כותרות TheMarker >
    ';

    שיר/סיפור/ציור

    0

    הלם/אלם/עלם

    17 תגובות   יום שבת, 22/9/12, 23:03

    הוא מתרחץ בחלקים. לאט. תחילה פלג גוף תחתון. אחרי שעה פלג גוף עליון. למחרת חופף את הראש כשהוא רכון על שפת האמבטיה. כמו הילדים שפוחדים ממים. גם הוא ילד. ילד בן ששים.

    אמי סיפרה לי שכך התרחצו בירושלים בימי המצור. בדרך כלל בימי חמישי. פעם בשבוע.

    גם הוא היה ילד שנולד בירושלים. אני אוהבת ילדים. אני אוהבת את הילד הזה במיוחד. ילד כלוא בגוף בן ששים תמיר ורזה.


    מן הסתם שוקולד ודברי מתיקה אהובים עליו. למקורבים לו הוא מוכן להודות שהוא מטורף על הנחשים המסוכרים הצבעוניים שמקבלים את פניך בכל קיוסק או בכניסה לקניונים...תמיד הוא יכול לטעון שזה בשביל הנכדים... בכלל הוא אוכל כמו ילד ובדרך כלל אוכל של ילדים. וקצת. לא גרגרן צמרת. מסתפק במרק וחצי פרוסה בקושי...או סלט וטוסט משוגע על מוסקה שלא הספקתי להכין לו אפילו. לעומת זאת ציקצק בשפתיו כשגרדתי צנונית ותיבלתי אותה כמו סבתא שלו בלימון שמן זית ומלח. (עוד כמה שורות אולי אכתוב עוד משהו בקשר לסבתא שלו, אולי לא). כמוני אוהב ספגטי עם חמאה וגבינה מלוחה מגוררת מלמעלה. כמובן זולל בהנאה לחם ודברי מאפה, בורקסים ופיצות...כמו ילד אמרתי.

    לילה אחד "ישב" על קופסת גלידה ולילה אחר על כמה חבילות שוקולד. הכי אהבנו את השוקולוטייר בכפר הסמוך המכין כל מרציפן אחד אחד... אבל הוא קונה שניים שניים ומכל סוג...אחד לי ואחד לו...


    הוא מספר לי סיפורים , לא!  מדויק יותר לומר שהוא מצייר לי סיפורים. סיפורים רבים וארוכים. הוא מצייר הכל בצבעים אחרים. הוא רואה אחרת. הוא גם עיוור צבעים. הגבול בין אדום לירוק לא קיים כמעט עבורו. הוא רואה הרבה יותר גווני גוונים של ירוק ממני...הצבעים שהוא בוחר שונים לגמרי ממה שכולנו רואים וכשאני חושבת על זה אני אומרת לעצמי ברור שהוא יראה אחרת. חוץ מזה את העין הימנית שלו כיסתה שעורה והיא נסגרה יותר ויותר. מה יש לו עם העיניים? לפעמים הוא לא רואה את המציאות כולה, האם זה בגלל העין שהודלקה ונסגרה? יש צבע שחור ויש צבע לבן וביניהם יש אלפי צבעים אחרים. ואצלו?


    גם הוא אחר מכל צבע. אפילו תווי פניו משתנים לי בהתאם למצב רוחו. לפעמים פניו ארוכות ומחודדות, לפעמים מתעגלות, לפעמים קורנות, לפעמים קודרות ובעיקר רחוקות רחוקות...

     

    בלילות הוא נאנק וגונח. רועד. לעיתים הרעד מתגבר ומקפיץ מתוכו סודות עמומים. הוא נגע בליבי במקום הכי עמוק שיכולה לתאר. הוא לא יודע שהתבוננתי בו בלילה, שליטפתי את חלומותיו, מנסה לשטחם עם השמיכה ולמחקם לבל ישובו. עיני פקוחות באפלולית החדר.רק הנר עדיין דולק וצללית להבתו מחוללת על הקיר ממול. ברקע מייללים תנים. ושוב שקט.

    הדו של מפגש גלגלי מכונית עם מהמורה בכביש מחריד את השקט. בחרכי התריס מטפטף מעט אור פנסי הרחוב.

