נדמה לי שצריך להתחיל מזה שאני אוהבת אותו. שאני אוהבת אותו כולו, כמו שהוא. לא רק את הפיזיות המדהימה כל כך. לא רק את הגודל והשרירים המשתרגים, ולא רק את הקול שלו שהורס לי את הבריאות. אני אוהבת את כולו וזה כולל את החופש שלו לעשות כרצונו. כולל התשוקות שלו, גם אם הן לא קשורות בי.

זה גם כואב, אבל כאב מפתל כזה, מתחנן. מייצר בי צורך להכנע מולו ולהתחנן לפיסה קטנה ממנו. לבקש ממנו בדמעות שישלח אותי מתחתיו, לפינת ההרגעות שלי.

צריך גם לספר שיש לי מקום אצלו להרגע, והוא ממוקם מתחת לביצים שלו. הוא מרים אותן ונותן לי להכנס תחתן, ואז מניח אותן על הפנים שלי. זה מרגיע אותי לנשום אותו ככה קרוב, גם כשהוא מספר לי דברים שקורעים אותי מכאב.

וצריך עכשיו לספר שהוא ממש יודע להוציא אותי מדעתי, להכאיב לי, ויחד עם זאת הוא היחיד שיודע לפרק את הכאבים שלי. כי כן, הבעלים שלי הוא גבר חכם מאוד, ואני מבינה בזה קצת.