אחת הפרידות המרגשות והצורבות ביותר שהיו בחיי ושטבעו את חותמם בי הייתה בסיום הקורס הראשון לגינון.

גינון, אהבתי הראשונה והבלעדית לה אני נאמנה ואשר ליוותה אותי מילדות ועד בגרות והלאה עד עצם היום הזה, נותרה תמיד אהבה ראשונה.

 גם אם ניסיתי במהלך השנים כיוונים ותחומים אחרים הבלעדיות והשייכות הייתה תמיד לגינון ולבוטניקה .

את ספרי הגינון הרבים, קטלוגי הצמחים והאינספור קלסרים הממלאים את מדפי הספרייה בחדרי ושרכשתי במרוצת השנים לא אחליף בעד כל הון שבעולם.

אלו נכסי צאן ברזל שלי.

גם אם לא תמיד אדבר בה בשכבי ובקומי ובלכתי בדרך היא תמיד שם אצלי במקום של כבוד.

הניצוץ עדיין חם נושם וזוהר למרחוק.

אני זוכרת כשהגעתי ביום הראשון לקורס הגינון וסיפרתי בראיון את תחושותיי ואת שאיפותיי ורצוני להחכים לדעת ולפעול למען סביבה ומודעות ירוקה הסתכלו בי צוות ההוראה בפליאה ובחיוך כמי שמבינים על מה אני מדברת והם שותפים לשליחותי ולהתלהבותי.

באותם רגעים הרגשתי שמחה עזה ממלאת את ליבי ותחושת אופוריה שאני נמצאת בספירות העליונות והשמימיות והנה אני מגשימה חלום ששותפים לו שמים וארץ.

כל הקורס עצמו היה חוויה נהדרת והנאה מתמשכת גם אם היו לעיתים קשיים טכניים של הפעלת מיכון כבד, מי כמוני עדינה ושברירית לא יכולתי לעשות זאת ורק אחרי אינספור ניסיונות ארוכים ומתסכלים לאורך הימים הצלחתי לבסוף להפעיל את החרמש המכני שלא לומר להשתמש בו ואת מכסחת הדשא הגדולה והכבדה שהזכירה לי בצורתה צב ענק מאיי גלאפגוס.

וגולת הכותרת היה אחד המרצים אגרונום חכם וידען בעל חוש הומור חביב  וסימפטי שהיה חביבם של כל חברי הקורס והצוות כולו.

שהיה המרצה המבריק ביותר מכל סגל המרצים.

שעל אף היותו ותיק במקצועו היה מכין כל פעם מחדש את השיעור ומלמד אותו כאילו היה זה שיעורו הראשון בהתלהבות רצינית ובהומור  האופייני רק לו .

היה מעורה היטב בתחום הן מבחינה רעיונית, מקצועית, בוטנית והן מבחינה מעשית וציבורית.

האיש חי את הנושא בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו מה שהדביק את כולנו בהרגשה ובהתלהבות כך שכולנו אהבנו את האיש ואת שיעוריו.

עד היום אני זוכרת את מה שלמדנו אצלו את הדרך לזכור שמות של צמחים על פי צורת עליהם או צורת פרחיהם ופירותיהם ואת הסיפורים העממיים השזורים בהם.

זוכרת את הבדיחות ואת השנינות.

 וזוכרת את היום האחרון של הקורס שהייתה בו תצוגה של צמחים באולם הגדול וכולנו כל חברי הקורס התהלכנו בין הצמחים ותרגלנו את שמותיהם והוא עבר בין הסטודנטים לראשון זרק מילה לשנייה בדיחה ולידי עבר ולא אמר דבר.

 וליבי פעם בחוזקה וחשבתי לעצמי למה איתי הוא לא מדבר ולא משתף בנינוחות ובחופשיות כמו כולם והשתיקה הזו העצורה מה עושים איתה ואני ואני רוצה להיות כמו כולם.

ואחר גיליתי ורד לבן ויפהפה בעל גבעול ארוך ועלים רעננים שנראה שנקטף לא מזמן שהיה מונח בתיק הגב שלי  ותהיתי מי שם אותו שם ושאלתי אותו האם הוא ראה מי והוא כהרגלו הסתכל בי ולא ענה והסתובב והתרחק מהמקום.

אבל חבר אחר אמר שאותו מרצה הוא זה ששם בשקט ובסתר את הפרח בתיקי.

אחרי רבע שעה אולי 20 דקות של פעילות קבוצתית ראיתי שהוא איננו ויצאתי החוצה לבדוק אם הוא שם והוא לא היה שם ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה, אח"כ שאלתי זוג שדיברו בחוץ והאם יודעים הם איפה הוא ולהיכן הלך והשיבו שאמר שאינו אוהב פרידות ולכן קם והלך ללא מילים ללא שלום וללא..אומר.

יצאתי החוצה וראיתיו מרחוק הולך במעלה השביל וחשבתי בליבי איך אפשר כך ללכת מבלי לומר שלום ובלי להיפרד מכולם ומכול מה שהיה כאן במהלך החודשים והימים והשעות והרגעים היפים כל כך שבילינו כולנו יחד שנה תמימה של למידה, של שמחה, של שינון החומר, של מאור פנים, של הומור, של חוויות ושל אהבה משותפת לצמחים לגינון.

הסתכלתי עליו הולך ומתרחק וחשבתי שזה לא יכול להיות שכך יסתיים.

אחר עצר בדרך כי עבר  שם מישהו והם דיברו יחד והרגשתי שצריכה ללכת להגיד לו שלום

אז הלכתי לשם ועמדתי בצד עד שסיימו לדבר וכשסיימו גמגמתי לו את השלום,

והוא הביט בי ארוכות וחייך חיוך קטן ולא אמר דבר.

וכך עמדתי שם נבוכה מבויישת ונכלמת תקועה ומאובנת לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

אחרית דבר :

שנתיים וחצי אני כאן בקפה.

 כשהגעתי לכאן הייתי נלהבת וחדורת רצון להצליח ולשגשג היו לי  כל מיני רעיונות ומחשבות מה אעשה איך איצור ואיך אפתח אך נבלה ואיך נלמד יחד  ואף לא אחד מכול הרעיונות הצליח .

בליתי כאן שעות של שמחה של כייף וגם של כאב ושל צער.

באמתחתי רעיונות נוספים למימוש שאת חלקם כבר התחלתי לממש  וליצור ואני בשיאם.

הדרך אל האושר ואל היעד עשויה להיות לעתים ארוכה ומיגעת גם אם לעיתים נהנים מהדרך אבל כשרואים שאין התקדמות אל היעד- הרי שההנאה מהדרך נפגמת.

אם ירצה השם השנה אני מאחלת לעצמי שהדרך אל האושר תהיה קצרה ומיידית.

המתנתי והתעכבתי דיי והותר.

אמנם לא קצרתי כאן הצלחה ביעדים שהצבתי לעצמי-  אבל נותרתי נאמנה לעצמי בדרכי שלי.

אני לא מצטערת על שום דבר שכתבתי או אמרתי - כל מה שנעשה הגיע ממקום של אמירה ודעתנות ואני עומדת מאחורי כל מילותיי וכל התנסחויותי.

אילו יכולתי להתחרט, אילו יכולתי להיות חלק מהעדר וליישר קו עם העדר  ולו רק בשל הניסוי האנתרופולוגי הייתי אולי עושה זאת, אבל אני לא יכולה לעשות זאת, זה למעלה מכוחותיי ומחינוכי - למעשה זה בלתי אפשרי בעבורי  ללכת נגד האמת ובעד השקר במקומות שהעם דורש.

כל כך לא אפשרי שאני אפילו לא מנסה לעשות זאת  גם לא בדרך של משחק ושל הומור.

כמו בגינון ובחקלאות אנחנו לומדים את הסביבה לפי תנאי השטח האקלים והתאמת הצמחים למקום ומנסים על ידי לימוד עיוני  וניסוי וטעיה למזג ולהתאים ביניהם.

כשאנחנו מגלים ברבות הזמן שהצמח לא מתאים ולא משגשג ולמעשה מרגיש חלש ובלי כוחות יכול מאוד להיות שהוא נמצא בסביבה שלא מתאימה לו, הן מצד אור השמש, סוג הקרקע, זמינות המים וחברת הצמחים שהוא נמצא בה.

או אז צריך להעתיק את הצמח למקום אחר אשר מתאים לו ושם הוא עשוי להצליח לשגשג לפרוח ולתת פירותיו.

מה שנקרא הצמח הנכון למקום הנכון.

אם בצמחים שיש להם רק נפש צמחית אמורים הדברים על אחת כמה וכמה בבני אדם שהם מורכבים ובעלי נפש ונשמה.

http://www.youtube.com/watch?v=NeBYphQ3Qy0

היו שלום חברי לקפה

תהיו טובים

וגמר חתימה טובה לכולנו

אורית