כותרות TheMarker >
    ';

    אהוד אמיר

    לא גזעי. לא מחוסן. לא מסורס.
    זקוק לסילוק קרציות, לפירעוש ולתילוע.
    עצבני. נוטה לנשוך.
    מרייר תכופות.

    הצום ועונשו

    31 תגובות   יום רביעי, 26/9/12, 21:51

     

     

    בערב יום כיפור החלטתי שזהו זה. לא אתיר יותר לרגש האשם הקולקטיבי של אשתי למרר לי שלוש ארוחות. פלוס כל מה שביניהן, שיוצא בערך עוד כמה ארוחות. פלוס גלידה.

     

    קצת אחרי חצות ניגשתי למיטה. אשתי הרימה מבטה מהרומן הסיני ששאלתי לה מהספריה. בחרתי רומן עם נושא קשה במיוחד (דייג עני ושיכור במחוז מומצא כלשהו בסין  - נניח סצ'ואן - שמכה את בתו המאומצת ומכריח אותה לאכול סושי כל היום) כמחווה הומנית, רק כדי להזכיר לאשתי שיש כאלה שסובלים ביום כיפור יותר ממנה. וגם כדי להבטיח שאם ההגיון שלה ישתבש והיא תעשה מעשה של יאוש אחרון, היא לא תפגע בי גם מטווח אפס, מפאת כוח הכבידה של הספר (1,200 עמודים).

    אני שואל:

    "מה יותר טעים, גלידת שלושה שוקולדים או גלידת פסיפלורה-תות?"

    אשתי מפנה אלי מבט של קדוש-צם-על-המוקד-שסביבו-ילדים-אוכלים-גלידה:

    "למה אתה שואל?"

    משכתי בכתפי:

    "לא יודע. גמרתי עכשיו קופסה מכל אחד, וקשה לי להחליט. אז מה דעתך? שוקולדים או פסיפלורה-תות?"

    אשתי זרקה עלי את הרומן הסיני. כלומר, היא ניסתה, אבל הספר נחבט בפינת המיטה ביבבת-אפס-כוח ולא יסף.

     

    בשמונה בבוקר שאגתי אל הבנות:

    "מי רוצה עוד קורנפלקס?"

    אשתי מלמלה מהסלון:

    "אתה לא חייב לצעוק כל כך חזק."

    "אבל אני נהנה מזה", לחשתי, אבל בקול, כדי שהיא תשמע.

    ניגשתי לסלון עם קערת הקורנפלקס שהחזקתי. למען האמת, לא מדויק לקרוא לסיר בישול גדודי "קערה", אבל צריך לעשות פשרות בחיים. לקח לי הרבה זמן למלא את הסיר בחלב, אבל זה השתלם.

    "מה את קוראת?" שאלתי כשבכף ידי מצקת המרק ששימשה אותי לצרכי בליסה.

    "לא מדברים בפה מלא", הפטירה אשתי, "ועכשיו תאסוף את רסס הקורנפלקס שפיזרת מהפה על השטיח."

    "לא צריך, הכלב יאכל את זה."

    אשתי ניסתה להשתקע בספר. אחרי שניה סגרה אותו בחבטה.

    "אתה לא סובל קינמון!"

    "נכון", אמרתי.

    "אז למה שמת קינמון בקורנפלקס?"

    "מה, זה לא ברור?" שאלתי, "לא מספיק שתראי אותי אוכל. את צריכה גם להריח."

    "מה יצא לך מזה?"

    "שתפסיקי עם השטות הזו של הצום ותאכלי", אמרתי. "ואם לא תאכלי, שלפחות תסבלי. כשצמים צריך לסבול, לא?"

    אשתי זרקה עלי את הספר. לא היה לה סיכוי. הספר נחת על השטיח ויבב שוב.

    "תרים לי את הספר בבקשה", כך האישה באפס-קול.

    "למה?" היתממתי.

    "אין לי כוח", יבבה האישה.

    נפנפתי במצקת:

    "אולי תפסיקי עם השטות הזו? למה את עושה את זה לעצמך?"

    אשתי חזרה לרומן הסיני שלה בזחילה.

     

    אחת בצהריים:

    "נגמרו העוגיות!" צעקתי לאשתי, "את יודעת איפה יש עוד? הפכתי את המטבח! איפה שמת את העוגיות?"

    אשתי לא ענתה. היא יודעת שזו פרובוקציה. אחרי הכל, זה אני שעושה קניות ומסדר את הכל בארונות המטבח. כל פעם שהיא צריכה משהו מיוחד וחריג – נניח תבלין, פסטה, כוס, צלחת, סכין, מזלג, כפית, מים, לחם – היא שואלת אותי. אז מה פתאום אני שואל אותה.

    "אלה עם השוקולד צ'יפס והאגוזים, נו, את יודעת!" צעקתי.

    מלמול עמום עלה מחדר השרותים. אשתי הסתגרה שם עם העינוי הסיני שלה.

     

    שתיים בצהריים:

    "אבא, בוא נשחק משחק!" כך הקטנה.

    "בכיף", כך אני, "איזה משחק?"

    "אני אהיה 'בצלם', אמא תהיה פלסטינית ואתה תהיה חייל. אבא, למה אתה מתעלל באמא?"

    בהיתי בה:

    "תגידי, זה מה שמלמדים אותך בבית הספר?"

    "אבא, מה אתה מדבר שטויות? אתה כל הזמן אומר שבבית הספר לא מלמדים כלום, אז מה פתאום 'בבית הספר'?"

    "אז מי אמר לך להגיד את זה?" למלמתי במרמור, כשאני יודע את התשובה עוד בעיצומה של השאלה.

    ניגשתי למקור התעמולה, אך אשתי עוד היתה בשירותים, בעמוד שבע מאות בערך.

     

    שלוש אחר הצהריים:

    אני זולל רפרפת וניל (מה זה בכלל?) ועוד כמה פריטים סמליים מהמקרר, ובלבד שיכילו קלוריות כשמיים והארץ וכל צבאם. הידעתם שאדם יכול לגמור צנצנת מיונז שלמה בארוחה אחת? והידעתם (2) שזה יתנקם בו מהר מכפי שחשב?

     

    ארבע אחר הצהריים:

    איך אתה מרגיש? שאל אותי החבר בטלפון.

    נורא. עצבני. חלש.

    החבר הביט בי דרך הטלפון במבט מוזר:

    מה, אתה צם?

    מה פתאום? אשתי.

    פראייר. מילא לצום ולהרגיש רע. אבל לאכול ולהרגיש רע? אם כבר לחטוא, מה הטעם אם לא נהנים מזה?

    וניתק.

    לעזאזל עם החבר הזה. בשביל מה יש חברים? אני צריך למצוא לי חברים חדשים. אולי בפייסבוק.

     

    שש בערב:

    אנחנו אוכלים סעודה שוברת-צום אצל ההורים של אשתי.

    אני מבקש סליחה והולך להקיא בשירותים.

    אני חוזר. אני ירוק. אני לא אוכל כלום. נראה לי שגם מחר לא אוכל. והשבוע. ובאוקטובר. ובנובמבר.

    אשתי משתקעת בצלחת מרק ריחני ומהביל. זה בטח טעים. הירוק בפני נהיה עמוק. אני יודע שהיא מרוצה. אבל זה לא יעזור לה. עוד נראה מי יצחק ביום כיפור הבא.

     

    למחרת בבוקר:

    אני יורד עם התיק בדרך לאוטו, בדרך לעבודה. אני מובס. מושפל. ירוק.

    השכן הדתי מברך אותי במאור פנים:

    "נו, איך היה אתמול?"

    השפלתי את מבטי:

    "נורא. קשה. כמעט לא עמדתי בזה."

    השכן טפח על שכמי באהדה:

    "כל הכבוד", אמר, "יישר כוח."

    "תודה", מלמלתי, "אולי בכל זאת הייתי צריך לצום."

    דרג את התוכן:

      תגובות (30)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/1/13 02:08:
      חחח נחמד לדעת שלא כל הפוסטים שלך על פוליטיקה ונושאים רציניים אחרים למיניהם. בהחלט שיעשעת בכתיבתך. לפי התמונה שיש לך כאן, אתה נראה סופר רציני. שקלת להחליף לתמונה עם חיוך? :-) שמחה שהגעת למסקנה שהיית צריך לצום. :-) כשהילדים היו קטנים, בעלי עדיין צם, ולא בגללשהוא מאמין, אלא שביקשתי ממנו לא לאכול ליד הילדים ולקלקל את כל מה שאני מלמדת אותם . אמרתי לו שאם הוא רוצה לאכול - שילך למקדונלדס :-) הרי אנחנו במדינה שהכל פתוח כאן. מזל שהוא כזה עצלן שהעצלנות שלו גוברת על הרעב. כיום הילדים גדולים, הם יודעים שאמא צמה ואבא לא. הם עצמם כן צמים ואין להם בעיה עם זה. הם דווקא מאד מרוצים בסוף הצום. ***
        10/12/12 21:01:
      טוב נו אתה גם מצחיק *)
        11/10/12 15:56:
      צום של שנתיים לא יעזור לך. במקומך, ביום כיפור הבא, הייתי בורח לאוסטרליה ומחכה שם, בשקט, מתחת לאיזה קנגורו, עד שאלוהים יגמור למלא את הדו"ח השנתי.
        6/10/12 18:37:
      צדיק וטוב לו, רשע ורע לו...
        30/9/12 08:14:
      אולי כן אולי לא, ההרגשה היא אישית, הצום הוא לא העיקר, העיקר ביום כיפור האנושיות, הסליחה ופתיחת דף חדש, ממש נחמד אלו שלא צמים אבל רבים ומתקוטטים עדיף שיאכלו וישמחו גם אותנו הצמים
        30/9/12 06:38:

      יש עונש?

      אני באה.

      אוהבת עונשים - זה המון תשומת לב. מגניב

      .

        30/9/12 00:18:
      אתה רעעעע... כבר יש לך סיבה לצום ולבקש מחילה ביום כיפור הבא... אה, וגם כותב נהדר ( :
        29/9/12 23:27:
      בפעם הבאה תצום טוב בין ארוחה לארוחה, בין ביס לביס ואל תשכח בקונטרה לקחת רומן יפני :)
        29/9/12 22:29:
      (: גברים וילדים זה אותודבר , לפעמים ... לנפנף במצקת בכיפור? מה יעשה הלולב בסוכות ? חחח
        29/9/12 14:05:
      נהניתי מאד לקרוא את חוויות יום הצום בביתך. במשפחות לא מעטות אחד המבוגרים צם והאחר מטפל בילדים.
        29/9/12 11:22:
      מעולה! תגיד יש מצב שהרומן הסיני הזה ששאלת מהספרייה עבור אשתך הוא זה שאחראי לכל זה....בפעם הבאה עד 300 עמוד כדי שהיא תוכל לקלוע ולהציל את תומתך....כמו ששנו חכמינו, סוף מעשה במחשבה תחילה.
        29/9/12 06:24:

      צטט: דיקלה טוקיו 2012-09-28 08:22:42

      אם אני צמה הייתי מצפה שבן זוגי יכבד את רגשותי,זה לא משהו יוצא דופן.ואם אוכל-אז לא בהתרסה.נחמד לראות לפעמים איך אפילו אלוקים לא מתאפק והגיב לך במהירות.חתימה טובה לכל עם ישראל,גם לאלה שלא צמו

       

      אם את קוראת כליות ולב של אלוקים,  אל תבזבזי את זמנך בפוסט הזה ואולי חבל עלייך

      שאת ממסמסת את יעודך.

        28/9/12 21:47:
      קורע
        28/9/12 19:30:
      הערה קטנה ולא חשובה - סושי זה אוכל יפני, לא סיני.
        28/9/12 08:22:
      אם אני צמה הייתי מצפה שבן זוגי יכבד את רגשותי,זה לא משהו יוצא דופן.ואם אוכל-אז לא בהתרסה.נחמד לראות לפעמים איך אפילו אלוקים לא מתאפק והגיב לך במהירות.חתימה טובה לכל עם ישראל,גם לאלה שלא צמו
        28/9/12 08:05:
      גאוני. לא הפסקתי לצחוק! שנה טובה שתהיה. :)
        27/9/12 23:01:
      חמכה לעוד פוסט נחמד כמו זה, נהניתי תודה שרון.
        27/9/12 22:33:
      אני גם צמתי וגם קראתי את רובו של"50 גוונים של אפור" אז מי יותר מסכן, הא?הא?
        27/9/12 22:17:
      מעולה מעולה. :)
        27/9/12 21:48:
      אוויל! סעודה מפסקת זה הסעודה שלפני הצום, לא זו שאחריו. ותראה מה זה אלוהים חכם, גם את האפיקורוסים שבינינו הוא ברא נקבים נקבים חלולים חלולים. בריאות ואושר וגמח"ט אמן
        27/9/12 20:48:
      מגעיל ורשעעע ככה אומרים על האוכל של חמותך,אתה צריך לצום על זה.
        27/9/12 20:27:
      תנחומי לאשתך. נראה לי שהלך עליך - מתי ההלוויה ?
        27/9/12 19:40:

      .

      אולי...אולי...אולי תרקוד איתה.

      .

      וחלילה לך מלבנות סוכה,

      ובודאי שלא להתארח באיזו סוכה.

      תמשיך לשבת בין קירות הבטון שלך.

      אל תחרוג ממנהגך,

      לא יום בשנה,

      ובודאי שלא 7 ימים בשנה.

      .

      והעיקר...

      והיית אך שמח.

      .

      רגע ,

      אולי גם זה לא טוב לך.

      .

      אז...

      והיית אך עצוב?!

      קריצה

      .

      שנה טובה ומבורכת לך ולבני משפחתך...

      .

      ואם גם זה לא מתאים לך...

      תעביר את הברכה לשנה החדשה,

      ל-

      .

      ''

      .

      ''
        27/9/12 19:31:
      חחחח מציחיקול.. בריא לצום, אז פעם אחת בשנה תצום זה לא מזיק בכלל..
        27/9/12 18:49:
      אפשר לצום, לאו דוקא ביום כיפור
        27/9/12 15:14:
      שעשעת אותי מאד טלי*
        27/9/12 12:35:
      חה חה מה שאמרה הילדה היה צפוי שתגיע לזה... בכל אופן ידעתי שזה יגיע, הרי עם אדם בעל מודעות עסקינן.
        26/9/12 22:43:

      יש לי בשבילך סלוגן אתאיסטי משובח:

      "איזה הוא גיבור? הכובש את יוצרו"

      כל הזכויות שמורות טבע וכו'

        26/9/12 22:33:

      יאמי...

      חבל שלא היה לי את מי להרגיז. טעם האוכל נראה לי איכותי יותר.

      יום כיפור הבא אני מצטיידת עם קהל צם.[קהל? אפילו אחד זה קהל.]

        26/9/12 22:01:
      בצלם.... פפפ מגיע לך , סמולני, עמלק, עוכר ישראל!!

      ארכיון

      פרופיל

      אהוד אמיר.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין