יושבת בפינה הכי מרוחקת,

בחדר עם אבני יסוד של שיפוט,

שיוצרים הרבה יותר קירות מחלל.

מנסה לגעת בעצמי,

לאלפית שניה,

שהעולם לא יבחין.

לפני שהקללה שלי,

תתחיל לתחום כל טלאי מחשבה להגדרה.

מביטה מסביב ב"אני" המפורק הזה,

ומנסה למיין בין,

החלקים שלי,

לחלקים שלכם.

צריכה לדעת לדבר לעצמי,

במילים שלי...

שנים שאתם שופטים אותי,

בלי שבכלל תהיו נוכחים.

שופטים אותי דרך עצמי.

מחפשת אחוזת דיבוק,

שרידי תמונות של חיוך,

אבק התפוררות של ורוד וצהוב וירוק.

רוחות של עונות.

צלילים.

בעצם,

יושבת בפינה הכי מרוחקת,

בחדר שהור הרבה שלכם,

ובכלל לא שלי.

דומעת מדי בכדי לפקוח עיניים.