"ילדים, תעלו הביתה, ארוחת ערב שבת וקידוש" קראה אמא, אבל הם בשלהם, החמודים, כל כך נהנים להשתולל למטה. אבא ירד לחצר לאסוף אותם וביחד עלו כולם הביתה, צוחקים, מאושרים. שלושת הילדים נכנסו למקלחת משותפת והסבו לשולחן. חלה קלועה קישטה את השולחן, כזו שכמעט חבל לגעת בה ולפגום בשלמותה. אייל, הבן הבכור חלק עם אחותו את פרוסת החלה שלו, הרי צריך לשמור חלק מהחלה בשביל פרוסות לביה"ס השבוע. כשסיימו לאכול את קערת האורז, נשקו הקטנטנים לאבא ואמא ועלו על מיטותיהם. אייל וידא שהם מכוסים ובזוית העין הצליח לראות את אבא יושב וראשו מושפל. "אבא, אל תהיה עצוב, יש כאלה שאין להם אפילו אורז" אמר בחיוך. נשיקה ולמיטה. אבל כל לילה, בשקט, אם תרצו באמת, תשמעו אותו בוכה.
גמר חתימה טובה חברים, מקווה שהסיפור הזה, יהיה רק סיפור דמיוני בשנה החדשה. "חרפת רעב" היא החרפה של השבעים. |