    עוד קצת ויתחלפו המאורות. אני מייחלת לבוקר שיגיע, מתעלמת מעייפותי שלי ורק רוצה לזכות שוב בצחוקו. צחוקו של ילד מתוק הפוקח עינים משתאות ליום חדש.


    קשה להאמין אבל רק על שבע כריות הוא מצליח למצוא תנוחה לצווארו ולישון. "אתה בטוח שזה נוח לך כך?" שאלתי כל פעם בספקנות. אספתי את כל הכריות שבבית וממרום גובה ראשו היה מציץ אלי בעיניים מתנצלות ואני הייתי מתחפרת לי בשקערורית שנוצרה בין זרועו לכרית הקיצונית ומערסלת את עצמי בהתאם לתנאי השטח החדשים שנוצרו במיטה...


    לראות אותו מתעורר זה גם משהו שלוקח זמן להתרגל. כשהוא מתעורר הוא בעצם בכלל לא ער. הוא אפילו מדבר איתי, צוחק, מתבונן בי בעיניו העמוקות והטובות שהצבע החום החם זולג מהן בכל עפעוף. הוא כבר לא ישן, אבל גם  עדיין לא ער. הוא במקום אחר. הוא מדליק לאט סיגריה, לוגם באיטיות מהקפה המהביל, אומר תודה וצולל לתוך עצמו. אנו יושבים במרפסת, הוא  מניח ידו על ירכי הסמוכה לירכו ומלטפה בעדינות. באהבה?

    וכך אני אוהבת לצייר ולספר לעצמי: האהבה שבלבו גולשת לזרועו, לאמה, לכף ידו, לאצבעותיו וכבמגע קסם עוברת לתוכי. השלווה מתמקמת בכולי ושמש זורחת בליבי, מציפה את חדריו, מאירה מחשכים וצובעת אותם בגווני חום ולהט אהבה.


    הוא קם מהכיסא הירוק המרופד בשתי כריות לפחות, באיטיות, (איך לא...) והולך לעבר הכיור..."זו העבודה שלי לשטוף כלים..." ולא מסכים לוותר...גבו הארוך רוכן לכלים שבכיור, הוא מסדרם ושוטף באיטיות כשמחשבות מסתוריות מתרוצצות בראשו...את משולש הנירוסטה שם הפעם בפינה הימנית של הכיור. תמיד אהב לשנות מיקומם של חפצים...

     

    בימים שגר בירושלים גם אני גרתי בירושלים. אולי אפילו נסענו באותו קו אוטובוס, אולי שוטטנו יחד בשוק מחנה יהודה, אולי קנינו באותו סופרמרקט קטן ברחוב עזה, אולי ישבנו אחד ליד השני בסינמטק הישן ב"בית אגרון", אולי שתינו באותו יום קפה ב"עטרה". אולי התבוננו ביחד באותה יצירה במוזיאון. אולי שוטטנו עולצים ברחובות הבירה ביום העצמאות. אולי נפגשו ידינו בפינת הפלאפל כשהעמסנו לתוך הפיתה הקטנה סלטים. חמוצים. עמבה. לא לוותר על לפת סגלגלה. אולי. לעולם לא נדע.


    כמעט ולא דיברתי על עדינות. על רוך. כשהיה איתי היה קולו רך. ערב לאוזני. לא תמיד קולו רך. לפעמים הוא נתקף בזעם עצום וקולו מתחלף. עוולות מטריפות את דעתו. ואז הופך לרעם. אני קולעת צמה מזעפו ומטמינה בתוכה ברוך ובעדינות שאריות כעס אילם.


    אני מלטפת את זקנו שצימח זיפים דלילים, באפור ובלבן. הוא כל כך רך, אפילו הזיפים רכים.

    "אני חייב להתגלח היום?" שואל הילד שבו.

    איני עונה , רק מחייכת. מתפקעת מצחוק בתוכי. ילד כזה גדול ושואל שאלות קטנות ומתוקות.

    גם העור שלו רך. עדין. כאילו התינוק שבו לא התבגר ולא נחרצו בו עקבות הזמן. כאילו החוויות התחשבו ולא הטביעו חותמם בעורו. שאיש לא ידע. כמו עוד הרבה דברים שאיש לא יודע.

    פה ושם יש סימנים של רסיסים...בפנים ...ברגליים...בכפות ידו הימנית צלקות הניתוחים. יכול היה להיות גם פסנתרן מוערך. אמן ענק.

     

    עוד מעט הוא ילך לשטוף פניו ואולי להתעורר ממש. הוא יסרק באיטיות את שיערו שוב ושוב. הוא אוהב להסתרק שוב ושוב. זה מרגיע אותו. כאילו מקלף מעליו שכבות של זכרונות שלא נגמרים. ואז יחזור וירצה לשתות עוד כוס קפה. עד שיתעורר. וכך כל בוקר.


    בסוף הוא מתעורר. הוא מדבר ומספר ומשתף עם הרבה מילים והמון הומור שתפור קבע בשפתו. אני צוחקת בקול ולא נרגעת. הוא אוהב לשמוע את צחוקי וזה מדרבן אותו לסיפור נוסף. הוא דולה את סיפוריו אחד אחד מפרקי חייו ואני מכירה אותם כבר כאילו חוויתי אותם בעצמי. מעולם לא צחקתי כל כך הרבה. האם הצחוק שנצחק בחיינו גם קצוב מראש?

     

    אנשים אוהבים אותו.  איך אפשר שלא. אנשים זוכרים אותו. איך אפשר שלא. הוא נכנס ללב.

    תמיד הוא חושב איך לעשות טוב לאנשים, לעזור, לקדם ולשמח. היום הוא אינו במיטבו, ואני שואלת  מי יכול לעזור לו כפי שהוא יודע לעזור לאחרים. הוא עצמו לא יודע לבקש. פעם אחת ביקש ממני ללמד אותו לבקש. כאילו שהייתי בשיעור הזה. אין לי גם מושג איך עושים זאת. הייתי בשבילו כפי שהלב שלי אמר לי, באהבה.

     

    חיינו לנו את הפרק שהוקצב לנו ובערפנו נשפה הדאגה למחר, לעבודה, לפרנסה. קשה להתעורר מהחלום המתוק של האהבה ולחפש עבודה מתאימה. בכלל מה פתאום שיחפש? הרי העבודה צריכה למצוא אותו ולומר תודה שהוא בכלל קיים. כך הרגשתי. כך אני חושבת עד היום. אבל זה לא ממש קרה. והמחשבות על כך הלכו ונגסו וגזלו את השקט שלו, שלי. שאבתי דליים של עידוד בכל צלילה לתהום הפחדים והצפתי את התודעה בכמה רעיונות. זה לא ממש עזר.


    הוא סיפר לי שבמשך שלושים שנים אחרי מלחמת יום כיפור שתק. עד שלא. אחר כך כתב. אחר כך דיבר ודיבר. מעולם לא סיפר לאיש דברים שסיפר לי. כך אמר לי. מעולם לא שמעתי כל כך הרבה סיפורים על צבא ומלחמה, על שירות קרבי, על שירות בטחוני. שתיתי בצמא דילמות וכאבים, מחשבות של מפקד ולוחם. אני נדהמת מהיכולות הגבוהות, מאומץ הלב, מהאמון בדרך, מהיושרה. אך הוא כידרר את חייו הקודמים ותחבם בבור אפלולי ואת השנים אחרי המלחמה לא ידע איך לחיות. מבחינתו חייו תמו.

     

    כשהוא מדבר הוא שוכח להפסיק. כשהוא שותק הוא גם שוכח להפסיק. וכשמגיע זמן השקט עננים גדולים של עצב עוטפים אותי ואני לא מצליחה לפלס דרכי אליו ביניהם. למדתי שהוא שקט כי כואב לו. והוא שקט מאד כשכואב לו מאד. ואז אינו מוציא הגה. שאיש לא ידע. זה יעבור. אך לי זה לא עובר. כואב לי כשכואב לו. הצוואר שולח זרמים ליד ימין, הכאב מתחדד ונעצר בזרת, בקמיצה ובאמה ששם אינו חש דבר. והגוף שלו מתחיל לקרטע.  בלילה שוב הוא חייב את הכריות שלו כדי למצוא את התנוחה הכי מתאימה לצוואר. אני שוב מתכרבלת לידו ברווח שבין גופו לכריות ונצמדת לחומו. מבקשת רק שלא יכאב. שלא ישתוק.


    היום שלושים ותשע שנים אחרי המלחמה הוא עדיין שם. איתנו ולא איתנו.



     

    דרג את התוכן:

      תגובות (17)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/6/13 18:29:

      כואב.

      לפי התאור נראה כבן 80 ולא 60

      זה מה שמלחמה יודעת לעשות והרפואה טרם למדה לרפא

        23/1/13 16:12:

      את נכנסת ללב.... לתמיד !!!

        12/10/12 10:27:
      וואו!!!! יפה כתבת..... יפה תיארת. רוני
        30/9/12 15:02:
      כתבת יפה ועצוב ואני יודע. חללי הנפש שבתוכינו עם החיוך העצוב/שמח והנפש הרגישה והסיפור שבשתיקה
        29/9/12 08:25:
      וואו! עוצמות של אהבה וכאב שמפלח את הלב! כתיבה מעולה!
        29/9/12 08:10:
      חזק!!!
        28/9/12 15:58:
      כתיבה.. אני מהסס, אין לי מילים, אולי תודה !
        28/9/12 15:44:
      רק חיבוקים !
        28/9/12 12:38:
      קסום תיארת אותו
        27/9/12 22:20:
      העבר נרקם ונשזר בהווה וחוקק רישומו במשבצות חן של כתיבתך
        24/9/12 22:21:
      תודה תודה מסלו :))))))
        24/9/12 16:56:
      אני מחייך בערגה לנוכח החוויה הירושלמית של ילדותי. החזרת אותי לילדותי - באחת. יש טמבליות נחמדה בירושלמיות. סבא שלי היה מתרחץ בסבון כביסה משמן זית - נבולסי קוראים לו, מיוצר בשכם - אולי כבר לא מיוצר. גם אצלנו בשבת של חמין, גרדו צנון. ואח"כ בימקא (במשחק של ביתר) יכולת לפי הגרפצים של הצנון - לנחש מי אכל מה והפלאפל במדרחוב - עם עמבה שנוזלת והריח שה לא עטוזב ת'ידים יומיים אחרי, והסינמטק - אחח הסינמטק. עבדתי שם כשהקפה היה "לימון", שם הכרתי את סיגל ואת תמי. ובסתר ליבי התאהבתי בליה ואן ליר אף שיכלה להיות סבתי. ובמחנה יודה - הייתי בורח משנלר לאכול אורז עם שעועית אצל רחמו או חומוס אצל פינתי. היו ימים. תודה על החיוך שגרמת לי. וכן על הכתיבה המרגשת.
        24/9/12 12:13:
      איתנו ולא איתנו. יופי של כתיבה.
        24/9/12 06:47:
      חגית יקרה, סיפור רגיש וכנה ולכן מרגש מאד. כתוב נפלא. חתימה טובה. רות
        23/9/12 18:20:

      "...האהבה שבלבו גולשת לזרועו, לאמה, לכף ידו, לאצבעותיו וכבמגע קסם עוברת לתוכי..."
      חגית, התאורים שלך אחד אחד מופלאים אבל משפט הסיום הוא כמו אגרוף בבטן, ישר לסרעפת. כולנו הלומי קרב כבר שלושים ותשע שנים אבל אלה שאכן היו שם, לא יודעים את הדרך לחזור.
      התאורים שלך, הכתיבה הרגישה שלך, צוללת לאט לאט לתוך האופל הזה. מרגש! אשוב לככב אחר כך.

        23/9/12 17:18:
      כתבת באופן נוגע ורגיש כל כך, על העבר המשתרג לתוך ההווה, לצערי יש מחסומים שכל הטוב לא יצליח לחדור אותם, אבל החמלה מקלה על הכאב והזיכרונות.
        23/9/12 16:40:
      כמו העדשה לנסיכה תחת 7 כריות כך פגעי המלחמה לו. 39 שנים כבר עברו , באמת הרבה. כתוב רגיש וחודר.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      HagitFriedlander
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין