יום לפני יום כיפור,

שנה שעברה,

בשעה הזו,

הייתי בשניידר עם ליאורי שלי,

קיבלתי את הבשורה על סכרת נעורים,

שיעור בפרופורציות.

שלושה חודשים לפני,

ליאור סבלה מפטרת חיתולים כרונית,(היה לה סוכר בשתן בתרגום פשוט)

שלושה חודשים ארוכים לקח לנו עד שביצענו בדיקת דם מקיפה,

ליאור בשבעה קילו ומאתיים גרם שלה ,נשאה באומץ את הכאבים,

לא שמנו לב,

ילדה שנייה,

עוד לא מדברת,

אחרי ילדה ראשונה רזה,

לא דאגנו,

בימנו רזון זו לא קללה,(השמנה מחלת המאה לא?)

ביום הקודם לאישפוז,

קיבלתי טלפון,

שלליאור יש 354 סוכר בבדיקת הדם,

ידעתי ישר,אינטואיציה של אמא,

הרופאה המנוסה אמרה לי "אל תרתמי את העגלה לפני הסוס", אז אמרה,רופאים מנוסים.

 בזכות רופא צעיר וקפדן הצלנו אותה,

שבוע היינו בשניידר, אני וליאור,

פחדתי לחזור הבייתה,

פחדתי ממה שכרוך בטיפול במחלה כרונית,

להזריק ארבע פעמים ביום אינסולין,

ולדקור 12 פעמים לבדיקת סוכר,

את האפרוחה הקטנה שלי,

פחדתי,

אני החסונה,

שישר קפצתי למים,

יכולה לומר במבט לאחור,

שזמן להתמהמה אין

והאיזון הוא מלחמה יומיומית,

הלבלב של ליאור טוטאלוס,

וכל מה שנותר הוא להעניק לה כלים,

ונקודת פתיחה מוצלחת לחיים שלמים,

לדעת שעל אף מגבלתה,

השמיים הם הגבול.