תדמיינו לעצמכם, ים המלח, פסטיבל טראנס שנמשך על פני יומיים רצופים, ליין-אפ מכובד של אומנים, אלף אנשים עם רצון אדיר להוציא אנרגיות, שיתאחדו לקול גדול אחד, או יותר נכון רקיעה מאוחדת, אימתנית ומרעידת אדמה, בעקבות הבס- המוביל הנצחי. תודה לאל- זה נגמר.

היכולת של מוח מאובק ומעומעם כשלי, לעבד נתונים כראוי, אלפית השנייה לפני שהאופטיקה של העין הופכת לי את התמונה למיקום הנכון ורגע לפני קריסה טוטאלית של כל המערכות, שאמורות לתפקד בצורה זו או אחרת, אני עולה על ההגה ומתחיל את הניווט דרומה, אל המקום הכי קרוב בעולם לגיהינום- זה שאמור לתפקד כגן-עדן ביומיים הקרובים.

הנגמ"ש עלה לקו הרקיע, הירח המלא ומאיר אריאל, נשארו חבריי היחידים למסע, כיוון שחברתי נרדמה (מתנמנמת הדובה הקטנה שלי) עוד לפני שיצאנו, והשאירה אותי בודד במערכה מסוכנת שכזו. פיתולי הנחש, בעוד אני מוצץ גבעול, מובילים אותי בזהירות מסוכנת למטה, לעבר העולם התחתון והרותח, יעברנו יום ,יעברנו יומיים, להישאר מאחור זה בסדר, רק שהעגלה הנוסעת תישאר על הכביש.

לאחר שלא נותר דבר מהירידה, פרט לעניין הפעוט, שנאלץ לטפס כל הדרך חזרה, הגענו במרחק נגיעה מהים הכי מת בעולם. המסע עוד לא קץ, נותרה לנו נסיעה לא קצרה, באדמת ביצות ובולענים, כאלה שישאבו אותנו אל תוך האדמה ויסיימו את חיי הקצרים בקול יניקה מגעיל ומחלחל (תרתי משמע). שילוט האזהרה קורא לי לנסוע לאט לפני הבליעה הקרבה ובאה, כתגובה רציונאלית, אני מאיץ כמובן, אין לי שום רצון ולבדוק מה יקרה אם אסע לאט. לא רבותיי, במדינה כשלנו, ייקח להם לפחות שלוש שנים למצוא את הגופה שלי, ועוד עשר שנים בוועדות חקירע למיניהן, עד שיימצא אשם במותי הלא הכרחי. תודה, אבל לא תודה.

לבסוף, לאחר שעתיים שנמתחו לנצח באפילה המתמשכת, הזריחה החלה להתקרב באיטיות מהירה להפליא. שרדנו! תחושה עילאית של סיפוק, הקלה ושמחה שעברתי את מסלול המכשולים המפרך הזה, לבד, לאחר לילה לבן, כשהריטלין עדיין הולם בחוזקה בחלון האחורי של המוח שלי ויותר מדי מחשבות, רצות הלוך ושוב לעבר שומקום.

יצאנו לבדוק את השטח, סיור קצר ומקדים ללא הציוד ההכרחי, כוח חלוץ לפני המחנה. כבר בכניסה משהו לא התיישב נכון. מקהלה של מאבטחים עצבניים חיכו לנו בכניסה, מלווים בלהקה אדירה של כחולי מדים, שכאילו בנו להם קן, כדי להתרבות במקום צחיח ושכוח אל שכזה. במקום השלט של המסיבה היו צריכים לתלות שלט עם אותיות גדולות ואדומות: "ברוכים הבאים לימ"ר המוות- "הביטחון" עלינו- האזיקים עליכם".

"זאת בדיוק עונת הנדידה של החזירים..." אני מהרהר לעצמי בשקט, כדי שאפילו אני בקושי אשמע.

אז לאחר שחיפשו עליי פעמיים (!) והפכו לאישה את התיק, כנראה חיפשו משהו מיוחד (ואולי גם מצאו)- אבל בעיקר חיפשו סמים. שיחררו אותנו פנימה, לא לפני שתייגו לי את היד בצמיד, בערך כמו שמסמנים פרות ברפת. הייתי נחוש להמשיך את מסע הגונזו רווי האדרנלין שלי, לא משנה מה, לא נהגתי כל הדרך סתם כך, כל השאיפות לא היו לשווא, שלא לדבר על ההכנות לקראת המאורע, שכבר עתה לא נראה כל-כך מבורך.

פרט לעוד שוטרים, שחיכו לנו אחרי הלהק הראשון, לא נראו יותר מדי פנים מחויכות, כאילו נתלו סביב צוואר המבלים משקולת כבדה ומעיקה, מסתכלים מעבר לכתף, כמו במשטר של ה-KGB, דבר שהכניס אותי לדכדוך עמוק יותר על מר גורלי.גם המיקום לא תרם לאווירה, יותר מדי מסודר פה, אין הרגשה של טבע על שביל מאקרשטיין המלווה שורה של צימרים מעץ, שסביבם (וברוב רובו של המתחם) נפרסו כמות אדירה של אוהלים צבעוניים, עמוסים בשלל דמויות צבעוניות, שצבעם כאילו דהה מעט מעודף "כחול", באוויר החם והאווירה היבשה ששררה בים המוות.בסופו של דבר, לאחר ביקור מכרים והתרעננות על ג'ינג'ר* רצוי וראוי, הוחלט שנקים מאהל קטן, ליד צימר, שאליו הוזמנו להתארח על-ידי אדם שהתעקש שנקרא לו "עכבר" משום מה.

לאחר שהצלחנו לעשות את הטרק חזרה לרכב והשתהות קצרה, שנועדה בעיקר להעריך אם בא לנו להישאר, חזרנו עם רוב הציוד הנדרש, אבל לא הרשו לנו להכניס גזיה לקפה. בני-זונות, יום אחד אני אתבע את המשטרה על טמטום וחוסר יכולת להפעיל שיקול דעת. מנסים למנוע אסון? בואו נראה מה קורה, כשאלף ג'אנקים מתעוררים עם האנג-אובר ובלי קפה...

עוד טרק מיותר לרכב.

הצימר התגלה כנכס אמיתי. המוסיקה שלא התעלתה לרמה גבוהה, הבריחה את רוב המבלים לחיפוש לקצת צל, בשמש המדברית הרוצחת. ככה זה כשנמצאים במקום הכי קרוב לגיהינום, 7:30 בבוקר, וכבר אפשר לטגן ביצה על המדרכה. אבל בצימר של מר "עכבר", תודה לאל יש מזגן, הרחק מהבערה שבחוץ ומעיניהם של סקרנים, "שוטרעים" וכל מי שלא אמור להיות בצימר. רוב היום עבר בין צרכנות כפייתית לשינה אפאטית, לסביבה ולקיום, תחושת הבוז שלי למקום רק עלתה ככל שהזמן נקף, כל דקה התארכה ושעות נהפכו לימים.

איכשהו הגיע הלילה וכשיצאנו מהצימר, ראינו בחור צעיר נאסר על עישון של משהו (עדיף הוא מאשר אני), ואני חושב לעצמי: "ילד תהיה בנאדם- צא למועדון תשתכר ולך תדקור מישהו. כנראה שעדיף"

אנשים מאוכזבים חוזרים מהרחבה, כשהבוקר השני הפציע לאיטו, החלטתי שהגיע הזמן להפגין נוכחות ברחבה. לא לקח הרבה זמן להתייאשות טוטאלית, קיפול מהיר והסתלקות מהירה עוד יותר. הרכב מונע בפול גז, כשהוא משאיר עננת אבק מאחוריו. הדובה התנמנמה לה פעם נוספת ושוב אני במסע לבדי, מזכיר לעצמי, לא להכניס מיטה בריאה לראש חולה, לא לפסטיבלים (לפחות בארץ) ולא להתבלבל שוב, בין גן-עדן לגיהינום, כי בגן-העדן, בטח שלא 47 מעלות בצל ואין שם כל-כך הרבה שוטרים. 

     φ