רוברט היינלין כתב בספרו אזרח הגלקסיה - "אין צורך להרגיש את זה, לראות את זה או להבין את זה. פשוט צריך למצוא סימנים הגיוניים בשביל זה. אבל זה אמיתי, אם למילה 'אמיתי' יש בכלל משמעות. אף אחד לא ראה אלקטרון. גם לא מחשבה. אי אפשר לראות מחשבה, אין יכולת למדוד, לשקול או לטעום אותה - אבל מחשבות הן הדבר האמיתי ביותר בגלקסיה"
בדיוק כשהקומקום רתח נפתחה הדלת. היא קמה לכוון המטבח, מבחינה בזוית עיניה כיצד הוא מניח את תיק היד שלו על הכיסא הקרוב לדלת וזורק את צרור המפתחות על השולחן. היא עצמה את עיניה. לא משנה כמה פעמים אגיד הוא ימשיך עם המנהג המחורבן הזה, חשבה לעצמה. השולחן כבר מלא שריטות. כששפכה את המים לתוך הכוס, שמעה את רחש הפצפוץ העדין שהגרגרים השמיעו בעודם נכנעים לחום המים. "מה עניינים?" שאל. הוא ניגש מאחוריה ונשק לה ליד האוזן. "בסדר" ענתה, "מה קורה?" "אחלה, יש משהו לאכול?" "לא" ענתה. "לא הספקתי". היא עצרה לרגע. "תוציא את החלב. רוצה גם?" "לא" ענה. "שתיתי שלוש כוסות היום בעבודה ". היא עמדה לידו, מערבבת בריכוז רב ובאיטיות את הנוזל שבכוס. הרימה את ראשה לשבריר שנייה וחזרה לערבב. היא הוסיפה את החלב. הנוזל הלבן הסתחרר בתוך הכוס, נעלם והתמזג לתוך השחור. כשהתבוננה בנוזלים מתמזגים חשבה כמה החיים הם כאלה, לבן מתמזג בשחור. תשאל אותי למה אני ככה, חשבה. תשאל אותי כבר. מנסה לחשוב נורא חזק שאולי ככה הוא ירגיש. "אז יש לפחות משהו למרוח?" שאל כשהוא מכופף וחצי מגופו קבור בתוך המקרר. היא המשיכה לערבב באיטיות את הקפה. "מאמי, מה זה הצנצנת הירוקה הזו?" הוא הרים את ידו מעל דלת המקרר מניף את הצנצנת. "קונפיטורת עגבניות. עזוב, אתה לא תאהב את זה", ענתה בקול עייף מעט. "למה לא? ננסה". הוא התרומם והניח את הצנצנת על השיש ואחר שלף מן המקפיא כיכר לחם ומהמקרר קופסת גבינה וחבילה של גבינה צהובה. היא צעדה לעבר הספה בסלון מנסה בו זמנית להתיישב ולהניח את הכוס על השולחן. הפעולה הזו גרמה לידה לרעוד מעט ושלולית חומה בהירה נקוותה סביב הכוס על השולחן. "פאק.." לחשה. "מאמי" הוא הכריז בקול, "אני הולך להכין פה משהו מטורף, רוצה גם?" "לא תודה, אני לא רעבה". היא קמה לכיור והביאה מטלית איתה ספגה את השלולית. אחר הניחה את המטלית חזרה, שותקת, משתדלת בנחישות לא להתבונן בעיניו על מנת שיבחין בכך. היא התיישבה חזרה על הספה. אני כבר אמורה להכיר אותו, חשבה. ועדיין אני מצפה שיראה. איך אפשר שלא? רתחה מזעם בליבה. אתה לא רואה שלא הסתכלתי לך בעיניים? בן זונה, חשבה. היא כמעט הייתה בטוחה שהניעה מעט את ראשה כשחשבה את זה, ומיד נבהלה שמא ראה את המחשבה הנוראית שלה. אך מיד נרגעה. הוא גם ככה לא היה יודע לפרש נכון את ניד הראש הזה. הוא התיישב לידה אוחז צלחת ועליה שתי פרוסות לחם ובניהן בליל צהוב ירקרק בשלל מרקמים. הוא עוד יאכל את הגועל הזה, חשבה. ולא טעתה. הטלפון צלצל. הוא שלף אותו מכיסו וענה תוך כדי לעיסות רעשניות. "כן, בטח. סבבה. סגור". הוא ניתק. "מאמי, אני זז, כל החברה נפגשים למשחק, אני אחזור עוד שעתיים". "אין בעיה" אמרה, "תהנו". כשהוא יצא היא פרצה בבכי.
מילים יכולות להוות מסע פתלתל ומופלא אך הרצון שהעולם יבין ללא מילים לא פוסח על רבים. חטא גדול או תקווה קטנה, שכל אחד יודע שאם זה היה אפשרי, האנושות בודאי הייתה מביאה עצמה לחידלון.
כמה שמחשבה יכולה להיות מוחלטת, היא לא יכולה להיות אמיתית אם אדם לא באמת יכול לחלוק אותה. לשם כך צריכה להפוך ממחשבה לדבר אחר.
עולם מלא מילים סביב, ומכל מקום זועקות אליך סיסמאות שלא אומרות דבר. חדשות מפיצות את תוכנן המעורפל ואני מרגישה שהם מבקשים ממני לשבוע מארוחה המכילה ענן לח.
העולם אינו מצליח לאחות את הקרעים ואני יושבת בביתי וכל מה שנותר לי הוא להניד את ראשי בתמימות ולתהות למה הם פשוט לא אומרים את שעל ליבם? האם זה עד כדי כך מסוכן? ואני תמיד חשבתי שאם מנסים להעביר מסר מעורפל, הוא רק יוצר קרע חדש.
שנה מתחדשת. ואני רק רציתי לאחל למנהיגי העולם להיות מסוגלים להגיד אחד למשנהו משפט פשוט כמו - רבאק, לא בא לכם כבר לחיות בשקט?
הפילוסוף הספרדי אורטגה אי גאסט אמר " אנחנו לא יכולים לדחות את החיים עד שנהיה מוכנים. המאפיין העיקרי של החיים הוא הכפייתיות שלהם. הם תמיד לוחצים, כאן ועכשיו בלי שום אפשרות לדחייה. החיים יורים עליך מטווח אפס".
יותר מדי זמן בוזבז.
|