"כי הירוק הוא האחד שלא

יבטיח ולא יכזיב. רק הוא

בלבד לעד."  מתוך "מזמור שיר לירוק", נתן זך

"אבל ככלות הכל וגם היום: יבשיל שוב הירוק..."* 

כ"ט באלול, תשע"ב,  היום האחרון בשנה. או, טו, טו, עוד כמה שעות שנת תשע"ג , שנה חדשה.  קבלתי ברכה מלאת השראה.

אני חולמת על הירוק. כן, כן על הירוק, הדחוס, המשווני, המרפא, המרפה, המרגיע, הממיס, על ירוק העד, על הירוק שהוא  אחד והוא  רבים, הוא ירוק והוא עשרות, מאות  ירוקים. הירוק של אינדו-נס-יה.

בעתון "הארץ" כמו נחשו, ידעו על החלום הירוק שלי, הלח. על עמוד שלם מתפרסם, "מזמור שיר לירוק" של נתן זך.

האקלים של אינדו-נס-יה טרופי משווני,  כל השנה הטמפרטורה גבוהה  מ-18 מעלות צלזיוס. גשמים כבדים יורדים במשך כמחצית שנה. בעונת המונסונים יורדים בין 8000 מילימטר גשמים באיריאן ג'איה ל-4500 מילימטר גשמים בסומטרה, בין מאי לספטמבר העונה היבשה. התוצאה, פלא של בריאה ירוקה.

62% משטח אינדו-נס-יה  מכוסה ביערות עד או יערות גשם, צפיפות של עצים, מטפסים ושאר צמחיה.  על דונם אדמה נמצאים בממוצע  כשמונים מיני עצים (בהשוואה ליער צפוני שבו בין שלושה לארבעה מינים)

 "הרחם של החיים"  הוא אחד הכנויים של יערות הגשם. לא רק  צפיפות צמחיה בהם, גם צפיפות ומגוון של בעלי חיים. מחצית מהמינים שבכדור הארץ, רוחשים, מתרבים, מזמזמים, זוחלים, מהלכים, עפים, מצייצים, מצפצפים, יורקים ארס, קוראים ושרים – שאון מתמיד של חיים.  מי לא נמצא שם.

דרקון הקומודו, הלטאה הגדולה ביותר בעולם, פרח הראפלסיה הגדול מכולם, קוטרו כמטר, תבלינים כמו וניל, קנמון, מוסקט, קקאו, קפה.  פירות שכבר אמירת שמותיהם מגירה ריר, ומה על האורז, הסרפדים, האצות, דגת הים, ועוף השמים ומעל הכל, שפע המים. נהרות, אגמים, אדמה פוריה,  רוויה מינרלים של לפחות  129  הרי געש פעילים.

אפילו התיאו התחשק לו להיות ירוק    

פחד... הקומודו - יכול לבלוע אותנו בקלות

כוחה של שלישיה

אקרובט, תלוי בין שמים וארץ - עכביש

אוי חבל חבל חבל על גוזל שנפל

הירוק הולבן בשל עשרות אנפות

עוד קט  הערב  ירד , האנפות מתכוננות לשינה

גבר, גבר  עם הגבר שלו, מטפח ומלטף אותו, מכין לקרב תרנגולים (שאגב אסור בחוק, אבל מתנהל כמעט בכל חגיגה)

גרגרי האורז על מצחו - סימן שבקר במקדש

לא רק הטבע מפעיל את קסמיו באינדו-נס-יה. גם האדם אינו טומן את ידו בצלחת. בדרך כלל הוא טובל אותה – גם את רגליו -  בשדות האורז. שדות האורז, על עשרות גווני הירוק שלהם, הם מלאכת מחשבת  של הבריאה  ועמל כפיו של האדם.

"רק איש אשר שלמה מלאכתו..."*

"בוא וחסה בו כי הוא הוה לנצח" *

"רק בירוק לא היו כל הדרכים והפגעים

לשוא,..."*

"לא שקר הוא, לא

שוא, לא הבטחה ריקה לשוב."

"והנה נפער כל הירק כולו

והוא שופע ומשיב הנפש

אך ראה זה פלא: ואף לך חלק בו אם גם זעיר"*

"שכן חייך נועדו, אם יצרתם

בשלמותם, להיות עולם."

עקבות איכר - "אל הירוק צומחים ולא  באים. צומחים

בלבד ובידיעה ולא מתוך תקות אנוש בלה."*

"רק העד ירוק אבל רוחו

בפרח, בכר הדשא, בעץ,"*

"...אך כל שהגיע

לגמר בשולו מלא כבר את

לאות הקיץ הכבדה,"*

"עכשיו הנח את כלי מלאכתך,

כשיל, קלמוס,, חרמש, אקדח. כל אלה

נדונים למוות..."*

"...כי גם ההתנסות

ברכה ולא קללה או דרך עקיפין היא."*

"אך אם תשמע ירק בכל נימה של נשמתך"*

"כי כל שנאסף נפגש כאן והוא ירק

וחסד בו, חמלה וכל אשר צמאת לו במהלך

שנים רבות,..."*

"רק בירוק מוצאות כל הדרכים את תקונן

שלא יכזיב..."*

"גם זו תקווה, גם זה ירק

לפתע,..."

האורז הוא ממקורות התזונה החשובים ביותר בעולם אחרי התירס והחיטה.

ההסטוריה של גדול האורז מגעת עד לפני כאלפיים שנה. שיטת ה"סאווה", גידול האורז בשדות מוצפים, הומצאה בדרום־מזרח אסיה כנראה במאות הראשונות לספירה. האורז שלא היה צמח מים, הפך לכזה. שיטת גדול האורז במים העלתה את יבולו בין פי 15 עד פי 30 בהשוואה לשיטות גדול אחרות.

ממחצית  האלף הראשון לספירה עלתה חשיבותו של האורז. אם כי בתחריטים בסטופה הבודהיסטית, בורובודור, במרכז ג'ווה, מהמאה התשיעית לספירה,  עדיין מופיע הדוחן ולא האורז כמאכל עיקרי.

במאה ה-15 לספירה תאר נוסע סיני את טרסות האורז באינדו-נס-יה לראשונה, והעיד שהאורז מבשיל פעמיים בשנה. מאז לא הפסיק האדם  להתפעם נוכח היופי הירוק ולהמציא שיטות להעלות את יבולו. תודות לשיטות חדשות שפותחו יש שדות שבהם מבשיל האורז בין שלוש לחמש פעמים בשנה.

המים בטרסות האורז מבודדים את הצמח מחום קיצוני, ואולי אף  מדכאים גדילה של העשבים השוטים. המים הרדודים שבהם צומח האורז מכילים ירוקת, הקולטת חנקן מן האוויר ומספקת לצמח דשן טבעי. איכר חכם אפילו יאכלס את המים בדגים או יביא לשם להקה של ברווזים, כדי לדשן  את השדה בצואתם.

כדי לספק לטרסות האורז את המים בכמויות הנדרשות, פותחו שיטות של העברת מים וקמו ה"סובאק".

יש אלף סיבות להעריץ את הבאלינזים, סבר פניהם המאיר, לבושם הססגוני, השלווה והחיוך שנסוכים על פניהם, פולחניהם, המטעמים שלהם , הסֶרונגים, הפרחים שהם מקשטים ומתקשטים בהם,  ואם לא די באלו הסובאק, שקמו לפני אלף שנה ופועלים עד היום הם סיבה  נוספת.

הסובאק הם  אגודים  חברתיים  של מגדלי אורז  (יש כ-1200 כאלה בבאלי,  כל מי שבבעלותו אדמה בתחום הסומאק, חבר בו) . מטרתם של הסומאק  לפתור בעיות של אספקה וחלוקת מים  בין בעלי שדות אורז סמוכים. ראש הסובאק נבחר בהצבעה. הסובאק קובע מתי ואיך לשתול, מתי ואיך לקצור, מתי להשקות , לדשן, להדביר, לשמור את היבול, לתקן את תעלות המים והסכרים ועוד שני תפקידים חשובים לו, למנוע גניבת מים ולפתור סכסוכים בין בעלי טרסות שכנות.

אלו הבאלינזים, היו כותבים את התנ"ך, אולי היינו מוצאים שם פסוקים מעין אלה:

בזיעת אפיך תאכל אורז, ואהבת את האורז בכל לבבך ובכל מאודך ונשאת אליו תפילה.

כי האורז ישביע את רעבך, ישביע את עיניך, ינחם נפשך, ירגיע רוחך. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני האורז (אולי בעצם, מה איכפת לאורז, שיהיה לך).

אבל אין תנ"ך באלינזי, יש אורח חיים, ובחיי הבאלינזים  האורז אינו מזון בלבד, האורז הוא אלוהים. יש לו נפש, לאורז, וחשיבותו  רבה בשירה, בפולקלור, במיתוס, בספרות ובפולחני הדת.

בלעדיו לא תהיה חתונה ולא תהיה הלוויה. לא חניכת מקדש, לא שריפה. בכל ארוע יוגש האורז כמנחה ועוגת האורז בצבעי שחור, לבן וצהוב תסמל את נוכחותם של האלים. אצל הטורג'ה  מכות הנשים במקלות במבוק ארוכים, שבהם כותשים אורז, סמל לסיום הלוויה.

בעת הבקור במקדש יצמיד הכהן גרגרי אורז למצחו או לרקותיו של המבקר.

שום פולחן לא יתקיים בלי האורז, בלי המן האלוהי, הקדוש הזה, מזון האדם, הבהמה והאל. כמו לבני אדם, כמו לבעלי חיים ולעצים, גם לאורז יש רוח. אוי לו לאדם אם ירגיז את רוח האורז, אם לא יפייס, לא ירצה אותה.

את האורז לשמוש הביתי שומרים במין מחסן-ביתן של המשפחה. מחסני האורז הופכים מעין מקדשים, שיופים מובלט וידוע.  האיכרים מאמינים ששם, במבנים אלו, שוכנת רוחו של האורז.

חוקים ברורים מורים, מי רשאי להכנס לביתן האורז ומתי.

בדרך כלל מותרת הכניסה פעם ביום לאשה בלבד.  אם יגיעו אורחים לא צפויים שיש להגדיל לכבודם את מנת האורז והאשה תכנס לביתן שוב, היא תסובב את הסולם כך, שרוח האורז לא תדע, שהיא בקרה שם פעמיים.

ככה, תוך כדי עבודת האורז,  גם קצת עובדים עליו על האורז. אבל מה איכפת לו לאורז, הוא אינו יודע על כך, או שמא כמו כל רוח, אל גדול ונשא, הוא יודע ועוד איך יודע, ועוצם עין אחת.

חותרים להגיע למקדש, להודות על שפע המים, על הירוק ועל הכחול

מרפא, מרפה, מרגיע

מקדשון בשדה אורז, להודות לרוחות ההר, המים והאורז על השפע המבורך- "וזה הכל, אין צרך לנו ביותר מזה"*

*כל הציטטות ברשימה הן מתוך "מזמור שיר לירוק" של נתן זך

הנה, כדאי להקשיב לזך הקורא חלק משירו:

http://www.haaretz.co.il/news/holidays/1.1822868

והנה השיר בשלמותו:

 מזמור שיר לירוק, נתן זך

 רַק הָעַד יָרֹק אֲבָל רוּחוֹ
בַּפֶּרַח, בְּכַר הַדֶּשֶׁא, בָּעֵץ,
בִּדְכִי הַיָּם וּבְגַלָיו, בַּפְּרִי וּבַמִכְחוֹל
וּבְקוֹלוֹ הַגַּבְרִי שֶׁל הַיַּעַר.
“בַּשְׁלוּת הִיא הַכֹּל"* אָמַר הַמְּשׁוֹרֵר
וְאוֹלַי צָדַק. אַךְ כֹּל שֶׁהִגִּיעַ
לִגְמָר בִּשּׁוּלוֹ מָלֵא כְּבָר אֶת
לֵאוּת הַקַּיִץ הַכְּבֵדָה,
הָרִקָּבוֹן וְהַשָּׁרָב הוֹרְסִים אֵלָיו
בְּצֶבַע לֹא מוּגְמָר שֶׁבּוֹ טָמוּן
הַקֵּץ: בְּכֹל שֶׁהוּא קָשֶׁה וּמִתְרַכֵּךְ
וְכִסּוּפִים עַל סַף כְּמִישָׁה וּנְשִׁירָה,
כְּמוֹ עָלֶה אֲשֶר מִצָּה אֶת יַרְקוּתוֹ
וּמְעַט הַנֶּצַח אֲשֶׁר בּוֹ לֹא נִשְׁתַּמֵר.
רַק הָאִילָן אֲשֶׁר הִשִּׁיר עָלָיו
יַחֲזֹר אֶל הַיָּרֹק אַךְ לֹא יִזְכֹּר
אֶת שֶׁעָבַר עָלָיו, כְּשִׁיר שֶל מְשׁוֹרֵר
שֶׁעֲסִיסוֹ אָבַד, גַּם הוּא זְמַנִּי בִּלְבַד
וְלֹא יָשׁוּב, כְּמו נָס לֵחוֹ בְּחִלּופֵי
עוֹנוֹת, בַּחֲזָרָה הָאֵינְסוֹפִית שֶׁבְּסוֹפָהּ
כְּמִישָׁה, כִּבְיָכוֹל, תִּקְוַת מִכְחוֹל
הַמַּחֲלִיף תָּמִיד צְבָעִים כְּמוֹ זִקִּית.
כָּךְ שֶׁלִּחְיוֹת אֶת הַחַיִּים מִתּוֹךְ
מוֹרָא הַבֹּסֶר הוּא גַּם הֶבְלָם. כָּל שֶׁהָיָה
הוּא אַשְׁלָיָה זְמַנִּית, רִגְעִית לְרֶגַע תַּם.

אֶל הַיָּרֹק צוֹמְחִים וְלֹא בָּאִים. צוֹמְחִים
בִּלְבַד וּבִידִיעָה וְלֹא מִתּוֹךְ תִּקְוַת
אֱנוֹשׁ בָּלָה. יָרֹק הוּא רַק מָבוֹא,
לֹא הַטְּרַקְלִין בּוֹ נֶאֱסֶפֶת כָּל הַדֶּרֶךְ שֶׁעָבַרְתָּ,
אִם גַּם עָבַרְתָּ בְּלֹא תִּקְוָה לְתַקָּנָה, לֹא
הַמֹּר וְהַצֳּרִי הַמַּמְתִּינִים לְבוֹא מַרְפֵּא.
רַק בַּיָרֹק מוֹצְאוֹת כָּל הַדְּרָכִים אֶת תִּקּוּנָן
שֶׁלֹּא יַכְזִיב, אִם גַּם זְמַנִּי, לֹא סְתָם
שִׁגְרָה, מִדְרוֹן וְהַשְׁלָמָה, תַּרְמִית וּמַהֲמוּרָה.
רַק בַּיָרֹק לֹא הָיוּ כָּל הַדְּרָכִים וְהַפְּגָעִים
לַשָּׁוְא, רַק שָׁם מוּתָר לָנוּחַ, לִרְווֹת קְצַת נַחַת
מִנִּסְיוֹן חַיֶּיךָ שֶׁלְּעוֹלָם לֹא נִתָּן חִנָּם
לִפְנֵי אָבְדַּן שְׂרִידֵי חִיּוּנִיּוּתוֹ.
כִּי כָּל שֶׁנֶּאֱסַף נִפְגָּשׁ כָּאן וְהוּא יָרֹק
וְחֶסֶד בּוֹ, חֶמְלָה וְכָל אֲשֶׁר צָמֵאתָ לוֹ בְּמַהֲלַךְ
שָׁנִים רַבּוֹת, שְׁגָגוֹת וְתַפְנִיּוֹת וְכַוָּנוֹת אֵין קֵץ בְּלֹא מִצּוּי.
כִּי הַמִּצּוּי הוּא מַחֲלָה אוֹ אַךְ תַּרְמִית, וְרַק
הַזִקִּית מַחֲלִיפָה צְבָעִים בְּלֹא לְשַׁלֵּם מְחִיר.

כַּךְ לא יָשִׁיר הָעֵץ, לֹא תְּזַמֵּר הָרוּחַ, עָבִים לֹא יְעוֹפְפוּ
וְיוֹם לְיוֹם לֹא יַבִּיעַ אֹמֶר וְשׁוּם הֶמְיַת
גַּלִּים לֹא תּאֹמַר: עַכְשָׁו.
וְכָךְ הָיָה תָּמִיד. יְרֹקֶת שֶׁל תִּקְוָה נִכְזֶבֶת
אַף הִיא רַק בֹּסֶר וְהַשְׁחָתָה וּמַיִם שֶׁעוֹמְדִים
וְהֵם מְעֻפָּשִׁים כַּחֲלוֹמוֹתָיו שֶׁל הַזָּקֵן שֶׁמֵעוֹלָם
לֹא יִתְגַּשְּׁמוּ וְלֹא יִשְּׂאוּ פְּרִי. כִּי רַק
אֲשֶׁר הוּגְשַׁם יָרֹק, וְלוּ רַק לִזְמַן מָה.
אֲבָל אַתָּה בַּחוּם וּבַצָּהֹב וּבַכָּחֹל שָׁגִיתָ.
גַם הַשָּׁמַיִם לֹא כְּחֻלִּים לְעֵין טַיָּס וַעֲפִיפוֹן
שֶׁל יְלָדִים. כִּי הָרִבּוּי קְלָלָה
וְלֹא בְּרָכָה הוּא, הִתְמַכְּרוּת לָאֲבַדּוֹן
בְּחֹסֶר כָּל תִּקְוָה. כָּמוֹהוּ כְּחִוְרוֹנוֹ
שֶׁל גּוֹסֵס הַמַּצְהִיב בְּמִטָּתוֹ.

וְכָךְ הָיָה תָּמִיד, לְעוֹלָמִים. יְרֹק תִּקְוָה
נִכְזֶבֶת אַף הִיא רַק בֹּסֶר וְהִשְׁתַּהוּת
וּמַיִם שֶׁעוֹמְדִים זְמַן רַב מִדַּי
וּמִזְדַּהֲמִים. כִּי רַק הַמִּתְגַּשֵּׁם
יָרֹק וְגַם זֹאת רַק לִזְמַן מֻגְבָּל. בַּחוּם
וּבַצָּהֹב וּבָאָדֹם וּבַשָּׁחֹר שָׁגִיתָ וְאִם
שָׁגִיתָ בְּכָל אֵלֶּה לֹא תַּבְשִׁיל
וְהַבִּלְבּוּל אֲשֶׁר הִשְׁחִית אֶת דִּמְיוֹנְךָ עוֹדוֹ
עוֹקֵץ וּמְזַמְזֵם לְךָ כְּזָבִים כְּמוֹ בְּכַוֶּרֶת
דְּבוֹרִים וּדְבַשׁ צָהֹב שֶׁיֵּאָסֵף בִּידֵי זָרִים.

עַכְשָׁו הָנַח אֶת כְּלֵי מְלַאכְתְּךָ,
כַּשִּׁיל, קֻלְמוֹס, חֶרְמֵשׁ, אֶקְדָּח. כָּל
אֵלֶּה נִדּוֹנִים לַמָּוֶת. גַם צַעַר הוּא
רַק שִׁלּוּט דְּרָכִים בִּלְשׁוֹנוֹת זָרוֹת.
קוֹלוֹ הַצַּרְחָנִי־צוֹרֵם שֶׁל הַמַּנְהִיג
אוֹ הַמַּקְלֵט הֵם רַק עֵדוּת לַשֶּׁקֶר,
לַיֻּמְרָה, לַבַּעֲרוּת אוֹ לְמַעֲרֶכֶת עִכּוּל
פְּגוּמָה, סֵרוּב אַלִּים לִחְיוֹת אֶת הַחַיִּים
כַּאֲשֶׁר נִתְּנוּ, אִם גַּם מוּרְסוֹת בָּהֶם, פְּגָמִים
וְכִשְׁלוֹנוֹת מָרִים. לַשָּׁוְא גַּם
כִּשְׁרוֹנְךָ לְהַחֲלִיף מַדִּים, דֵּעוֹת,
זְמַנִּית אוֹ בִּלְזוּת שְׂפָתַיִם,
בְּכַחַשׁ וּבְתַרְמִית בְּאֹפֶל צִבְעוֹנִי,
שֶׁכֵּן חַיֶּיךָ נוֹעֲדוּ, אִם יְצַּרְתָּם
בִּשְׁלֵמוּתָם, לִהְיוֹת עוֹלָם.

אֲבָל הָרוּחַ כָּאן הִיא רוּח עֶרֶב
וְעֶרֶב לְעוֹלָם הוּא זְמַן פְּרֵדוֹת
מֵאַשְׁלָיוֹת הַהֶבֶל וְתִקְווֹת הַשָּׁוְא
וְאִם נִגְזַר עָלֶיךָ כִּי תִּכְלֶה
מוּטָב לִכְלוֹת עַכְשָׁו וּבְגוּף בָּרִיא
מִמּוֹת הַיִּסּוּרִים בְּתִקְוָה שֶׁלֹּא מֻמְּשָׁה
וּבְשֶׁקֶר הַמְּנַחֲמִים. כִּי גַּם הַהִתְנַסּוּת
בְּרָכָה וְלֹא קְלָלָה אוֹ דֶּרֶךְ עֲקִיפִין הִיא.
רַק בָּהּ יָשִׁיר הָעֵץ וּתְזַמֵּר הָרוּחַ,
רָקִיעַ יִתְגַּוֵּן וְיוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ
אֹמֶר וְלַחַשׁ קוֹל אוֹ אֲהוּבָה
יֹאמַר: עַכְשָׁו עַכְשָׁו. מוּטָב לָסוּף חֶלְקִית
וְאַף תּוֹךְ כִּשָׁלוֹן בַּדֶּרֶךְ אֶל הַשָּׁלֵם.

אַךְ אִם תִּשְׁמַע יָרֹק בְּכָל נִימָה שֶׁל נִשְׁמָתְךָ
בְּלֹא הַשְׁלָמָה עִם קֵץ כּוֹזֵב,
אוּלַי תִּזְכֹּר לָרִאשׁוֹנָה גַּם רֶגַע
שֶׁל אֱמֶת שֶׁלֹּא יֹאבַד.
וְכָךְ הֹוֶה וְכָךְ יִהְיֶה תָּמִיד. גַּם
אִם יְרֹק תִּקְוָה הָיָה רַק בֹּסֶר בְּטֶרֶם
הִתְגַּשֵּׁם וְהִתְמַלֵּא. שֶׁכֵּן כָּאן אֵין
מָקוֹם לִלְזוּת שְׂפָתַיִם, לְגַאֲוָה בְּצֶבַע
לֹא מוּגְדָּר, לֹא אֶפְשָׁרִי.
נָכוֹן, הָרוּחַ כָּאן הִיא רוּחַ עֶרֶב
וְעֶרֶב לְעוֹלָם הוּא זְמַן פְּרִידוֹת
אַךְ גַּם שׂבַע הַמְּלֵאוּת אֵינוֹ תָּמִיד יָרֹק
וְהַמָּלֵא וְהַמֻּשְׁלָם לֹא לָאָדָם נִתְּנוּ.

הִנֵה נִפְעָר כָּל הַיָּרֹק כֻּלּוֹ
וְהוּא שׁוֹפֵעַ וּמֵשִׁיב הַנֶּפֶשׁ
אַךְ רְאֵה זֶה פֶּלֶא: וְאַף לְךָ חֵלֶק בּוֹ אִם גַּם זָעִיר.
בּוֹא וַחֲסֶה בּוֹ כִּי הוּא הֹוֶה לְנֶצַח
לֹא לְךָ, גַּם אִם עָיַפְתָּ לַהוֹרְגִים.
כָּאן אֵין הוֹרֵג וְלֹא עוֹרֵג,
רַק אִישׁ אֲשֶׁר שָׁלְמָה מְלַאכְתּוֹ
עַל אַף הַכִּשְׁלוֹנוֹת, הָאַכְזָבוֹת.
כִּי הַיָּרֹק הוּא הָאֶחָד שֶׁלֹּא
יַבְטִיחַ וְלֹא יַכְזִיב. רַק הוּא
בִּלְבַד לָעַד.

וְהִנֵּה גַּם אַתְּ, עוֹטַת הַמַּסֵּכָה וְהַצְּעִיפִים,
כָּל כָּךְ מְעַט הִבְטַחְתְּ וְלֹא קִיַּמְתְּ. תְּנִי לִי
יָדֵךְ אוֹ, מוּטָב, בּוֹאִי עִמִּי עָמֹק
אֶל הַיָּרֹק בַּזְּמַן, זֶה שֶׁכְּבָר הָיָה
וְעוֹד נוֹתָר גַּם כְּשֶׁהֶאֱפִילָה בִּי דַּרְכִּי,
זֶה שֶׁבֹּו הַכֹּל הֵחֵל וְגַּם הִבְשִׁיל, נָשַׁר
וְלֹא נוֹתָר אַךְ עוֹד יַחֲזֹר גַּם אִם
כְּבָר לֹא נִהְיֶה בּוֹ. לֹא שֶׁקֶר הוּא, לֹא
שָׁוְא, לֹא הַבְטָחָה רֵיקָה לָשׁוּב.
וְזֶה הַכֹּל, אֵין צֹרֶךְ לָנוּ בְּיוֹתֵר מִזֶּה.
אֶפְשָׁר הֵאִירוּ לָנוּ אוֹתוֹתָיו לְרֶגַע
אֶת הָעוֹלָם שֶׁבּוֹ הַכֹּל הִצְהִיב, הִכְזִיב;
אֶת הָעוֹלָם שֶׁבּוֹ הַכֹּל הִכְאִיב, הִדְאִיב,
שֶׁבּוֹ הַכֹּל בָּגְדוּ אוֹ נִבְגְדוּ בּוֹ
וּכְלֵי הַנְּגִינָה לֹא הוֹתִירו בּוֹ דָבָר, גַּם לֹא תִּקְוָה,
זוּלַת זִכְרָם אֲשֶׁר עוֹד יִפָּקֵד
גַּם אִם אֶת מְקוֹמוֹ יִירַשׁ אַחֵר
וְגַּם שִׁירוֹ עֹלַל כְּבָר בֶּעָפָר
מִמֶּנּוּ אֵין מָנוֹס עַד סוֹף וְתֹם.

אֲבָל כִּכְלוֹת הַכֹּל וְגַּם הַיּוֹם
יַבְשִׁיל שׁוּב הַיָּרֹק, לֹא לְעוֹלָם, וְעוֹד
נִמְצָא אֶת זִכְרוֹנוֹ בַּשִּׁיר
וּבַחֲלוֹם וּבְרֶגַע אֵין חֲלוֹם
וְאֵין תִּכְלָה, תַּכְלִית. כִּי צַר הוּא הָעוֹלָם
וְלֹא נִבְרָא, לֹא לָנוּ, לִרְוָחָה
אַךְ לְחַיִּים לְרֶגַע וּבְעֵרֶךְ.
גַּם זוֹ תִּקְוָה, גַּם זֶה יָרֹק
לְפֶתַע, לַפַּעַם שֶׁבָּהּ אָדָם
הוֹגֶה בָּהּ וּבָהּ יִחְיֶה, ואִם יֹאבֶה
יוּכַל אַף לְהוֹתִיר דְּבַר־מָה אַחֲרָיו.

מטולה, ינואר 2004 – תל אביב, 2012

 (C)  כתבה וצלמה באבא יאגה