| אני נשוי כבר עוד מעט שלושים וארבע שנים, באושר, אם מותר להוסיף, אבל מעולם לא הצעתי נישואין. גם לא הציעו לי, אם אתם כבר שואלים. פרדוקס? לא ממש. ובכן, מעשה שהיה - כך היה. הייתי סטודנט בשנה האחרונה ללימודים בטכניון. קורס דלת קראו לזה אז. לימדתי בשיעורי עזר בבית ספר יסודי. לעשות קצת כסף לדמי כיס. בשנים הראשונות אי אפשר היה אז לעבוד וללמוד בטכניון. או עבודה או לימודים. ביחד לא הלך. רק בשנה האחרונה. אחת ממורות-העזר בכיתה בה שובצתי הייתה סטודנטית באוניברסיטה, צחקנית, חמודה כזאת. פעם, בזמן שהתלמידים האבהלים שלנו לא בלבלו למדריכים את הראש בשאלות הדביליות שלהם ישבנו באיזו פינה בכיתה וקצת דברנו. אחר כך, בדרך לאוטובוס שלקח אותי חזרה לטכניון ואותה לאוניברסיטה, היא סיפרה לי שהיא כותבת שירים. שירים זה הדבר שמשדרים בשירים ושערים? שאלתי. לא. שירים אמיתיים, תיקנה אותי. והיא, אגב, כבר מתקנת אותי עוד מעט שלושים וארבע שנים. ותמיד, תוך נעיצת המבט הזה, מן העיניים הכחולות-ירוקות הגדולות האלה, הבורקות, שלפעמים גורמות לך לרצות להתחבא מתחת לשולחן. מכיוון שמעולם לא שזפו עיניי מישהי המכריזה על עצמה ככותבת שירה הייתי חייב להתעמק בסוגיה הזאת. כול עולמו התרבותי של הסטודנט הממוצע בטכניון הסתכם, באותם ימים, בסרטים ביום שבת בערב, פה ושם יציאה למועדון 2.2 בטכניון ביום שישי בערב, ופעם באיזה זמן איזה ספר מדע בדיוני טוב. בעיות הזרימה הדחיסה והבקרה הלא-ליניארית העסיקו אותנו יותר. העסיקו עד שלא היה זמן למשהו אחר. אז לאט-לאט הלך העניין הזה והתפתח. לא שלמדתי הרבה מה זאת שירה צעירה, אבל למדתי לא מעט (אבל רק אפס קצהו מן האוקיינוס הגדול בו הייתי עתיד להפליג) על העולם הקרוי - אישה. וזה הפך לחברות, וליציאות קבועות. ואפילו הייתי בא אליה הביתה ופגשתי את ההורים ואת האחיות. אבל לא נמשיך לדווח בכיוון הזה. שומר נפשו ירחק. ואחרי כמה חודשים היו גם קצת גישושים. מעין שיחות במסגרת "יחסינו לאן". אבל רק גישושים. לא יותר. כמה חודשים מאוחר יותר, ביום שבת אחר הצהריים צלצלה אלי מי שלימים תהיה הקטנה או שתחייה (ועוד אינסוף שמות) ואמרה לי שהיא מבקשת שאבוא אליה לפני הזמן המתוכנן. יש אצלם בבית איזה אורח והוא רוצה שאדבר איתו. התכנית המשותפת שלנו לאותו ערב הייתה יציאה לסרט. אז מה היה אכפת לי לבוא קצת קודם? ולא, היא לא יודעת על מה הוא רוצה לדבר איתי. באתי. ישבנו שם בסלון. החברה שלי והקרוב-משפחה שלה. קפה. שתי פרוסות עוגה. חייבים להשאיר אחת בצלחת, לפי נוהלי העדה הפולנית. הוא סיפר לי שהוא עובד במפעל גדול למוצרי אלומיניום והם עומדים להקים מפעלים דומים בכמה מדינות באפריקה והם מחפשים מהנדסים צעירים שייצאו לכמה שנים לאפריקה וינהלו את המפעלים האלה. נשמע מעניין, אמרתי. אבל יש תנאי אחד, אמר. האנשים שיוצאים לשם צריכים להיות אנשים רציניים. מה זה רציני? התעניינתי. שסיימו בהצלחה את לימודי ההנדסה שלהם ושהם נשואים. רווקים לא יכולים לצאת לבד למדינה באפריקה. זה גורם לצרות. הסתכלתי על החברה שלי. היא הסתכלה עלי. שני ראשים נעו בתנועה קטנה. תנועה של כן. טוב, אמרתי, בוא נגיד שהבעיה הזאת לא קיימת אצלי. מה הלאה? אבל זמן לא רב אחר כך באה מלחמת יום כיפור וטרפה את הקלפים. היחסים עם מדינות אפריקה נותקו, ומפעלי האלומיניום נותרו על הנייר. טוב. אז עוד מעט אנחנו חוגגים יום נישואין שלושים וארבע. תודה. תודה. אגב, הסרט שראינו באותו ערב היה "גברים במלכודת". לא זוכר ממנו הרבה. |