זרקתי את הזבל שנאגר בארונות.

מצאתי עיתונים ישנים, בדלי נייר מהוהים. תצלומים שאין בהם עוד צורך. זכרונות שפעם הכאיבו, והיום כבר אינם. מצאתי אבק שהצטבר בפינות החשוכות. צוחק ומתגלגל אלי מעבר לפתחי האוורור. מכתבים פצועים, מתקופה אחרת. סמרטוטים. ריח של פעם, שהכאיב. היום כבר איננו. והארונות קיבלו אוויר חדש. ונפח. וצורה. וניקיתי אותם, והיה להם טוב.

תרמתי מכנסיים שלא לבשתי שנים. את החתכים הקטנים שהגלידו החבאתי עמוק. לא לראות, לא לשמוע, לא למעוד. מערכת הסטריאו שעמדה מאובקת בסלון מצאה את ביתה החדש במועדון כלשהו. איש מבוגר עם שפם ומיצובישי לקח אותה. גלויה לסבתא. ברכת יום הולדת משנה שעברה. גזירים מתפוררים. שקיות ניילון זקנות. פלטה חשמלית, השתמשו בה אולי פעמיים. כיסוי מיטה מעוטר עלי זהב שקיבל כביסה הגונה. הבית התרוקן לאיטו. ואני איתו. להיפטר מהחפצים. להיפטר מעודפים. קופסאות ישנות, אהבות מטופשות, אנשים שביקשו לדעת את נפשי. לטעת בה את חותמם. כל כך הרבה שמונצעס. כוחות מבוזבזים. לילות הזויים. חיכיון. למי? למה?

הארונות ריקים עכשיו. את הבגדים שלי לובש כעת מישהו אחר. אי שם, באיזה מועדון, מישהו מאזין לרדיו בסטריאו שהתגלגל לידיו. הניילונים שזרקתי הותכו לפלסטיק. המכתבים נלעסו לנייר. ומה נשאר?

מביט בדירה הנקייה. הכוננית בסלון מבריקה, עירומה כמעט לגמרי. הספרים מסודרים מחדש על המדפים הקצרים. על השולחן עומדת מאפרה ירוקה מזכוכית מורנו. תחתיה מפית בד זעירה. את המפה הגדולה סילקתי. לחשוף, לנקות, לגלות, לחדש, לתקן. לא עוד חפצים קטנים, מטים לנפול. מעתה, רק יציבים. חזקים. חסונים. ארונות עץ שאין עליהם דבר. שולחן ארוך ומבריק. שידה גדולה מלהכיל. רצפה. קירות. תמונות חדשות. דומייה בימים ושקט בלילות. העציץ הגדול נגזם עד שורשיו, וכבר מנביט התחלות חדשות וירוקות, רמז עבורי לבאות. ומה נשאר?

תם ונשלם. מה שהיה כבר לא יהיה. מצליח להביט בשקט הזה. עומד קוממיות לנוכח הסערות של עכשיו, ואלו של אחר כך. חושב על כלום. עושה שום דבר. רוכב על אופניים, מימיני מטוסים, משמאלי הים. יושב בין הגלים. הם לוקחים אותי רחוק.

אני עוצם עיניים. שישי בצהריים. השמש התפוזית של סוף הקיץ טובעת בים, מותירה שובל אש בקצה המים. והם חמים, ונעימים ומרגיעים. יושב על סלע, שובר את הגלים. סרטנים שחורים קטנים מארחים לי חברה. ביישנים, יוצאים להגיד שלום כשהגלים קוצפים עליהם בעליצות. נהנה מהכלום שסובב אותי. משלשלאות הבזלת שהתכתי. ניקיתי את החלודה. שימנתי את הצירים. אוויר חדש זורם במפרשים. הכיוון, אל מעבר לים. הרוח כבר תדע להיכן לסחוף אותי. מה שהיה כבר לא יהיה. האנשים שעשו לי רע כבר אינם. מחקתי את כולם. לפעמים זורקים סימן, תראה, אנחנו כאן. מפנה את הגב. קיר בטון למולם. לא שומע, לא רואה. שיילכו לעזאזל. ומה נשאר?

אוויר.

© כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן