"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" כך כתוב בתנ"ך היהודי וזהו כמובן שיבוש מהספר הבישול התאיילנדי "מהמלונה באהבה" שם נכתב "אבות אכלו בוקסר ושני בנים." אך אין זה השיבוש היחידי של פסוקים ופתגמים הידוע לנו כך למשל "הוה כל אדם לכף זכות" אינו אלא שיבוש מספר הבישול התימני "מחילבה באהבה" שבו נאמר "הוה דן כל אדם לכף סחוק". כך או כך האיש האמון על גילוי המקור האמיתי ועל הבאתו לידיעת כלל הציבור הינו כמובן מושא הערצתי הסמויה אשר דנתי בו בפוסט הקודם הלא הוא סוחר חוברות הזימה המודבקות שהכל נהיה בדברו. התגובות הנלהבות שקיבלתי על הפוסט ובמיוחד מבני הדור השני כללו מלבד תחינות ואיומים מוסווים ברצח גם הצעה חד משמעית שאי אפשר לסרב לה. וכך לא נותר לי להרחיב קמעה על סיפור האופניים הכחולים אשר עד היום מציק לי מצפוני כי מכרתים תמואת נזיד עדשים ועוד ארנק מלא מזומנים ומרשרשים. ****** היו אלו אופניים שמצאתי במחסן של אבא של גרושתי הראשונה. המחסן היה מתחת למרפסת והכניסה אליו היתה דרך חצר שבה צמחו פרא שיחי סרפד וחוחים ודרדרים. קורי עכביש עבים במיתרי גרונו של זמר אופרה כיסו את כל פתחי המחסן שבדימיוני שימש כסליק של ההגנה בתקופה של טרום הקמת המדינה. דלת העץ חרקה בקול מבשר רעות ופערה את לועו המאיים של המחסן החשוך. ביד רועדת הדלקתי נר אך הוא כבה מחוסר חמצן לא לפני שנכוותי בידי. הדלקתי עוד נר ונכוותי בידי השניה. לא הייתה לי ברירה, לחצתי על מתג החשמל והדקתי את האור. ריח של עובש ומחנק עלה באפי ונאלצתי לכסות את פני במגבת לחה שספחה עד מהרה הררי אבק. צוהר קטן היה בפינתו העליונה ומשם חדרו כמה קרני אור טועות שניסו להימלט על עוד נפשם בם. עיניי האמיצות והטובות התרגלו אט אט לאור הצהבהב ועד מהרה הבחנתי בהם. בפינה הרחוקה של המחסן מתחת לשולחן שתולעים כירסמו במרץ הם היו שרועים על גבם כמו ג'וק לאחר ריסוס. אופניים גדולים וכבדים ובעיקר חלודים. היו אלו אופניים היסטוריים, כאלו שעל מנת לרכב עליהם עליך ללבוש מכנסי חקי ולהדק את שולי מכנסיך באטב כביסה מעץ על מנת שלא יתקע בשרשרת המגורזת. היו אלו אופניים בעלי הילוך אחד בלבד שכבר שכח ללכת ומעצור רגל אחורי שעצר גם קדימה. הדוושות היו שבורות ושיני גלגל השיניים הגדול היו זקוקות לטיפול שורש אם לא לעקירה מושלמת. גררתי את האופניים אל מחוץ למחסן האפל והן צווחו בקול כאשר נחשפו לפתע לאור, כלומר נשמעה צווחה אבל היא בקעה מגרונה של חברתי הראשונה שתהיה לימים אשתי הראשונה ואחר כך גם גרושתי הראשונה. ובאמת האופניים היו מפחידים עד אימה אך אני לא נרתעתי. הייתי צעיר. אידאליסט. לא ברחתי עבודה קשה שעשו אחרים ולא נרתעתי מלהשתמט גם מעבודות קלות . אבל הפעם זה היה שונה. רציתי להרשים את אהובתי הראשונה בכישוריי הטכניים המופלאים אף שהיא וגם אני ידענו שניחנתי בשתי ידיים שמאליות ובכשרון טכני של עכבר ביצות. לא וויתרתי. עבדתי ימים על שיפוץ האופניים. ניקיתי את החלודה עם צמר פלדה עד שידיי הפכו שחורות ומיובלות אבל החלודה לא וויתרה ונותרה במקומה ואני צבעתי עליה בצבע שמן כחול מזעזע. שימנתי את השרשרת בשמן בישול עד שניתן היה לטגן עליה חביתה. התקנתי פנס עם דינמו שכאשר היה מופעל סרב לייצר חשמל אלא הפך למעצור קדמי ולא איפשר לגלגל הקידמי להתסתובב. את הכסא ניקיתי עם רוק ואת הכידון עם נייר זכוכית ששיפשף את אצבעותיי עד שהיו דקות ורגישות כל כך שהייתי יכול למשש אותיות מודפסות ולא בכתב ברייל. שבוע שלם לא נחתי ולא נמתי ואחריו יכולתי להביט בגאווה בפאר מעשי ידיי. האופניים החלודים והעלובים שנראה כי הם חסרי תקנה נראו כעת כמו גרוטאה בלה והזכירו בצורתם זקנה קמוטה שפניה צבועות בקרם גרגירי ושפתיה משוחות באדום לוהט ובמקום גבות מרוטות מצויר קו עקום בעיפרון רוטט וכל כולה כשאלה שכאילו נלקחה ממבחן רורשאך . את האופניים האלו לקחתי מרמת-גן לחיפה מתוך כוונה ברורה להגיע עימם מדי יום ביומו לטכניון. וכך היה. עליתי בבוקר על האופניים וירדתי את הירידה משכונת רמז ועד לטכניון והאופניים דוהרות ומתגלגלות נושפות ומתנשפות ואני עליהם שר בקולי קולות את שיר הקטר במילים הבאות :במחסן ברמת גן עמד אופן \וגלגליו עקומים וכידונן ישן \ אופן חלוד זקן עלוב \רבץ במחסן וגסס מזמן ..ובא בחור אמיץ נועז \ קוראים לו אלכס, אלכס פז\ שיפץ את האופן הבהיק את האבזם \וכעת לטכניון דוהר בקול נרגש ..וצ'יף צ'יף צ'ף \ האופו נשף \ ותיק תיק תק \ הגלגל דפק \ואז אדונו הנפלא אמר \אני כי מאושר כי אני מוכשר// אמנם, יש להודות שהמילים והשורות שפיזמתי בקולי קולות אינם במשקל ובקצב של השיר אבל לא הבחנתי בזה אז וגם לא עכשיו ובכלל. הבעיה התעוררה בדרך חזרה. האופניים סרבו לעלות בעליות ודרשו כל הזמן שאביא להם גרר. לקח לי שעתיים עד שהגעתי הבייתה ובאותו רגע גמלה בליבי ההחלטה למכור אותן לטוב שבידידיי על מנת שגם הוא יזכה לחוויות שכאלו. "אני נותן לך את האופנייים בחינם," אמרתי לו. "ממך לא אקח עליהם גרוש. רק את מה שהשקעתי בהם. זה הכל." "נשמע הוגן למדיי," ענה לי פושט הרגל של חנות חוברות הזימה שדפיהם דבוקים. מייד שלפתי את טבלת תעריף שעת הסטודנט שנה שניה וחישבתי כמה מגיע על שבוע עבודה בתוספת החלק היחסי של דמי הבראה וההפרשה הפנסיונית. "וההוצאות של ההובלה מרמת-גן לחיפה, עליי!" אמרתי לו בנדיבות כי באמת בין חברים לא עושים חשבונות קטנוניים. הוא נפל על צווארי בפעם הראשונה ומהאופניים שהיו גדולות עליו בשלש מידות בפעם השניה והשלישית והרביעית. את הגבס הורידו לו אחרי ששה שבועות ועד היום אני לא מבין למה הוא הסכים לרכוש ממני כסא גלגלים שהרכבתי במו מעגלת תינוקות שמצאתי שם באותו מחסן ברמת-גן. (המשך אולי יבוא..)
|