כותרות TheMarker >
    ';

    אתיקה אזרחית

    הבלוג עוסק במאמרים ומחשבות שלי בנושאי אתיקה אזרחית ואיכות שלטון.

    0

    אתיקה יהודית כתשתית סמכותית לקבלת החלטות

    2 תגובות   יום חמישי, 27/9/12, 20:01

    האם יש דבר כזה "אתיקה יהודית"?

    כתבה זהבה חן.
    את הקוד האתי הקדום ביותר בעולם[1] היהודי ניתן לייחס ל"עשרת הדברות": סביר להניח, שחלק מנורמות ההתנהגות אשר היו מקובלות על חלק מבני ישראל בכנען, לא יושמו על ידי רבים מבני ישראל בחייהם במצרים והוו קושי אצל רבים מהם במימוש אותן נורמות בעיקר בחייהם כעבדים. מפרטים משועבדים הפכו לבני אדם בני חורין , שצועדים יחד במדבר וצריכים לחיות ולהסתדר ביחד בתנאי אי וודאות. על מנת לאפשר את אותם חיים ביחד היה צורך להרגילם  בהתנהגויות נשאפות ולבסס תשתית ערכית משותפת שתאפשר הפיכתם של השבטים השונים לעם. 

    היה צורך לקבע חלק מהנורמות בכתב לכללים מחייבים: קל להבין איסורים נחרצים כמו "לא תרצח" ו"לא תענה ברעך עד שקר" ,באזורים מדבריים שם השבטים הנודדים חיו על הגזלה, המרמה והחרב. לעומת זאת,  קשה יותר למדוד כללים כמו "כבד את אביך ואת אמך" , כאשר ערך הכבוד מתפרש באופן שונה בתרבויות שונות . כשמגדירים כללים מעין אלה, תמיד ניתן לשאול את שאלת המידתיות: מה ראוי יותר? כיצד ניתן למדוד כבוד והתנהגות ראויה.

    המשנה, נתפסת כקוד המוסמך שהגדיר למעשה את הנורמות הנשאפות, ממסורת שהועברה בע"פ,  למסמך כתוב של החוקים והמעשים היהודיים. ניתן לכלול במשנה גם תוספתות מאוחרות יותר המשמשות אף הן חלק מהקוד היהודי בהתאם לתקופה. התלמוד מהווה את ההנמקה בבסיס הקוד היהודי וכבסיס לדיונים ערכיים על בסיס הקוד תוך הדגשת ערך הלימוד והדיון . שלמה פוקס, ישראל שפלר ודניאל מרום, אנשי אקדמיה וחוקרים במכון מנדל, בית ספר למנהיגות חינוכית, חברו ספר משובח "מדברים חזון", המביא דעותיהם השונות של פילוסופים יהודיים ואנשי חינוך הדנים במהות אותו קוד יהודי. הם מביאים לדוגמה את יצחק טברסקי, היסטוריון  ומומחה להגות יהודית, בעל תפיסה דתית מובהקת, הרואה את החינוך לאתיקה או ל"הרגל" יהודיים בהטמעת המסורת ההלכתית והערכים היהודיים גם ליהודים ללא רקע דתי. טברסקי רואה חשיבות רבה במסגרות החינוכיות הבלתי פורמאליות והוא בהחלט רואה טשטוש הבחנה בין מורה להורה בתפקיד החינוכי ובראיית עצמם. דעה אחרת המוצגת ששונה מאוד מטברסקי, היא של מנחם ברינקר, חוקר ספרות עברית ופילוסופיה, בעל השקפה חילונית הרואה את המחויבות כערך חשוב לכל אדם הרואה עצמו כחלק מהעם היהודי וחופש הבחירה עומד לנגד עיניו כאשר החינוך היהודי לאתיקה וערכים הוא חלק מהחינוך הליבראלי- הומניסטי- אוניברסאלי[2].

    האתיקה, מן הסתם,  מטבעה מגבילה את האדם: מצד אחד מונעת מהאדם לבצע מעשים כמו גניבה או רצח ומצד שני מכריחה את האדם לבצע מעשים בניגוד לרצונו  כמו "לא תעמוד על דם רעך", כאשר במקום לברוח מסכנה, עליו להסתכן על מנת להציל את הזולת.

    יובל שרלו, רב ישיבת ההסדר בפתח תקווה, שעוסק רבות באתיקה יהודית, טוען שאין להגדיר מוסר כאתיקה: "המילה מוסר מכוונת גם לתביעות אותן תובע האדם את עצמו מול הה', ואין להן דבר עם סוגיות אתיות. ספר מסילת ישרים, לדוגמה, מוגדר לעיתים כ'שולחן ערוך של המוסר' אולם רובו המוחלט כלל אינו עוסק בסוגיות אתיות". לטענת שרלו, האתיקה עוסקת ביחסים שבין אדם לחברו  ולא בסוגיות שבין אדם לה' ( סוגיות אלה יוצאות רק מהדיון האתי). הרחבת הדיון בסוגיות אתיות חורגת מדיון בסוגיות שבין אדם לחברו ומתרחבת גם לסוגיות שבין אדם לבעלי חיים, בין אדם לסביבה, לצומח ועוד.

    אנו מוצאים בתורה סיפורים רבים המלמדים שהייתה קיימת מסורת של העלאת טענות מוסריות בפני ה'. דוגמאות אחדות, שיכולות לשמש מצע לדיון ערכי הם: בספר בראשית יח', לב, אברהם נושא נאום סנגוריה חריף, בהתעמתו עם ה', על גורלם של אנשי סדום בהדגישו את העונש השווה שמקבלים אנשי סדום צדיקים ורשעים כאחד ללא משפט: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". בספר במדבר טז', ס, קובלת עדת קורח בפני ה' על חוסר הצדק במתן העונש הקולקטיבי ועל מידת העונש "אל אלוהי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף". קשה למצוא מקום בתורה, בו אלוהים שולל את עצם היכולת לטעון טענות מוסריות חוץ אלוהיות לפניו, לא נמצאת השתקה של הטענה המוסרית בקובעו כי היא לא לגיטימית כיוון שהיא "חוץ-הלכתית". בעצם עובדה זו ניתן להוכיח שהטענות האתיות מקובלות על ידי האלוהים ויתכן שהוא אף מעודד אותן כשלב גבוה של התפתחות מוסרית.

    במחלוקת באשר לקיומה של אתיקה יהודית, יש לבחון היטב את ביקורתו של הפילוסוף מקינטאייר שקבל  על החלל הערכי שנוצר בתקופת הנאורות, במאה השבע עשרה. הביקורת שלו מופנית אל הוגי הדעות של התקופה כמו קאנט, דידרו, בנתאם יום ואחרים ששאפו לאמץ את החילוניות תוך מציאת בסיס לפעולה המוסרית ברציונאליות של האדם. ניתוח הרציונאליות לטענתו של מקנטאייר, יצר בליל של תיאוריות ותפיסות עולם שזנחו למעשה את ההכרה שיש צורך במסורת לכידה ומקובלת המתייחסת לערכים ולמוסר ובכך נמנע הכלי החשוב של מסוגלות לשיפוט ערכי. בכל טוען מקנטאייר ש "נראה שבתרבותנו אין כל דרך רציונאלית להגיע לידי הסכמה בענייני מוסר"[3]

    גם הפילוסוף היהודי ליאון רות' המשיך בכיוון זה ו ב- 1962, פרסם מאמר בכתב העת  Judaism - מאמר שעורר גלים בעולם היהודי. הוא העלה באופן נוקב את השאלה האם קיימת אתיקה של יהדות ומהי? רות' ביקר את הוגי הדעות היהודיים שלא השכילו בתקופת הנאורות ואחריה ליצור לוח מוסכם של ערכים לעם היהודי. רות' מביא לדוגמה טקסטים בעייתיים המוכיחים את טענתו שבעצם אין קנון של פרשנויות טקסטים ומצביע על רגישויות בפרשנות בעיקר נוכח השואה. טקסטים כמו " מערי העמים האלה...לא תחייה נשמה..." ( דברים כ') או " עתה לך והיכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמת איש עד אישה ועולל ועד יונק וכו..." ( שמואל א', ט"ו, פסוק ב') הינם טקסטים בעייתיים המדברים על רצח עם באישור ההלכה. לטענתו של רות' אי אפשר לדלג על טקסטים אלה ועל המחנך להסתמך על היושר האינטלקטואלי שלו ואחריותו המוסרית בפרשנות שהוא מביא לחניכיו. על פי רות', אתיקה יהודית אינה קיימת- יש רק אתיקה הנובעת מתוך חירותו ותודעתו המוסרית של האדם. יחד עם זאת, חיוני ביותר לדעתו של רות' ליצור את תורת המידות מתוך המקורות היהודיים[4].

    הרב יצחק דב קורן התייחס אף הוא לדברי רות' והעלה את הבעייתיות בפרשנות ואת הסכנה שבשיפוץ טקסטים תורניים שאינם מסתדרים לנו מההיבט של הנמקה מוסרית כמו רצח עם של קבוצה אתנית והרג מכוון של אזרחים חפים מפשע כולל נשים ילדים וטף. קורן משבח את בעלי התלמוד בפרשנויות של הטקסטים המקודשים : " בעלי התלמוד לא היו פילוסופים, אלא מורים אשר דאגתם העליונה הייתה נתונה לקידום עשיית פעולה נכונה, בהתאם לדרך שבה הם הבינו טקסטים מקודשים. הם הצליחו למנוע מצב שיהודים יבצעו ג'נוסייד או יהרגו חפים מפשע בהסתמך על המצווה האלוהית, אולם הם הותירו את הבעיה התיאולוגית- הרעיונית: כיצד יכול אלוהים לצוות על דבר לא מוסרי אפילו באופן תיאורטי: 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט'?"[5]. בכך מחזק קורן את הטענה שיש אפשרות לנסות ולהתיר את מכלול המוות הבלתי מוסריות בהלכה באמצעות הצבת תיאוריה של התפתחות מוסרית הקשורה לזמן , מקום נורמות ההתנהגות שהיו מקובלות באותם ימים על כלל העמים ועוד.

    כשמעיינים בכתביו של הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ, מתרשמים שליבוביץ מחזיק בדעה כי המוסר הוא קטגוריה אתיאיסטית ומבחינת הדת אין למוסר כל תוקף ואין האדם הדתי חייב להתחשב בתביעותיו. ליבוביץ, בעקבות קאנט, טוען כי המוסריות של פעולה מסוימת תלויה בכוונת העושה. בהעדר דרישה מצד מצווה הלכתית, הנורמה המוסרית תקפה גם עבור האדם הדתי. במקרה של התנגשות היא דחויה, אבל עדיין היא תקפה כדרישה מוסרית. במציאותו הטבעית עומד האדם בעימות מתמיד עם אישים אחרים וביחסים ממוסדים עם ציבור רחב של אישים אנונימיים. אין כל סיבה שאדם דתי לא יתכוון למלא חובות מוסריות בהקשרם של יחסים אלה, בתנאי שלא יסתרו נורמות דתיות[6].

    באופן עקרוני, מתן הסמכות לציבור עיצב את המשטר היהודי והעניק לשלטון וחוקיו תוקף מחייב לכל האזרחים במדינת ישראל, דתיים וחילוניים כאחד. הקושי מתעורר, כאשר חוקים אזרחיים וציוויים שלטוניים נתפסים כמנוגדים להלכה (כמו החזרת שטחי ארץ ישראל, שבת, גיור ועוד)[7]. אלה מעצימים את ההתנגשות בין ערכים המכוונים לקהלי יעד שונים כמו  ערך הנאמנות שהפך במהלך הדורות לאחד הערכים היהודיים היותר בעייתיים: נאמנות למי? נאמנות לה'? להלכה? נאמנות לאינטרסים של המשפחה הגרעינית? לערכי הקהילה היהודית? למדינה בה חי היהודי כמיעוט? לערכי מדינת ישראל? לערכים אוניברסאליים?

    אתיקה יהודית מזוהה פעמים רבות עם חמלה[8], נתינה, מעורבות, התחשבות ויחס של כבוד לא רק אלה שבשוליים של החברה היהודית אלא גם לגרים ולזרים שבתוכה. על פי חז"ל מוזכרים 36 פעמים כללי התנהגות וציוויים ביחס לגר בתנ"ך[9]. ישראל מצווים לנהוג כראוי בגרים מתוך ניסיון החיים שלהם כגרים- עבדים במצרים: "וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶש הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג 9).
    שופט בית המשפט העליון בעבר חיים כהן ז"ל, לא הסתפק רק בחמלה כערך אתי יהודי אלא חזר והדגיש את זכותם של הגרים לזכויות אדם מובהקות בתנ"ך, זכויות שחייבות להיות מיושמות גם מתוך התבססות על ערכי היהדות ולא רק כערכים דמוקרטיים –אוניברסאליים במדינת ישראל[10].

    המונח "יראת ה'" המבטא את האמונה באל ובכוחו יכולה להתפרש גם מצפן מוסרי של האדם בכל הקשור לאתיקה, אותו סמן המבטא את רצון ה' בקבלת החלטות מוסריות. האם מצפן מוסרי יהודי יכול לשמש ככלי לקבלת החלטות שלטוניות גם לגבי אוכלוסיות לא יהודיות שהן שותפות גורל לחיים בצוותא במדינת ישראל? אני מאמינה שמצפן זה יכול להוות תשתית מוסרית לקבלת החלטות רק במידה שמתחשבים בערכי התרבות של אותם אוכלוסיות. רק דיון משותף ואיתור ערכים משותפים ומוסכמים על התרבויות השונות, יהיה תהליך אמיתי שיוביל שינוי אמיתי באקלים האתי של מוסדות הציבור.
    ערכים אוניברסאליים ודמוקרטיים המושתתים על מקורות מכל הדתות והאמונות יקדמו סובלנות, חמלה, שיתוף פעולה, מחויבות, נאמנות, אחריות, דוגמה אישית, הגינות, טוהר מידות, שקיפות ועוד. השיח הזה מחויב המציאות והוא יכול לשמש כאחד הפיתרונות החינוכיים שיובילו למניעת שחיתות שלטונית ויבססו חברה פלורליסטית, שוויונית וצודקת.

     

    [1] חוקי חמורבי הבבליים, מהמאה ה-16 לפני הספירה הנוצרית, נתפסים כקודקס הקדום ביותר בעולם, כנראה עוד לפני "עשרת הדברות". חוקי חמורבי מעידים אף הם על צווים מוסריים ומחזקים את הטענה שהמוסר הוא אוניברסאלי ויחסי בהתאם לזמן, למקום ולתרבות.

    [2] ש', פוקס, י', שפלר, ד', מרום, מדברים חזון, הזמנה לדיון בתכלית החינוך היהודי, קרן מנדל, 2006, עמ' 27- 34, ראה דוגמאות נוספות פרק 6 - תפיסות חזון: סקירה כללית, עמ' 34- 52 , מובאים חוקרים נוספים השופכים אור על תפיסות נוספות באשר לחינוך לאתיקה יהודית, כמו משה גרינברג, חוקר המקרא, המציג תפיסה דתית המחויבת להלכה, מיכאל מאיר, היסטוריון היהדות, המציג תפיסת היהדות הרפורמית לאמונה יהודית ליבראלית, מיכאל רוזנק כפילוסוף מציג את תפיסת התרבות היהודית, הקאנון היהודי ושפת התרבות וישראל שפלר כפילוסוף חינוכי המדגיש כברינקר את חשיבות החינוך היהודי הכולל ולאו דווקא הפורמאלי בלבד.

    [3] א', מקינטאייר, מעבר למידה הטובה, ירושלים, הוצאת שלם, התשס"ז, עמוד 8, מקנטייר מבקר בספרו את תפיסתו של וובר אשר תבע כי הפקיד יאמץ את ה"אתוס" של המשרד והשליט, ובכל למעשה יפריד את עצמיותו
    וערכיו האישיים מתפקידו הציבורי, דבר שיכול להיות מסוכן ביותר.

    [4] ש', ה, ברגמן, הרחבה וצמצום באתיקה היהודית, דבר, 8/4/1963, עמוד 6 , ברגמן מביא את עיקרי הביקורת של ליאון רות' על הוגי דעות יהודיים כמו הרמן כהן ומוריץ לצרוס שהושפעו מתורת קנט ואף על הוגי דעות מודרנים יותר כאחד העם שלא יצרו את אותו לוח הערכים.ראה גם הספר עצמו שעורר פולמוס בעולם היהודי.

    Roth, Leon, Moralization
    and Demoralization in Jewish Ethics
    , Judaism, 11, 4, Autumn, 1962, p.p
    291-302.

    [5]הרב י', דב, קורן,  מוסריות בהלכה, ג'נוסייד, צו אלוהי, והנמקה דתית, אקדמות, ירושלים , הוצאת בית מורשה, תשס"ז, ע' 48 , קורן מביא דוגמה מתוך המקורות: " אין עושין מלחמה עם אדם בעולם, עד שקוראין
    לו לשלום- אחד ממלחמת הרשות, ואחד ממלחמת מצווה" ( הלכות מלכים, ו' א')

    [6] א', גולדמן,  דת ומוסר בהגותו של ישעיהו ליבוביץ, בתוך: דניאל סטטמן ואבי שגיא ( עורכים), בין דת ומוסר, רמת גן, אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ד, עמ' 107- 113 , ליבוביץ כנראה מכיר לא רק באפשרות של התנגשות נורמות, כי אם גם בהתנגשות סוגים שונים של שיקולים אתיים.

    [7] הרב י', זולדן, מבט על דמוקרטיה ואתיקה שלטונית, מכון משפטי ארץ, עפרה, עמ' 5-9.

    [8] א', בן זאב, רחמים וחמלה, בתוך: מידות ורגשות, עורכים, אסא כשר ואהרון נמדר, רמת גן, חושן למשפט,
    1994, עמ' 33 – 47. בן זאב חוקר את משמעות החמלה- החמלה מתפרשת כעמדה מוסרית ולא כעמדה רגשית ועל כן מחויבים בני האדם לכבד לסייע ולדאוג לבני אדם אחרים, פרשנות זו תומכת במחויבות היהודית בהחלטות לגבי הזרים והגרים.

    [9] לקסיקון לתרבות ישראל: http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=1047

    [10] ח', ה', כהן, זכויות אדם במקרא ובתלמוד, ספריית אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון -
    ההוצאה לאור, תשמ"ח - 1988, עמ' 42.



     





    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      זהבהחן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין