כשקראתי על המבצע המטורף הזה של תיאטרון הקאמרי, ריצ'ארד השני וריצארד השלישי של שייקספיר מבוימים על ידי במאי אחד ומבוצעים על ידי צוות שחקנים אחד נמלאתי הערכה. רעיון יצירתי, מעניין אירוע רענן בחיי השלאגרים המשמימים של עוד מחזמר ועוד מחזמר.

החלטתי מראש להשאיר צרוב במוחי את ריצארד השלישי שראיתי לפני שנים בלונדון.השחקן  Ciaran Hinds גילם את דמותו של הגבר המעוות תאב השלטון. כל כך התמוגגתי. איזה שחקן, איזה במאי (מי שהשיב למחזמר קברט  את זוהרו על הבמה של לונדון (1995) ואחר כך של ניו יורק.

את המחזה ריצ'ארד השני של שייקספיר מעולם לא ראיתי על הבמה. איתי טיראן בתפקיד הראשי הבטיח לי הנאה בטוחה. הגעתי לתיאטרון הקאמרי בשישי בערב, האולם שקק חיים. שמחתי שכל כך הרבה אנשים מגלים עניין במחזותיו של שייקספיר סוג של נחמה בימים שהכול נראה ונשמע קשה עד בלתי אפשרי.

הבמה החשופה מגודרת בפאנלים גבוהים צבועים אפור. Long live the king  הוא שלט מהבהב המזכיר לקהל שאנו נמצאים בחצר המלך או שמא בארמונו.

ריצ'ארד השני הוא ספור של מלך אנגליה שאיבד את כיסאו בגלל שורה של החלטות שגויות, חיי תענוגות,ניכור מהעם ושפע של מיסים שנועדו לממן את חייו הראוותניים. הוא נגרר למלחמה מטופשת באירלנד ומפסיד את הכתר לקרוב משפחה אותו הוא הגלה בעבר ואת נכסיו הלאים לעצמו. בודד ומיוסר הוא נרצח על ידי אחד מנאמני המלך החדש הנרי הרביעי וסותם את הגולל על מלכות מסוכסכת ובועתית.

המערכה הראשון התנהלה בעצלתיים. הפנלים נעים באיטיות חורקים את דרכם כאילו שירתו משכן עניים ולא ארמון של מלך. העזובה מאחורי הפיגומים היא לגמרי דיסוננטית לבגדי המלך או למעילי העור של כפיפיו. איתי טיראן נשמע לי מצונן ולאה, אולי שיחק בהשפעת שפעת כלשהי. בעוד שאצל שייקספיר השפה היא אמצעי כוחני, יוצרת שררה, אצל טיראן וחבריו השפה השייקספירית הייתה סתם אמצעי קומוניקטיבי. המערכה הראשונה תמה בקול ענות חלושה. חמישה אנשים משמאלי החליטו לוותר על המערכה השנייה. אני החלטתי להישאר. ונגררתי מדחי לדחי.

המערכה השנייה הייתה טובה מעט יותר אבל חסרה הדרת מלכות. הניסיון להוסיף אלמנטים לתפאורה הפשוטה והפשטנית הגיע מאוחר מדי ונראה גימיק. הנפות הידיים של איתי טיראן, לרבות מחלצות היגון שלבש היו אסתטיים בלבד, נטולי רגש. איתי הוא גבר יפה,בנוי לתלפיות עם קול מצוין, אבל כשהוא מרגיש לא טוב (ספקולציה אוהדת שלי) רחוק הוא לא יכול להגיע. המשחק שלו נראה ונשמע טכני, לאה ומייגע.

כשהמאור הגדול כבוי, סביבתו רוחשת ככל שתהיה תתקשה לסגור את הפער.ויחד עם זה נהניתי לגמרי  מיוסי גרבר,את גיל פרנק ואלי גורנשטיין שיצקו יכולות משחק נהדרות אל תוך התפקידים שגילמו.

אני מצרפת את הלינק לפוסט הנהדר של דני לחמן שדווקא אהב את ההצגה.

http://cafe.themarker.com/post/2675975/