הנמלה הראשונה הייתה סימן לפורענות. דברים הוסיפו להלך בין הקירות גם אחרי שאיימת להישאר. רצנו החוצה. עיר מוכרת הייתה גן סגור, ההווה צְווחת תינוק אל נופיה. "ומה הלאה?" הדהד בינינו כמו במערה, קירותיה סלעים וחול כהה, שלא משנה כמה ננשוף בו, לא יהפוך לזכוכית. ואולי לא היה החום הדרוש לכך. או שמא היה חם מדי.
"קריאה אחרונה לכל אלו שאוחזים בחיים בכוח: אם לא תחדלו לחפש משמעות בצירופי מספריים מקריים נשבור לכם את כל האצבעות (אחת אחת, ארבע, שלוש) עד שתשכחו כמו תינוק שלא מרפה מאצבע עד אין יד בקצה האצבע ואין אם בקצה שדה הראייה, אולי בקצהו השני, אך רחוק מכדי לתפוס. וזה לא איום אם אין נפגעי טראומה עתידית, לכן אין לכם במה להאשים, ולנו אין על מי להישען."
יום טוב מסתיים בשתי נמלים ומקק. ביום רע הספירה מיותרת, פרוקי הרגליים מיותמים. זיעה ממוססת שינה אל עפעפיים, חלומות צורבים נקבוביות פתוחות. |