זה היה בערב יום כיפור של שנת 1978 בדירה שכורה ברחוב חביבה רייך בחיפה. זו היתה דירת שני חדרים קטנים בקומה השלישית של בית דירות מאלו הקרויים שיכונים שהיו בראשית שנות החמישים משאת נפשם של הסאלח שבתיים ושאר דרי המעברות. זו היתה הדירה הראשונה ששכרתי בסוף הקיץ וכבר בתחילת החורף נסתבר לי שצנרת המים החמים אינה מגיעה לכיור המטבח וכי שטיפת כלים במי קרח אינה מסוג התענוגות החביבים עלי. השיכון היה חבוי בין עצי אקליפטוס גבוהים או שמא היו אלא עצי אורן כבירים או ברושים לכך זכרוני אינו מגיע אלא רק להיות הבית שקוע במעין חורשה מיוערת שרק קרני שמש בודדים מצליחים לחדור בין העפאים. באותו ערב של יום כיפור ארחנו, גרושתי הראשונה שאז עוד הייתה אשתי הראשונה, מספר חברים כדי לענות את נפשותינו בצוותא במה שחשבנו שיהיה תחילתה של מסורת לנו ולבנותינו ולבנינו אחרינו. בלב ליבו של העינוי המשותף עמד בקבוק קונדיטון שבאותם ימים נחשב בעינינו כפיסגת יצירת הייננות העולמית. הספיקה כוסית אחת קטנה על מנת לערפל את זכרוני ועד היום איני מצליח לדלות מתוכו את כל המתארחים מלבד אחד מיוחד, וכמובן רעייתי הראשונה מתולתלת השיער וירוקת העיניים או כך לפחות נראו לי אחרי שהמשקה התערה לתוכי. הברנש הבלתי נשכח היה גברבר צעיר בן גילי שלא התנשא לגבהים המושכים את תשומת ליבם של לוכדי הכוכבים לליגת הכדורסל וגם מאמני טניס לא רדפו אחריו חוץ מאותו מקרה שבו הוא גנב כדור טניס שהתגלגל מחוץ לגדר הטכניון ונמלט בזריזות לקו 31 שהחזיר אותו לדירתו בהדר. הוא היה קצין תותחנים משוחרר אשר בטרם הצטרף ללימודי מדעי המחשב בטכניון עסק במסחר קמעוני מהוגן של חוברות זימה בעיר שהעניקה לצלוב המפורסם את שם הלוואי שלו. הכרתי אותו בליל הרישום הראשון לטכניון ומאז נוצרו בינינו יחסי אהבה סאדו-מזוכיסטיים המאפילים אפילו על "הייתי כלבתו של קולונל שולץ" אחד מהספרים הפופולרים שמכר בקיוסק המהוגן שפשט את הרגל תוך שבועות קצרים כאשר הסתבר שרוב דפי החוברות דבוקים זה לזה תוצאה בלתי נמנעת של קריאה שבה יד אחת בלבד אוחזת בחוברת. עיקרם של יחסים אומללים אלו הייתה קינאתי הבלתי ניתנת להסתרה בכך שסיים בהצטיינות יתירה את קורס מפקדי התותח בחיל התותחנים, קורס שאני בקושי נחלצתי מלהיות מודח ממנו וזאת תודות לתושיה שגיליתי כאשר נפלה ליד מחברת המפקד וכאשר גיליתי כי המלצותיו להדחתי בבושת פנים נרשמו בעיפרון רך מחקתי אותם בלי להותיר שריד וזכר. אך קינאה זו הייתה כאין ואפס לעומת הקנאה הספוגה בהערצה שרכשתי לחוש ההומור המפותח של הברנש. חוש מפותח זה עמד ביחס הפוך לכל שלב התפתחותי אחר אצלו, יהא זה רוחני או במיוחד גופני. באותו ערב הוא הפליא בבדיחותיו וכטוב ליבו בקונדיטון שחלק ממנו מזג בהסתר לבקבוקון קטן שהביא והגניב לכיסו כמנהג אבותיו הרומניים, הציע לי לשתף עימו פעולה בכתיבה הומוריסטית בעיתון הסטודנטים של הטכניון, זאת כיון שלטענתו אנו מסוגלים לייצר הומור משובח העולה בכמה וכמה דרגות על הזבל שהודפס שם. הייתי שתוי והצעתו הנדיבה מילאה את לבי שימחה. נפלתי על צוארו וכמעט חנקתי אותו עד אשר בדרך לא דרך הוא השתחרר ממני ועלה על זוג האופניים המרופטות שמכרתי לו שבוע קודם במחיר מופרז שבו יכול היה לרכוש אופנוע הארלי-דווידסון ועוד היה נשאר לו עודף. עד היום אני נושא בלבי רגשות אשמה שלא ניצלתי יותר את החוש המסחרי הלקוי שלו ולא גביתי ממנו ריבית פיגורים על אף ששילם לי במזומן ומייד. מספר חודשים לאחר מכן ב-12 לדצמבר 1978 התפרסמה כתבה הומוריסטית שכותרתה הייתה "משאל המרצה הטוב, הרע והמכוער" – רמז שנון וסמוי למדיי לסרט הבלתי נשכח "הטוב, הרע והמכוער", ובתחתיתה נאמר כי נכתבה על ידי אלכס פז ולופו בן ציון. הכתבה הייתה מצחיקה עד למאוד ולמותר יהיה לציין שנכתבה כל כולה על ידו ולי לא היה כל חלק בה. לא פחות למותר לציין הוא שהסתובבתי ברחבי הקמפוס גאה ומאושר כשאני מציג לכל מי שרוצה וגם למי שלא את הכתבה וכאשר נשאלתי כיצד כותבים בשניים מלמלתי שבעצם רק אחד כותב אבל בנצי הוא חבר טוב וצירפתי את שמו כמעשה של חסד כיון שמצב רוחו ירוד למדי וחשבתי שבכך אולי יעניקו לו קצת כבוד בפקולטה וביקשתי כמובן לשמור זאת בסוד שלא לפגוע חלילה בכבודו. השלב הבא היה שבנצי הציע שנכתוב ביחד מדור סטירי קבוע שיתאר את חייו של הסטודנט הממוצע (אני ביקשתי החציוני – בדיחה שיאה ללומדי סטטיסטיקה בלבד) בפקולטה למדעי המחשב. בנצי היה זה שבחר את השם: אפ-בצל. ראשי התיבות של שמי ושל שמו. אשתי הראשונה תרמה מכשרונה וציירה לוגו ואף הוסיפה קריקטורה ובגיליון שהופיע ב-26 דצמבר 1978 התפרסם הפיליטון הראשון על "האיש שידע יותר מדי או חברים מספרים על נ.ב.ע". הטקסט, או לפחות הבדיחות הטובות שהיו בו, נכתבו על ידי בנצי ואילו תרומתי הייתה בכך שהתעקשתי ששמי יופיע בגדול לפני שמו וכיון שזוגתי הראשונה הייתה זו שעימדה את העמוד כך היה. המשך יבוא..אולי.... אם אשאר בחיים.
|
