עד שמגיע הרגע הזה.

הרגע הזה שאני זונחת הכול , מנתקת את הנייד , מנשקת את מיני הכלבה החדשה שלנו בו זמנית מלטפת את קריס החתול היפה שלי שלא ירגיש מוזנח הוא עולה במוחי כמו שעון מעורר מחורבן.

שעה אחת קודם.

והיא פאקינג לא יפה.

ואז אחריי שהוא עולה מצטרפת לה מחשבה נוספת.

תאילנד.

עיניי ניערו לחיים.

זרקו את ההוא לשולי הכביש והתמקדו במטרה.

תאילנד.

אני רוצה תאילנד.

לנשום תאילנד.

אני מצמידה את האפרכסת כ"כ קרוב לאוזן בכדיי שלא אפספס מילה אחת או שניים של האקס שלי שנכנס בקטגוריה של- "החבר הכי טוב" ושואלת אותו מה הלאה.

בדיוק דקה לפני שאני מזמינה כרטיס, זורקת הכל רק לחודש, קצת אוויר נשימה.

קצת להריח אוויר אחר.

הבחור החסר עמוד שדרה מחליט לקבל רגליים קרות.

מחליט לתת להרהוריי החיים לפקוד אותו ולפחד להקיף אותו ואין לי מושג בדיוק על מה ולמה ולמען האמת זה לא בדיוק מעניין אותי .

"אבל תכננו!!! קבענו!!"

רק היה חסר שגשם של דמעות יצא ממני כמו נחשול ואני ארוץ אחריו ואחשוב לסקול אותו באבנים.

האדרנלין שלי בעננים , הדם משתולל בעורקיי ואני רוצה לטוס.

והחברים שלי שתמרנו אחד את השני בערב שישי של אלכוהול לקחו את צעדיהם אחורה בעודי מביטה על השמיים בשקיקה .

אז החלטתי .

זין עליהם אני מחפשת שותף.

לא אחד שישב כל היום וידפוק את הראש וישכח מה השם שלי ומה לעזאזל אני עושה לידו , בטח לא אחד שיחשוב שאולי באמצע הטיול או בסופו אנחנו נחגוג איזה טקס יחוד שיגרום לכל מדינות העולם השלישית לטפוח לעצמם על השכם.

אחד כזה שתמיד יהיה בראש שלי ובכל רגע אנחנו נמצא את עצמנו קורעים אי אחר אי.

אז תאילנד מחכה לי והשיאצו גם.

האיים היפים והריח באוויר.

החול הלבן והפשטות המקסימה.

אנשים יפים ושלווה שתגרום לי לשינוי קל של החיי יומיום שפוקדים אותי בסערה.

כן,  בכל פעם שאנחנו טסים גם לאיזה טיול חסר בסיס של 3 ימים לקפריסין אנחנו חוזרים אנשים אחרים.

כאילו משהו בנו צמא להשתנות ואנחנו רק נותנים לו את האפשרות.

שבדיעבד אנחנו לא צריכים לטוס בכדיי לחוש בשינוי אנחנו יכולים גם לנסוע לצפון לאיזה שבוע שבועיים ולהתפנק וזה משהו שיוסיף לחיים שלנו פלפל אנחנו חוזרים לעבודה אנשים אחרים.

אור בעיניים ושקט בלב.

דרי