כותרות TheMarker >
    ';

    תגובות (3)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      3/10/12 20:52:
    את ספר שיריה האחרון, "השתוות", של חמוטל בר-יוסף, המכנס מבחר משירי ספריה הקודמים, קראתי ואהבתי, אך את ספר הסיפורים החדש טרם קראתי. סקירתה של רחל מיפו מעוררת בי עניין בספר זה.
      28/9/12 15:33:
    שמחתי מאוד לקרוא את דבריה של ר. מיפו. עדיין לא רכשתי את ספרה של חמוטל בר יוסף שהיא ידידתי מנוער. אעשה זאת בקרוב מאוד. בתודה נילי אמיר-סגל
      28/9/12 01:27:
    סקירה ראויה, מסקרנת להכיר את הספר לעומקו.
    0

    קראתי ספר

    3 תגובות   יום חמישי, 27/9/12, 23:40

     

    לקוראים שלי שלום

        אני מבקשת להפגיש אתכם עם חווית קריאה שהיתה לי, ואני מפרטת בהמשך, הרשימה עומדת להתפרסם  באתר אנ"י אירגון נשים יוצרות.

    מוסיקה, ספורים 

    כתבה  - חמוטל
    בר-יוסף

        באותו היום יצא האיש שלי מהבית
    לסדורים, לאחר מספר רגעים חזר, כלומר שוב עלה את כל המדרגות המיגעות ואני חשבתי
    ששכח משהו, אבל לא, הוא הביא דבר דואר שהיה אצלנו בתיבה. זה הספר החדש של פרופ'
    חמוטל בר-יוסף, "מוסיקה". חיכיתי לספר ושמחתי מאד שאישי העלה אותו, למרות
    שהיתי עמוסה בעבודה, לא התאפקתי פתחתי את העטיפה ולנגד עיני ספר נאה לא עבה,
    ועטיפתו מזמינה ומבקשת לפתור חידתה. הציור חידתי צבעוני של אנטוש קרון. מהרתי לפתוח
    והתחלתי לקרא את הספור הראשון, כן, הספר הוא ספורים ספורים. נכנסתי לעולם המוסיקה,
    שמגולל הסיפור, כמו תמונות וצלילים מוכרים ריחפו בחדר, האוירה דמתה לאוירה ששררה בחדר המוסיקה של המורה לפסנתר של נכדי, הכל כל כך מוכר, צלילי הפסנתר מתמזגים עם השפה הזרה, חשבתי אתן את הספר
    לנכדי שיקרא.

     אין ספק שעם הסיפור הראשון נכבשתי.

    דפדפתי והדפים נחצו ונפתחו במקום אחד, שם היה סיפור שמשך את תשומת לבי,
    "אהבה ראשונה". התחלתי לקרא ושכחתי מהעיפות של אותו יום עמל, נימים סמויים מן העין,
    משכו אותי הלאה והלאה לאותה התקופה, שנות החמישים. הספור מתקיים באותה תקופה,
    כשהחיים היו פשוטים ויפים והאדמה האדומה הורגשה בכפות הרגליים ולא בקשיות של שלמת
    בטון ומלט. אין ספק הרגשתי שחזרתי לתקופת התמימות, נשאבתי לתוך הספור הנאיבי,
    כביכול, ומוקסמת המשכתי עד לסיומו היפה. הבנים הרביצו מכות ושכחו למה. איזה לקח היא
    למדה...

    אחר כך חזרתי לקרוא לפי הסדר. סיפור ספור והסיפור שלו. היו סיפורים שיותר
    נכנסו לי לנשמה, עם אחרים פחות הזדהתי, אבל כלם היו מרתקים. בעצם יכלתי לסדר לי
    אותם בצורה כרונולוגית, לפי התכן שלהם מתי, באיזו תקופה הם נכתבו, לתאר את הארץ
    לפיהם. מצד אחר יכלתי לסדר לי אותם, לפי תכן אחר המספר על החברה בתקופות השונות.

      הספור "מאז לא קרה דבר" מביאה
    לפנינו הסופרת את האחות, הילדה האבלה, האחות ששיכלה את אחיה הגדול ממנה בשנים, אחיה
    הגדול ממנה בכל, והיא מתגעגעת אליו, והיא מדמיינת את בואו, או חזרתו, הילדה האחות
    שאוצרת בתוכה את אחיה, והיא עומדת קרה ומנוכרת כלפי חוץ, הילדים קוראים לה אוטיסטית
    אבל כל האבל שלה, כמו אינו נחשב לעומת אבלם של ההורים. לעתים רחוקות מתארים אֵבל
    זה, של אחות, שבעצם כל כך  נפוץ אצלנו ואיננו מקבל הד. בספר הזה הוא מופיע מספר פעמים ותמיד מרטיט את הלב, נוגע.

       בהרבה מן הספורים מתוארים הורים
    שאינם במיטבם, הורים שבעצם נדמה שהסכסוכים ביניהם הם הדבק המאחה את הזוג. אולי
    האבל, בטח לא הילדה החיה הזקוקה להורים. הילדה מוצאת לעצמה דרכים להתמודד, דרכים
    משלה, בעקר להחביא את רגשותיה ולהראות כלפי חוץ
    קרה, לא איכפתית, מסוגרת בתוך הקליפה שלה, ואין נכנס
    לשם.

       הסיפור אודות "הסיפור של אדם איינזאם", בתחילת הקריאה בו חשבתי שאינני אתו, עם הספור, אבל בדרכה הנעימה, הושיטה לי הסופרת יד, לקפוץ את המהמורה, ולהכיר את עולמו 
    המוזר הקשה של בחור הלוקה בנפשו. בדרך כלל קשה לי לקרוא בנושאים אלה, אבל
    הסיפור הזה על אדם, הביא לפני אדם, והתחלתי לחבב אותו למרות מוזרויותיו. דרכו
    המיוחדת לרפא את עצמו, כי בעצם, למרות האשפוזים, לא ראיתי שהם שם בבתי החולים ההם
    מצאו מזור לנפשו, היה עליו לעבור את המכשולים בעצמו. והסוף האופטימי למרות הכל מצא
    חן בעיני.

        לקראת סוף הספר ישנם הסיפורים
    של הבגרות, כלומר אנשים שכבר עברו  איזו כברת דרך בחייהם, חלקם מהאקדמיה, ובחינניות רבה
    מתוארים חייה של אקדמאית בסיפור "ממש נחמד". בעצם ללא כחל ושרק מתוארים חייה של
    האשה, שהשיגה כל כך הרבה באקדמיה והיא מדברת ללא הרף, איננה יכולה להסתכל בטלויזיה
    אפילו, כי יש לה לכתב מאמר. כל הזמן לרדוף אחרי המאמר שאמור
    להכתב...

       ולא ספרתי על הילדות היפות עם הצמות המקסימות, לא אספר מה קרה לצמה. ולא על הילדה והמסטיק.
       מובן שלא ספרתי כאן על כל הסיפורים, וכי מה ישאר לכם לעשות אם אספר על הכל?

     מה שכן אני מאד מאד ממליצה לקרא ספר יפה זה.

    ר. מיפו.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      רחלסביליה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין