כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הפעם לא שותקים יותר

    אתה חשוב, אין לך מושג כמה אתה מיוחד וחשוב.

    0

    אז מי אתה אבא, לכל השדים והרוחות?!!

    8 תגובות   יום רביעי, 26/9/12, 16:13

    הסופרמרקט היה דחוס בני אדם, העגלות עמוסות לעייפה מצרכים. זוגות מתרוצצים בין המדפים השונים, בחיפוש אחר המתנה לחג למארחים. המחשבה על נסיעה להורים גרם להם למתח רב. המילים "מה יתאים לאמא שלך", או "מה נקנה השנה לאמא שלי", נזרקו לחלל.

    אמא שלי, אמא שלך, אמא ... אמא ... אמא ... זה מה ששמעתי.

     

    רגע רגע רגע!!  אנחנו לא מפספסים משהו? יש עוד אחד במשוואה.

     

    איפה אבא? לא צריך לחשוב מה לקנות לו?

    לכולנו ברור מה קונים לו. זה לא מצריך מחשבה– זה תמיד בושם או חולצה, ארנק או עניבה והראשון שנופל לנו לידיים ועומד בתקציב...

    לא צריך להשקיע מאמץ מה מתאים לאבא, אבא תמיד יקבל בחיוך את מה שמביאים לו. יש להשקיע מאמץ במה מתאים לאמא...

    אז איך זה אבא נעלם?

     

    החלטתי להתחיל את מחקרי במקורות – במקור החשוב לנו, כיהודים- גם חילוניים, ממש לא רק דתיים, בעשרת הדברות. ..."כבד את אביך ואת אמך" ... שם מופיע כיבוד האב ראשון, לפני האם- למרות שברור לכולנו שלרב הילדים האמא יותר חשובה מהאבא.

    אבל בואו וניגע בשורש הבעיה –מדוע בכלל צריך את הציווי הזה?

    אם אוהבים את ההורים- אז בטח מכבדים אותם -  אז אין צורך בציווי הזה!

    ואם ההורים חרא, אז לא מגיע להם להיקרא הורים - אז בטח ובטח שאין צורך בציווי הזה!

    ובכלל, מדוע פתאום הילדים אחראים על הוריהם? האם הם שהולידו אותם? האם הם שבחרו בהם?

     

    הציווי היה הרבה יותר נכון אם היה הפוך - היה הורה טוב לילדיך! או כבד את ילדיך! התנהג יפה לילדיך! אהוב את ילדיך!"

    ציווי כזה הרבה יותר נכון, כי אנחנו אחראים עליהם – לא?

    אז האם התנ"ך פשט את הרגל? התאים רק לתקופה ההיא? האם עשרת הדברות הן רק חלק מההיסטוריה המדהימה של עמנו, שאת הרלוונטיות שלה צריך לבחון מחדש?

    ובנוגע לעשרת הדברות עצמם- אושיות הצדק החברתי, החוקה היחידה הבלתי מעורערת שלנו, מה, אין ציווים חשובים מאלה? לדוגמה אל תשנא! אל תקנא! אל תאנוס! אל תמעל! .....

    המחשבה על חשיבות האב מנקרת בי כבר הרבה זמן.

    רב המריבות בין בני הזוג קורות או בגלל סקס (זה כמובן נושא מעניין לכשעצמו-  אבל עליו אדבר, אולי, בהזדמנות אחרת), או כתגובה להורים- אמא שלך אמרה, אבא שלך עשה.  תמיד קיים הפער בין תפיסת הילד את הוריו לבין הרצון של בן הזוג להתמודד אתם.

    לעיתים, משכילים ההורים למנוע את הבעיה ומפנקים גם את בן הזוג, אפילו יותר מאשר את ילדם.

     

    אבל מה קורה במקרים נורמליים? בהם ההורים מעדיפים באופן טבעי את ילדם ולא את בני זוגם?

    או מה קורה במקרים בהם יש בעיה שורשית במערכת היחסים של ההורים והילדים?

    או, כפי שהיטבת להגדיר זאת,  מריה – ומה קורה אם הבת שלנו, מלח הארץ, התחתנה עם בן זוג מתחתית הביבים?

    מה קורה אם הבת המלומדת שלנו התחתנה עם מתלהם כדורגל?

    או בהמשך לכתבה שלך Bonbonyetta  - מה אם הילד הביא הביתה את בת זוג שגדלה במשפחה שונאת הכלבים? או אולי אפילו גרוע מזה, במשפחה המתעללת שזרקה את הכלב שלה לרחוב?

    מה אם ההורים עצמם לא בדיוק פאר היצירה? ומה אם אבא לא בסדר? אתם בטח מכירים את האמירות הבאות:

    • - אבא שלי יוצא מהבית מבוקר ועד הערב- אני לרוב לא  רואה אותו בכלל – הוא בעולמו ואני בעולמי

    - אמא התגרשה מאבא – אין כמו אמא. הוא מה זה פגע בה, ומובן גם בי ... האיש הזה – לא
      אכפת לו ממני, נוסע, מטייל חי בכיף, נהנה, ומה אתי? נראה לי שהוא חי יותר טוב בלעדי

    • - אבא שלי עושה לי בושות – הוא משוכנע שהוא מה זה מצחיק וחביב – מתעלק על החברים שלי
         ובייחוד על החברות שלי, בתקווה שאחת מהן תתאהב בו –השתגע לגמרי האשמאי הזקן,
         מתנהג כמו ילד מגודל – בושה וחרפה, שיניח לנו.
    • - אבא שלי קמצן – רק על עצמו הוא יודע לבזבז- קנה רכב חדש 44 X שמתאים לקרחת שלו –
         אבל לי? הוא לא מוכן לתת כלום – מזל שאמא מוכנה לתת לי את המאזדה שלה. מה הייתי
         עושה בלעדיה.

    ומה עם מקרי קיצון, מזעזעים, גם אז חייבים לכבד את ההורים?

    • - אב אנס את בתו.
    • - אב/אם שכחו את בתם התינוקת באוטו
    • - האבא שלי מתנהג כמו שייח. הכול צריך לעשות בשבילו
    • - אבא שלי נעלם, לא ראיתי אותו שנים- אני אפילו לא מכיר אותו
    • - אמא נסתה להטביע את ילדיה
    • - אבא שלי תמיד התעלל בי, מילולית, תמיד הרגשתי לא שווה, כולם היו טובים ממני בעיניו.
         אף פעם לא עמדתי בציפיות שלו, הוא העדיף את כולם על פני – זה גרוע מהתעללות פיזית.

     

    נראה לי שהדיבר הזה הוא לא הגיוני בעליל. הוא נוגד כל הגיון בריא. הילד שסבל קשות מהוריו, מדוע הוא צריך להמשיך ולסבול? מדוע עליו להרוס גם את חיי הזוגיות שלו בגלל הורים?

    אבל, ברור לי כשמש שאם נחליט לזרוק חלק מעשרת הדברות לפח, זרקנו את כל המהות הבסיסית של התנ"ך ושל מדינתנו, כמדינה יהודית, לפח- ואני אומר זאת כאדם חילוני- יהודי, לא דתי.

     

    אז כדי לנסות לפתור את הקונפליקט, החלטתי, לאמץ את גישתו של במבי לחיים ולנסות ולחפש גם תובנות אחרות - להבנתי יש אולי דברים בגו ושלאבא יש משמעות גדולה לפחות כמו של האמא.

    אבל, למה? זה נשמע מגוחך, לא? איך ייתכן שזוהי האמת? האם היא המובנת מאליה?

    כולנו קשורים יותר לאמא, מן הסתם, כמובן, באופן טבעי.

    לאבא לעומת זאת יש תפקיד כפוי טובה. לרוב, הוא המעניק לילדיו חינוך, מוסר, מודל גברי. הוא כמעט אף פעם לא עומד בציפיות. הוא לרוב לא מתקשר לחיבוק, לחום, לליטוף, אלא למשהו יותר לוגי, חברי, ואנחנו לא רוצים את אבא חבר, או נהג פרטי שלי, או חוכמולוג, או דוגמטי - עם כל הכבוד לניסיון חייו.

     

    הקונפליקט בין האידיאה לבין המציאות מייצר חוסר באלאנס אצל הילד, ככל שמערכת היחסים עם האב גרועה יותר, חוסר הבאלאנס גדל. לכן קל לנו יותר לזרוק את המושג אבא מהחיים שלנו.

    גם בדיבר זה מופיע ה"את" פעמיים לפני האב ולפני האם- כלומר יש לכבדם את האב ואת האם באופן מוחלט – מ-א ועד ת'- ללא פשרות, ללא יוצאים מהכלל.

     

    אז מי אתה, לכל הרוחות, אבא? מדוע כל כך חשוב לכבד אותך? מה חשיבותך למערכת היחסים הזוגית שלנו?

    אני לא איש דתי, והציווי המטורף הזה בטח לא מעסיק אותי כאדם דתי, לכן כל הפרשנויות על נמיכות האם לעומת האב, על חובה מוסרית בטח ובטח לא נראות לי הגיוניות.

    מה שכן נראה לי הגיוני, כעובד סוציאלי, הוא מה קורה לנשמת האדם שלא מכבד את אביו או את אמו ובייחוד, איך כל הגיבנות הבלתי פתורות מול ההורים, אותם חווינו בילדותינו, משפיעות על מערכת היחסים שלנו עם בני הזוג שלנו!

     

    הקונפליקט וחוסר ההרמוניה הפנימית האופפת את מי שלא מכבד את הוריו סוערים וגועשים כל הזמן. אין אדם שיכול להתעלם מצלקות הילדות שלו, ואם מקורן באחד מהוריו, הצלקות אפילו עמוקות יותר. המפלצת גדלה והולכת.

    צלקות אלו נכנסות תמיד למערכת היחסים, באופן טבעי, אין שום אפשרות להתעלם או לברוח מהן – הסיכוי, במצב זה, למערכת יחסים בריאה והרמונית הוא קטן.

    לא אחת, בן הזוג מהווה את המשענת נגד ההורים הבעייתיים, נגד המפלצת, נגד הקונפליקט, אבל, הרעל מחלחל, בעיקר אצל בן הזוג האוהב, שרואה את אהבת חייו בקונפליקט בלתי פתיר, ובתסכול נוראי. במצב זה בן הזוג לא יכול להישאר אדיש לכאבה של אהבת חייו, ולכן הוא נוקט עמדה, תמיד נגד ההורים ובעד בן הזוג.

     

    לעיתים קרובות "נדבק" בן הזוג בתחושה, ומתחיל לפתוח פצעים גם אצלו. כי הרי כולנו, בלי יוצא מהכלל, סבלנו לפחות יום אחד בחיינו מהורינו. ברגע שנפתחת תיבת פנדורה זו, שני בני הזוג יחיו את התסכולים שלהם מהוריהם.

    ברגע זה התהום מתחילה להיפער. הדרך חזרה מלאת חתחתים. המדרון למערכת היחסים הגרועה מתחיל, באיטיות זוחלת, מתמשכת, בלתי פוסקת. וכדור השלג הזה הולך וגדל.

    זוהי חרב פפיות. ה"ילד הפגוע" שבתוכינו- חייב לפתור את הקונפליקט מול ההורים. כל אחד מאתנו יעשה הכול כדי להרגיש שוב חשוב ואהוב אצל הוריו. אנחנו לא רוצים לחתוך את מערכת היחסים, אפילו אם אנו עושים זאת, אנחנו רוצים לפתור אותה, להתגבר על הכאב, להעביר את המסר, לתקן את ההרגשה ולהרגיש משפחה שוב.

    בן הזוג, הפגוע מהתנהגות ההורים, פועל לא אחת בדיוק להפך – הוא עוזר לנתק את מערכת היחסים. הוא מחזק את בן הזוג מול ה"מפלצתיות" של ההורים, כך הוא מביע את הלויאליות שלו לבן או בת זוגו - אני אוהב אותך, אני מבין אותך, אתה חשוב לי, אני רוצה שיהיה לך טוב. לכאורה, הוא באמת מנסה לעזור – אבל במעשיו הוא רק מגדיל ומעמיק את הקונפליקט ואת הכאב.

     

    ההורים- נפגעים גם הם מהתנהגות בן הזוג ה"סורר". תפקידו, לדעתם הוא למתן, לעזור, לתקן. הם לא עשו לו שום דבר רע. מה פתאום הוא מתערב בפאר היצירה שלהם? בדברים שהוא לא יודע ולא מכיר. ברור שגם להם יש את האמת שלהם, ולא אחת חשים שיש להם את המונופול על ילדם, הם גדלו אותו, השקיעו בו את נשמתם. גם הם מתוסכלים.

    כולנו, ההורים עשינו, את הכול למען ילדנו, לא תמיד בהצלחה, אבל עם המון כוונות טובות. גם הילד לרוב אוהב את הוריו, הוא קשור אליהם, וקשה לו לשמוע ביקורת עליהם מאחרים, גם אם היא צודקת ונכונה.

     

    כאן, מתחילה להתבהר משמעות הדיבר "כבד את אביך ואת אמך"... את הסוד המתחבא מאחורי הדיבר המוזר הזה.

     

    זהו מלכוד 22. ככל שיהיו לך יותר בעיות עם הוריך, כך הקונפליקט יגדל. אם בן הזוג יתמוך בך נגדם, ככל שהדבר יחמיא לך, אתה תיקרע ביניהם. במצב זה תמיד יהיו מפסידים. אם תבחר בהוריך – כמעט ללא ספק תתגרש. אם תבחר בבן הזוג שלך - המצפון שלך תמיד ייסר אותך.

     

    "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ--לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה..."

     

    נראה, שהדרך היחידה לצאת מהמלכוד – היא ללמד את הילדים לכבד את ההורים. שלהם, של בני זוגם, ללא כל שיפוטיות, למרות שיש הרבה, ללא לנטור למרות שיש ממה וללמוד לסלוח ולוותר. רק אז יוכלו לבנות מערכות יחסים בריאות ארוכות בשנים עם בני הזוג שלהם, זה חשוב להם, לעתידם המשותף. זה כבר לא רק כיבוד אב ואם, זוהי הסיבה לאריכות ימים משותפת. לחיים טובים ומאושרים, ללא קונפליקטים מנטרלים, ללא כאבי לב ותסכולים- אלא לחיים הרמוניים, בהם המשפחה המורחבת מאושרת. ההורים, ילדיהם ובני זוגם.

     

    אני לא כל כך מאמין על עצמי שאני אומר זאת, אבל, ייתכן אפילו שהדתיים צודקים לפחות בנוגע לדיבר זה. אולי לפעמים לא צריך לחפש, לתהות ולשאול שאלות. לפעמים "נעשה ונשמע" חשוב לא פחות. אנחנו לא ננסה לרצוח כדי לגלות שהדבר שלילי, גם לא לגנוב. גם כאן, כנראה כמו כל אחד מעשרת הדברות (ואני עדיין בקונפליקט לגבי שלושת הדיברים הראשונים, היותר דתיים), החינוך לערכים חשוב לבריאות הנפשית שלנו. כי אולי, אם משחר ילדותינו נתרגל את כיבוד אב ואם, נוכל, ביתר קלות, גם כבוגרים להתמודד עם התסכולים ומפחי הנפש שלנו – מבלי לערב בהם את בני זוגנו, כי זה נוגד את הדיבר – לא פוגעים בכבודם של ההורים. כמו כל חוק אותו חייבים לכבד, עלינו לקיימו, ללמוד לחיות אתו בשלום. בלי שאלות מיותרות, בלי תהיות- אוהבים או לא אוהבים – זה לא משנה.

     

    הפתרון מתחיל קודם כל בכיבוד האב- הדמות הבעייתית מבין השניים. כל ילד חייב ללמוד לכבד את האב, כחלק מהחינוך שלו. כי אם ילמד לכבד את אביו, הוא יוכשר ללמוד לכבד גם את האבא של בת הזוג שלו, ואולי אפילו את בני האדם האחרים. כי כבוד, הוא לא עניין של סטטוס, ושתיקה, אלא באמת ויתור ואמפטיה. זהו הסוד להצלחת הזוגיות. תחשבו על זה, אם אלמד לכבד את הורי, אלמד לכבד את האחר. אצליח להבין את משמעות הויתור, האמפטיה, החסד. קל יהיה לי להבין את בת הזוג שלי, לוותר לה על תכונות בעייתיות.

     

    אם יש לה בעיה מול האבא שלה, במקום להסלים את המצב, מתוך אותו מקום של כבוד להורים, אנסה, אולי, לפתור את הבעיה. כמובן, לא לטאטא אותה מתחת לשטיח, אלא להבין אותה, להזדהות עם כאבה, אבל, לעזור לה לעשות את השינוי והתיקון בתפיסה שלה את הוריה. אולי, אפילו, היית מצליח לגרום לאב להבין אותה יותר או להעריכה יותר. במקום להיות המעמת והמפריד- הייתי הופך להיות המגשר. כולם היו מרגישים יותר טוב. ההורים היו מרגישים טוב יותר, בת הזוג שלי היתה מרגישה ילדה אהובה, ואשה אהובה, ואני- הייתי זוכה בכתר ובתהילה.

    לכן, ככל שאני בוחן את הנושא, אני משתכנע שהאחריות היא של הילד ולא של ההורה.

     

    אל תשכחו- כולנו ילדים וכנראה שרובינו גם נהיה הורים... וזכרו גם בני הזוג שלנו ילדים.

     

    בהשראת חברי לקפה

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/9/12 19:13:
      תודה על הפוסט נושא חשוב****************
        26/9/12 19:05:

      צטט: bonbonyetta 2012-09-26 18:41:00

      *

      כהרגלך, תשובה נפלאה לנושא כל כך מורכב. כל מילה בסלע, כי הרי כולנו שונים ומגיבים שונה.

      כולי תקווה שכולם יתברכו במשפחה אמפטית ומקבלת, כמו זו שלך, שמוכנים לקבל ולחבק את השונה ואת הדומה...

        26/9/12 18:41:

      *
      וואלה, אתה צריך באמת לכתוב לעיתים יותר קרובות, מה גם שאתה לוקח לעצמך נושאים לא פשוטים.
      קראתי ואני בטוחה שאמשיך להרהר בזאת עוד די הרבה.
      תודה
      רציתי להוסיף עוד משהו לפוסט המקיף שלך שאינו דווקא מתחום התורה, אל חיוני אף הוא:
      כשילד נולד בתקופה הראשונה לאחר לידתו עשה הטבע כך שהוא יהיה דומה מאד לאב. אח"כ כשהוא גודל מתחילים השינויים לבוא כולל של הגנים הרצסיבים והתכונות החיצוניות גם של האם. אבל קודם כל רואים את הדימיון של האב.
      מדוע?
      מפני שהאם ברור שהיא האם, מרחמה יצא, אין אפשרות לטעות כאן. לגבי האב לא תמיד בטוחים. לכן הטבע עשה זאת כך כדי לתת לאב לראות ברור שהוא האב, ובתקופה הראשונה התינוק יוצא תמיד דומה מאד לאב מה שלא יהיה.
      כך גם בנושא הפוסט שלך, כיון שלא תמיד ברור הכבוד לאב והקשר יותר עם האם, מצווים קודם כל לכבד את האב, אח"כ גם את האם.

        

      ולגבי האיזכור שלך של הפוסטים שלי וחלק מהמאפיינים בהם....זה מורכב.

      אני גדלתי במשפחה דווקא שלא חינכה לאהבה ולכיבוד של בעלי חיים, לא עודדו אותי לכך, להיפך ניסו לרפות את ידי.

      אבי האהוב ז"ל טען בכלל שזה גם לא מהגנים כי לא הוא ולא אמי ולא במשפחה שלנו אף אחד לא הייתה לו נהייה ונטיה טבעית כזו לנושא, ואצלי זה היה מאד ברור מגיל 0, ומגיל שרק יכולתי לדבר. ברור כשמש. זה היה די נטע זר במשפחה והם קיבלו זאת כמובן, וברבות השנים אף הושפעו במידת מה.

      אם היה ההיפך ולמשפחה שלי האישית היה הבן מביא אשה שאינה אוהבת בעלי חיים ומעבר לזה, זה כמובן תלוי איך היה אופיו של הבן.

      אם אופיו היה דומה לשלי הרי לא יכול להיות שהיה עם אשה זו מלכתחילה, ואם היה אופיו שונה, זה בסדר גמור היו שניהם מתקבלים.

      בחירתו של אדם בבן זוג מלכתחילה לא יכולה להיות מנוגדת לגמרי לאושיות הרגשתו ואמונתו הרי.

      מגניב

        26/9/12 18:17:

      צטט: אלן גפני 2012-09-26 17:37:12

      בקיצור עופר, אחלה פוסט למרות החפירה הארוכה,  כמו שכתוב בתורה: כבד את אביך ואת אימך שאת זה אתה ממילא עושה אחרת אין למי ליילל כשאבא אומר ,,לא!!!  למען תקבל למשל אופני פעלולים או כל מתנה אחרת ליום ההולדת וגם תזכה לומר בבר מצווה : תודה להורי היקרים שגידלוני והביאוני עד הלום,

      אחר כך אתה ילד מתבגר שממילא תטריף להורים את החיים מפעם לפעם עד שתצא מהבית ותתחתן איפושהו בגיל 30 פלוס וההורים יצטרכו לסבול אי זושהי פרקצ'ה  שלא מספיק טובה כמובן לבן שלהם,

      אז לא לקנות לאבא מתנה בסופר? לשון בחוץ

       

       

      לאבא כזה, שמסכים לסבול אותך עד גיל 30+ ועוד סובל בשקט את בת זוגך ה"מופלאה",  הייתי לוקח הלוואה ומזמין לו אחלה סוף שבוע עם צימר בצפון, טיול ג'יפים ברמת הגולן, קטיף דובדבים, חמי טבריה לעיסוי טוב, ארוחות ועוד כהנה וכהנה... וכשיחזור הביתה מסוף השבוע המתיש הזה, הייתי מסתכל לו בפנים בחיוך רחב, ואומר לו אבא, זה המעט שיכולתי לתת לך על שסבלת כל כך הרבה... נבוך

        26/9/12 17:37:

      בקיצור עופר, אחלה פוסט למרות החפירה הארוכה,  כמו שכתוב בתורה: כבד את אביך ואת אימך שאת זה אתה ממילא עושה אחרת אין למי ליילל כשאבא אומר ,,לא!!!  למען תקבל למשל אופני פעלולים או כל מתנה אחרת ליום ההולדת וגם תזכה לומר בבר מצווה : תודה להורי היקרים שגידלוני והביאוני עד הלום,

      אחר כך אתה ילד מתבגר שממילא תטריף להורים את החיים מפעם לפעם עד שתצא מהבית ותתחתן איפושהו בגיל 30 פלוס וההורים יצטרכו לסבול אי זושהי פרקצ'ה  שלא מספיק טובה כמובן לבן שלהם,

      אז לא לקנות לאבא מתנה בסופר? לשון בחוץ

        26/9/12 17:12:

      צטט: עופר לבבי 2012-09-26 16:34:35

      צטט: עינת:) 2012-09-26 16:24:16

      העלית כאן נושא חזק.תודה על העומק.

       

      כולנו נזכה אם נצליח להתמודד עם הבעיה הכאובה הזו.

       

      אכן.

        26/9/12 16:34:

      צטט: עינת:) 2012-09-26 16:24:16

      העלית כאן נושא חזק.תודה על העומק.

       

      כולנו נזכה אם נצליח להתמודד עם הבעיה הכאובה הזו.

        26/9/12 16:24:
      העלית כאן נושא חזק.תודה על העומק.

      ארכיון

      פרופיל

      עופר לבבי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין