הטלטול הזה מרגע טוב לרגע רע, לרגע רע מאוד, לרגע סביר...כן, כשאני אומרת טוב הכל יחסי ביחס להתמודדות של אמי.
הכימותרפיה כילתה כל חלקה טובה, כרגע יש בעיקר הקאות, מלאות בבטן מלאה מיימת ונוזלים ופחד, המון פחד מהלא נודע מהכן ניכר.
וטלטלה עזה. רצון לתמוך, תודה על אב שסועד כפי שאף אדם לא יוכל לסעוד אדם חולה, את ביתי, את ילדיי, בן זוג אוהב, את הרגעים הטובים בהם אני מצליחה לברוח מהכל, את הרגעים המתרבים בהם אין לי לאן לברוח, את המועקה התמידית, את החרדה הקיומית, את החשש לאבד את היקר מכל, את החגים שבימים שלא כתיקונם מעיקים ומחדדים את מה שהשיגרה מאפשרת להכהות.
ועכשיו אמא לא אוכלת, מה שאוכלת מקיאה, שוב אישפוז, שוב דיאגנוזה, מעודדת מאוד, מפילה לקרשים, הכל בבת אחת.
תקיפות חזיתיות שמנחמות אותי במקרר, עליה במשקל שמקררת את הלב ומן כדור שלג מטורף רווי תחושות, רגשות ושיגרה, ענייני חולין שמאפשרים להמשיך מבלי לאבד את זה.
אבי לא יודע כיצד זה משפיע על חיי, אני בטח לא רוצה להלאות אותו בדבר.
נתלית בדברים מטופשים כאס אם אסים, חברים, הצלת העולם וכו' ויודעת שרק לעצמי לבקש לא ידעתי ורוצה אדם חזק שכאשר יאמר שהכל יהיה בסדר אאמין לו, ממש כשם שמאמינים לי כאשר אני משרבטת זאת מבין שפתיי ויודעת שאני תמיד מטילה ספק, תמיד בודדה במערכה גם כשמוקפת באוהבים.
הנחמה המטופשת שלא תגיע לעולם.
אבל פתילי לעולם לא תם, אני כותבת וכותבת ומרוקנת את הכאוס החוצה, בעוד אתם רואים כעת אותו ניצב למולכם במלוא הדרו המפוקפק, אבל אני נקייה, נקייה מרבב וממשיכה הלאה, אל הלא נודע. |