סיפור זה שמופיע בהמשך מופיע בחלקו בספרה של נעמית ברש "המתכון הסודי של אבא".
אחרי מלחמת ששת הימים, שבה השתתפו שתי חטיבות המילואים של הצנחנים, שהיו קיימות באותה תקופה, הוקם על ידי מספר לוחמים גוף שנקרא "הקרן לטיפול במשפחות חללי הצנחנים" ואשר אימץ את אלמנות ויתומי הצנחנים.
עם חלוף השנים וריבוי המלחמות, דרך מלחמת ההתשה אל מלחמת יום כיפור ומלחמת ההתשה הממושכת שאחריה, ודרך תקופות ארוכות של פעילות מבצעית לאורך כל הגבולות, וכמובן מלחמת לבנון הראשונה, ואחריה השניה, התרבו החללים והיקף פעילותה של הקרן התרחב מאד, וככה זה הולך ונמשך עד היום. היתומים הראשונים כבר בגרו לפני שנים רבות, ורבים מהם גם שרתו ביחידות הצנחנים השונות, אך הקשר אתם לא נותק.
עד למלחמת לבנון הראשונה לא ידע שרות הבטחון הכללי אבדות מרובות, אך רבים מן המשרתים בשורותיו ניספו בלבנון. השרות פנה אל קרן הצנחנים בבקשה שתאמץ גם את משפחות חללי השב"כ, וכמובן שהבקשה נענתה בזרועות פתוחות ובאהבה גדולה, ומשפחות חללי השב"כ הן חלק בלתי נפרד מקרן הצנחנים.
נעמית היא אחת מאלמנות השב"כ שהתוודעה בדרך זאת אל משפחת הצנחנים, והפכה לאחת משלנו.
נעמית כתבה ספר בשם "המתכון הסודי של אבא" שבו מופיעים סיפורים של לוחמים ושל בני משפחות הנופלים, כאשר בצדו של כל סיפור מתכון למאכל שהיה אהוב על אבא. היא מסרה את כל הזכויות בספר לקרן הצנחנים. כל ההכנסות ממכירת הספר עוברות לקרן הצנחנים ומסייעות לפעילותה השוטפת, הכרוכה בהוצאות גדולות מאד (ימי הולדת לילדים, טיולים למשפחות החללים, קיטנות וכו').
מי מן הקוראים שיבקש לרכוש את הספר המיוחד הזה, מוזמן לפנות אל הקרן לטיפול במשפחות חללי הצנחנים, ויבוא על הברכה.
בספר שובצו שני סיפורים שסופרו על ידי. האחד קשור למלחמת יום הכיפורים, שהיום הוא "יום הולדתה" השלושים ותשעה, והשני למלחמת לבנון הראשונה. נעמית ביקשה מן הכותבים להמנע מתאורי קרבות ולהתמקד יותר בחוויות ובסיפורים אישיים של הכותבים. בסיפור מפרי עטי, אשר יופיע להלן השתדלתי ללא הצלחה יתירה לציית להוראותיה של נעמית, והריהו כאן לפניכם. הנוסח המצ"ב הרבה יותר מורחב מן הנוסח שבספר, ובחרתי להביאו בצורתו זו כדי להבהיר את הרקע (וגם משום שהנוסח הזה מצוי במחשב שלי, בעוד שאת הנוסח שפורסם בספר עלי לשבת ולהעתיק בעבודה קשה מן הספר...).
להלן סיפור ליל הפריצה:
מלחמת יום הכיפורים, החזית הסורית. תם שלב הבלימה, ואנו, פלוגת צנחנים במילואים, כחלק מכח רב אוגדתי, פורצים בשעת אחר צהרים מאוחרת אל מעבר לקו הסגול.
משימת הפלוגה שלנו היא תפישת צומת על ציר קוניטרה דמשק, ואבטחתה על מנת לאפשר לכוחות הפורצים להמשיך ולהתקדם לאורך הציר.
אנו מתקדמים מזרחה בשיירה אין סופית אל עומק השטח הסורי, כאשר מולנו, בנתיב הנגדי מתקדמת שיירה שאף לה אין סוף, של רכבים קלים, אשר מפנים פצועים והרוגים שלנו, לכיוון מערב. מראה הנפגעים שלנו, אשר חלקם שוכבים באלונקות בתוך הרכבים המובילים אותם, חלקם יושבים על המושבים, וחלקם מוטלים על מכסי המנוע של רכבי הפינוי, לא תרם אולי משהו חיובי למצב הרוח שלנו, אך סיפק לנו מידע חיוני על מה שמצפה לנו בהמשך.
התנועה מתבצעת בזחל"מים ונגמ"שי שלל ממלחמת ששת הימים, בתנועה אטית הנובעת מעומס תנועת כוחותינו (מסתבר שפקקי תנועה יש גם בסוריה...) ומאש בלתי פוסקת של הסורים ושלנו, ואנו ממשיכים לפלס את דרכנו אל היעד בינות לטנקים בוערים (שלהם ושלנו) גם לאחר רדת החשיכה.
מספר קילומטרים לאחר צומת חאן ארנבה, שם הותקפנו על ידי לוחמי קומנדו סוריים שנותרו בשטח, עבר ציר נסיעתנו למרגלותיו של מוצב סורי, בצמוד לגדרות המוצב. על הכביש ניצבו שני זחל"מים ישראליים שעלו באש, אשר האירה את כל הסביבה. עצרנו ליד הזחל"מים הבוערים, ולאור הלהבות ניתן היה להבחין במספר גופות שהיו מוטלות סביבם. לאחר בדיקה גילינו שמדובר בחיילים ישראליים. תוך כדי בדיקה של השטח, וחילופי אש בלתי פוסקים עם חיילי המוצב הסורי, שמענו קולות בעברית. הוברר כי בתעלה שמצדו השני של הכביש שוכבים כעשרים שריונאים פצועים מחטיבת המילואים המשוריינת שבפיקודו של אורי אור.
הרופא הגדודי שלנו – ד"ר יהודה נאמן (ג'אד) וחבורת החובשים שלו, אשר היו אתנו, החלו מיד לטפל בפצועים. הטיפול נמשך זמן רב, שבמהלכו ניתן היה להבחין בצלליותיהם של חיילי המוצב הסוריים, וגם לשמוע את קולותיהם. עם השלמת טיפול העזרה הראשונה קיבלנו פקודה לשינוי משימה, והוטל עלינו להוביל את הפצועים וללוותם אל הקו הסגול, להמשך פינוי וטיפול על ידי כוחות עורפיים.
בהגיענו שוב לצומת חאן ארנבה, הותקפנו שוב על ידי לוחמי הקומנדו הסורי, שאף הצליחו לפגוע בנגמ"ש שלנו שהתפוצץ על י"ג לוחמיו, אך שיירת הפצועים הצליחה לעבור, ולהמשיך בדרכה. שני זחל"מים שלנו ואני באחד מהם, נשארו בצומת הבוערת, לשם לחימה בחיילי הקומנדו הסורי, ועל מנת לאפשר מעבר בטוח של כוחותינו, בהמשך. ליד הצומת היתה עמדה סורית נטושה של תותח נ"ט, ושמענו מכיוונה קולות בעברית. פנינו לשם, וגילינו שם כוח שריון שלנו, שכלל טנק וזחל"ם, שנפגעו גם הם קודם לכן על ידי חיילי הקומנדו הסורים. השריונאים שמחו מאד להיות מתוגברים על ידנו, ולמען האמת, גם לנו הוקל מאד למראה קבוצה של לוחמים נוספים משלנו, מה גם שהיה להם טנק, שאולי היה משולל כושר תנועה, אך המשיך לתפקד כעמדה נייחת. במהלך הלילה הותקפנו ללא הרף על ידי לוחמי הקומנדו הסורי, אשר בקשו לחסום את צומת חאן ארנבה למעבר כוחות. לשליטה בצומת האמורה היתה חשיבות מכרעת, שכן לא היתה שום אפשרות לנוע בדרכים חילופיות, והסורים אשר היו מודעים לכך, לחמו בגבורה ובנחישות.
בהמשך הלילה, שכבנו קומץ של חיילים ישראליים סביב הטנק. השטח היה מואר על ידי הלהבות של שרידי הנגמ"ש שלנו שהתפוצץ על לוחמיו, ומדי פעם יצאנו למרדף רגלי אחרי אנשי קומנדו שהתקרבו אלינו לטווחים קצרים של מספר עשרות מטרים, בנסיונות חוזרים לפגוע בנו.
אותו לילה היה גדוש פעילות וארועים קשים ביותר. איבדנו במהלכו רבים מחברינו. גם הפלוגות האחרות של הגדוד אשר פעלו לביצוע משימות אחרות, סבלו נפגעים רבים, שאת רובם הכרתי וביניהם גם חברים קרובים ואהובים.
ברצוני לספר על שני ארועים מאותו לילה, אשר לדעתי ראויים להיות מסופרים, גם אם אין בהם פואנטה או מוסר השכל, וגם אם לא היה בהם כדי להשפיע בדרך כלשהי על תוצאות המערכה.
כזכור, הזחל"ם של אחינו השריונאים נפגע על ידי הקומנדו הסורי קודם לפגישתנו איתם. מפקד הזחל"ם הורה למכונאי שהיה בצוות שלהם, לגשת לזחל"ם הפגוע, ולתקן את התקלה.
היתה שעת לילה מאוחרת. הכל בער והתפוצץ סביבנו, וגם חיילי הקומנדו הסורי ששרצו סביבנו לא תרמו להרגשת הבטחון שלנו. המכונאי פחד לעלות על הזחל"ם, אפילו שאנחנו היינו ממש לידו, והודיע באופן חד משמעי, שאינו מוכן לעלות על הזחל"ם בחשיכה. לאחר ויכוח קצר ועצבני, נכנע מפקד הזחל"ם מחוסר ברירה, והמכונאי נשאר עם שאר הלוחמים שהיו במקום. כעבור מספר שעות, לאחר שהאיר היום, ניגש המכונאי אל הזחל"ם והחל לעסוק בתיקונו. לאחר מספר דקות ירד עלינו לפתע מטח של פגזי תותחים. אחד הפגזים נפל ליד הזחל"ם, והמכונאי שהיה על הזחל"ם נפגע ונהרג במקום. הוא היה היחיד שנפגע באותו ארוע.
הארוע השני שעליו יסופר להלן, קשור אף הוא בחיילי השריון שפגשנו בצומת המקוללת של חאן ארנבה.
צוות הטנק הפגוע השתתף בקרב הלילי באורח פעיל ביותר. הטנק ירה במשך שעות בתותח ובמקלעים לעברם של אנשי הקומנדו הסורי שלא חדלו מנסיונותיהם לתקוף אותנו. כאשר החל השחר לעלות, ועוד בטרם ניתן היה להבחין בין תכלת ללבן, הבחין מפקד הטנק בדמות רצה לכיווננו, מכיוון הצומת, היינו מאותו כיוון שממנו הותקפנו במהלך השעות האחרונות על ידי הסורים. הוא הורה לתותחן לכוון את התותח אל הדמות הרצה ולפגוע בה. בשניה האחרונה לפני הירי, עצר התותחן את היד המפעילה את התותח, ואמר למפקד, כי נדמה לו שהוא רואה משהו חריג על ראשו של האיש הרץ. היינו אחרי לילה נורא של לחימה, ומפקד הטנק לא נטה לנטילת סיכונים מיותרים, וחזר ביתר תוקף על פקודת הירי. התותחן המשיך להסס. תוך אותו זמן אותה דמות הלכה והתקרבה אלינו, והתותחן אמר למפקד כי נדמה לו שהוא מזהה כיפה על ראשה של הדמות הרצה. למי שלא יודע - כיפות לא נחשבו באותה עת לחלק מן הציוד התקני של הצבא הסורי. בין כה וכה הגיעה הדמות הרצה עד אלינו. זה היה טנקיסט משלנו, שהיה בהלם ובאפיסת כוחות מוחלטת. הוברר כי מספר שעות קודם, במהלך קרב הפריצה, נפגע הטנק שלו והצוות נאלץ לנטוש את הטנק הפגוע. עם רדת החשיכה החלו אנשי הצוות במסע רגלי לעבר כוחותינו. בדרכם נתגלו הלוחמים על ידי אנשי הקומנדו הסורי שפתחו במרדף אחריהם. במהלך המרדף נהרגו כל חבריו של אותו חייל, האחד אחרי השני. אך שבריר שניה הפריד בינו לבין מוות מאש כוחותינו, ורק בזכות היסוסיו של התותחן שהבחין בכיפה שעל ראשו, הוא ניצל.
היו בינינו כאלה שראו בהצלת חייו של החייל בזכות הכיפה שחבש לראשו, משום הוכחה ניצחת לקיומו של אלוהים. אולי. מי יכול לדעת? וכנגדם היו שסברו כי סופם העגום של חבריו לצוות מוכיח את ההיפך, ומן הסתם סברה זו הגיונית לא פחות מקודמתה. אני לעצמי אדם שאוהב פשרות, ועל כן, בנסיון לגשר בין שתי הגישות הסותרות, ועל מנת למנוע מחלוקת בין אחים, אני מרשה לעצמי להציע החלטה מוסכמת, שאלוהים אכן אולי קיים, אך יש לו נטייה מסוכנת (שאולי קשורה בגילו המתקדם) להרדם בשמירה.... אבל דבר אחד ברור לחלוטין: עבור בני משפחתו של החייל שניצל, תותחן הטנק שנמנע מלירות הוא מלאך משמים, גם אם אינם יודעים על קיומו. |