את המאמר שבקישור כתבתי אתמול, אבל עד היום אני קצת עצוב... 

לפעמים מאוד צר לי לחשוב כמה סבל מיותר אנשים גורמים לזולתם, שברוב המקרים הם לגמרי תמים, זכים וחפים מפשע... 

מי יודע? אולי בגלל כל הצער הזה נעשיתי, בין השאר, לפסיכולוג רחום שסובל מנטיה הזויה לנסות ולתקן עולם... נו טוב, מה לעשות. ככה זה.

כנראה שבגלל שאני קצת מוזר אני מאמין בשלום ובהידברות סובלנית מתוך כבוד הדדי כדרך העדיפה להגיע למטרה הזו. מצד שני, אסור ששוב יועמד גורלו של העם בסכנה. 

על הקמים עלינו לכלותנו לזכור שפעם, פעמים או לפחות שלוש פעמים, אם לא הרבה יותר מזה, כבר באו צוררים, גרמו צרות צרורות וניסו כמיטב יכולם, להורגנו, לאבדנו ולהשמידנו. משום מה, אולי בעזרת השם או בסיוע כוחות צה"ל, אנחנו עדיין כאן. עובדה.

אם יש לקחים שניתן ללמוד מניסיונם של הדורות הקודמים, הרי הם פשוטים, ברורים אבל יחד עם זאת גם קצת מבלבלים: שלום תמיד עדיף על מילחמה. מצד שני, את הקמים עלינו להורגנו מותר וגם צריך לחסל. 

כן, לפעמים אין ברירה, ולחסרי גבול מסוכנים חייבים לשים גבול. 

כמובן, אם הזדים הזוממים ישימו גבול לעצמם, יתעשתו מהר ויחזרו בהם מסורם הסורר במיידי, הרי שמייד יוכלו לישון לבטח ובשלווה גם מחוץ לבונקר הטחוב. ללא זה, אני חושש שההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה בעוצמה עצומה, והפעם זה אולי יהיה חבל דווקא למי שמדבר פרסית וזומם על המון בתולות זמינות בשמיים.

לדעתי מספיקה שואה אחת בעבור לקח היסטורי. לא צריך עוד. חוץ מזה, לדעתי בשמיים אין בתולות אלא רק עננים, כוכבים ומלאכים.


http://cafe.themarker.com/post/2735207

http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1830998