"כי הירוק הוא האחד שלא יבטיח ולא יכזיב. רק הוא בלבד לעד." מתוך "מזמור שיר לירוק", נתן זך
"אבל ככלות הכל וגם היום: יבשיל שוב הירוק..."*
כ"ט באלול, תשע"ב, היום האחרון בשנה. או, טו, טו, עוד כמה שעות שנת תשע"ג , שנה חדשה. קבלתי ברכה מלאת השראה.
אני חולמת על הירוק. כן, כן על הירוק, הדחוס, המשווני, המרפא, המרפה, המרגיע, הממיס, על ירוק העד, על הירוק שהוא אחד והוא רבים, הוא ירוק והוא עשרות, מאות ירוקים. הירוק של אינדו-נס-יה.
בעתון "הארץ" כמו נחשו, ידעו על החלום הירוק שלי, הלח. על עמוד שלם מתפרסם, "מזמור שיר לירוק" של נתן זך.
האקלים של אינדו-נס-יה טרופי משווני, כל השנה הטמפרטורה גבוהה מ-18 מעלות צלזיוס. גשמים כבדים יורדים במשך כמחצית שנה. בעונת המונסונים יורדים בין 8000 מילימטר גשמים באיריאן ג'איה ל-4500 מילימטר גשמים בסומטרה, בין מאי לספטמבר העונה היבשה. התוצאה, פלא של בריאה ירוקה.
62% משטח אינדו-נס-יה מכוסה ביערות עד או יערות גשם, צפיפות של עצים, מטפסים ושאר צמחיה. על דונם אדמה נמצאים בממוצע כשמונים מיני עצים (בהשוואה ליער צפוני שבו בין שלושה לארבעה מינים)
"הרחם של החיים" הוא אחד הכנויים של יערות הגשם. לא רק צפיפות צמחיה בהם, גם צפיפות ומגוון של בעלי חיים. מחצית מהמינים שבכדור הארץ, רוחשים, מתרבים, מזמזמים, זוחלים, מהלכים, עפים, מצייצים, מצפצפים, יורקים ארס, קוראים ושרים – שאון מתמיד של חיים. מי לא נמצא שם.
דרקון הקומודו, הלטאה הגדולה ביותר בעולם, פרח הראפלסיה הגדול מכולם, קוטרו כמטר, תבלינים כמו וניל, קנמון, מוסקט, קקאו, קפה. פירות שכבר אמירת שמותיהם מגירה ריר, ומה על האורז, הסרפדים, האצות, דגת הים, ועוף השמים ומעל הכל, שפע המים. נהרות, אגמים, אדמה פוריה, רוויה מינרלים של לפחות 129 הרי געש פעילים.
אפילו התיאו התחשק לו להיות ירוק
פחד... הקומודו - יכול לבלוע אותנו בקלות
כוחה של שלישיה
אקרובט, תלוי בין שמים וארץ - עכביש
אוי חבל חבל חבל על גוזל שנפל
הירוק הולבן בשל עשרות אנפות
עוד קט הערב ירד , האנפות מתכוננות לשינה
גבר, גבר עם הגבר שלו, מטפח ומלטף אותו, מכין לקרב תרנגולים (שאגב אסור בחוק, אבל מתנהל כמעט בכל חגיגה)
גרגרי האורז על מצחו - סימן שבקר במקדש
לא רק הטבע מפעיל את קסמיו באינדו-נס-יה. גם האדם אינו טומן את ידו בצלחת. בדרך כלל הוא טובל אותה – גם את רגליו - בשדות האורז. שדות האורז, על עשרות גווני הירוק שלהם, הם מלאכת מחשבת של הבריאה ועמל כפיו של האדם.
"רק איש אשר שלמה מלאכתו..."*
"בוא וחסה בו כי הוא הוה לנצח" *
"רק בירוק לא היו כל הדרכים והפגעים לשוא,..."*
"לא שקר הוא, לא שוא, לא הבטחה ריקה לשוב."
"והנה נפער כל הירק כולו והוא שופע ומשיב הנפש אך ראה זה פלא: ואף לך חלק בו אם גם זעיר"*
"שכן חייך נועדו, אם יצרתם בשלמותם, להיות עולם."
עקבות איכר - "אל הירוק צומחים ולא באים. צומחים בלבד ובידיעה ולא מתוך תקות אנוש בלה."*
"רק העד ירוק אבל רוחו בפרח, בכר הדשא, בעץ,"*
"...אך כל שהגיע לגמר בשולו מלא כבר את לאות הקיץ הכבדה,"*
"עכשיו הנח את כלי מלאכתך, כשיל, קלמוס,, חרמש, אקדח. כל אלה נדונים למוות..."*
"...כי גם ההתנסות ברכה ולא קללה או דרך עקיפין היא."*
"אך אם תשמע ירק בכל נימה של נשמתך"*
"כי כל שנאסף נפגש כאן והוא ירק וחסד בו, חמלה וכל אשר צמאת לו במהלך שנים רבות,..."*
"רק בירוק מוצאות כל הדרכים את תקונן שלא יכזיב..."*
"גם זו תקווה, גם זה ירק לפתע,..."
האורז הוא ממקורות התזונה החשובים ביותר בעולם אחרי התירס והחיטה.
ההסטוריה של גדול האורז מגעת עד לפני כאלפיים שנה. שיטת ה"סאווה", גידול האורז בשדות מוצפים, הומצאה בדרום־מזרח אסיה כנראה במאות הראשונות לספירה. האורז שלא היה צמח מים, הפך לכזה. שיטת גדול האורז במים העלתה את יבולו בין פי 15 עד פי 30 בהשוואה לשיטות גדול אחרות.
ממחצית האלף הראשון לספירה עלתה חשיבותו של האורז. אם כי בתחריטים בסטופה הבודהיסטית, בורובודור, במרכז ג'ווה, מהמאה התשיעית לספירה, עדיין מופיע הדוחן ולא האורז כמאכל עיקרי.
במאה ה-15 לספירה תאר נוסע סיני את טרסות האורז באינדו-נס-יה לראשונה, והעיד שהאורז מבשיל פעמיים בשנה. מאז לא הפסיק האדם להתפעם נוכח היופי הירוק ולהמציא שיטות להעלות את יבולו. תודות לשיטות חדשות שפותחו יש שדות שבהם מבשיל האורז בין שלוש לחמש פעמים בשנה.
המים בטרסות האורז מבודדים את הצמח מחום קיצוני, ואולי אף מדכאים גדילה של העשבים השוטים. המים הרדודים שבהם צומח האורז מכילים ירוקת, הקולטת חנקן מן האוויר ומספקת לצמח דשן טבעי. איכר חכם אפילו יאכלס את המים בדגים או יביא לשם להקה של ברווזים, כדי לדשן את השדה בצואתם.
כדי לספק לטרסות האורז את המים בכמויות הנדרשות, פותחו שיטות של העברת מים וקמו ה"סובאק".
יש אלף סיבות להעריץ את הבאלינזים, סבר פניהם המאיר, לבושם הססגוני, השלווה והחיוך שנסוכים על פניהם, פולחניהם, המטעמים שלהם , הסֶרונגים, הפרחים שהם מקשטים ומתקשטים בהם, ואם לא די באלו הסובאק, שקמו לפני אלף שנה ופועלים עד היום הם סיבה נוספת.
הסובאק הם אגודים חברתיים של מגדלי אורז (יש כ-1200 כאלה בבאלי, כל מי שבבעלותו אדמה בתחום הסומאק, חבר בו) . מטרתם של הסומאק לפתור בעיות של אספקה וחלוקת מים בין בעלי שדות אורז סמוכים. ראש הסובאק נבחר בהצבעה. הסובאק קובע מתי ואיך לשתול, מתי ואיך לקצור, מתי להשקות , לדשן, להדביר, לשמור את היבול, לתקן את תעלות המים והסכרים ועוד שני תפקידים חשובים לו, למנוע גניבת מים ולפתור סכסוכים בין בעלי טרסות שכנות.
אלו הבאלינזים, היו כותבים את התנ"ך, אולי היינו מוצאים שם פסוקים מעין אלה: בזיעת אפיך תאכל אורז, ואהבת את האורז בכל לבבך ובכל מאודך ונשאת אליו תפילה. כי האורז ישביע את רעבך, ישביע את עיניך, ינחם נפשך, ירגיע רוחך. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני האורז (אולי בעצם, מה איכפת לאורז, שיהיה לך). אבל אין תנ"ך באלינזי, יש אורח חיים, ובחיי הבאלינזים האורז אינו מזון בלבד, האורז הוא אלוהים. יש לו נפש, לאורז, וחשיבותו רבה בשירה, בפולקלור, במיתוס, בספרות ובפולחני הדת.
בלעדיו לא תהיה חתונה ולא תהיה הלוויה. לא חניכת מקדש, לא שריפה. בכל ארוע יוגש האורז כמנחה ועוגת האורז בצבעי שחור, לבן וצהוב תסמל את נוכחותם של האלים. אצל הטורג'ה מכות הנשים במקלות במבוק ארוכים, שבהם כותשים אורז, סמל לסיום הלוויה. בעת הבקור במקדש יצמיד הכהן גרגרי אורז למצחו או לרקותיו של המבקר.
שום פולחן לא יתקיים בלי האורז, בלי המן האלוהי, הקדוש הזה, מזון האדם, הבהמה והאל. כמו לבני אדם, כמו לבעלי חיים ולעצים, גם לאורז יש רוח. אוי לו לאדם אם ירגיז את רוח האורז, אם לא יפייס, לא ירצה אותה.
את האורז לשמוש הביתי שומרים במין מחסן-ביתן של המשפחה. מחסני האורז הופכים מעין מקדשים, שיופים מובלט וידוע. האיכרים מאמינים ששם, במבנים אלו, שוכנת רוחו של האורז.
חוקים ברורים מורים, מי רשאי להכנס לביתן האורז ומתי. בדרך כלל מותרת הכניסה פעם ביום לאשה בלבד. אם יגיעו אורחים לא צפויים שיש להגדיל לכבודם את מנת האורז והאשה תכנס לביתן שוב, היא תסובב את הסולם כך, שרוח האורז לא תדע, שהיא בקרה שם פעמיים.
ככה, תוך כדי עבודת האורז, גם קצת עובדים עליו על האורז. אבל מה איכפת לו לאורז, הוא אינו יודע על כך, או שמא כמו כל רוח, אל גדול ונשא, הוא יודע ועוד איך יודע, ועוצם עין אחת.
חותרים להגיע למקדש, להודות על שפע המים, על הירוק ועל הכחול
מרפא, מרפה, מרגיע
מקדשון בשדה אורז, להודות לרוחות ההר, המים והאורז על השפע המבורך- "וזה הכל, אין צרך לנו ביותר מזה"*
*כל הציטטות ברשימה הן מתוך "מזמור שיר לירוק" של נתן זך
הנה, כדאי להקשיב לזך הקורא חלק משירו:
http://www.haaretz.co.il/news/holidays/1.1822868
והנה השיר בשלמותו:
מזמור שיר לירוק, נתן זך
רַק הָעַד יָרֹק אֲבָל רוּחוֹ
(C) כתבה וצלמה באבא יאגה
|
תגובות (62)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה על הטיול הנפלא לאורך ארבעת הפרקים.
יש סיכוי להצצה בגידול הפנינים המפורסמות של אינדו-נס-יה בפרק החמישי?
תודה רבה, גלית, כדאי לסייר איתי גם בפרקים הקודמים. מקווה שתהני.
הייתי בדרום הודו, עמוס, נדמה לי, אולי אני טועה שרב השונה מהדומה, אם כי אני רואה את הדומה. וגם לך שייכתב וייחתם
כן אנחנו מתגעגעים לירוק, כמה הוא חסר כאן, בעיקר בקיץ. גמר חתימה טובה גם לך
תודה יקירה על שלקחת אותי עמך למסע כל כך מופלא...
שנה טובה שתהיה לנו כולנו
אין. אין על הכחול ובעיקר הירוק. ומדהים. כשאומרים ירוק זה צבע, כשרואים, זה כזה מגוון עצום. נפלא, אכן מרפא ומרפה ולו רק האורז ידע... צילומים מרהיבים והמילים שמלוות שוב. נפלא!
*
הנפש מתרחבת למראה כל הירוק הזה, התמונות הללו, הרגשתי משהו מתרחב לי בפנים, רצון עמוק לחוות את כל המרחב הירוק הזה.
תודה, פשוט קסום, ויחד עם התרבות השונה, המנהגים והאכולוסיה זו באמת צריכה להיות חוויה.
חבל שאין לך צילום קלאוז אפ של הקומודו....
תהני ותבלי ותצרכי ככל יכולתך מן הירוק ירוק הזה לפני שובך הנה.
שנה טובה וירוקה לכולנו,
ג'ודי.