מרגישה כל כך עצובה מתוסכלת ומרירה נכון זו תחושה תקופה שכזו של חשבון נפש שלי עם עצמי. חוסר סיפוק בחיים האישיים בזוגיות בקריירה ובכלל מה עושים עם כל המידע הזה איך אני מתעלת את עצמי גבוה יותר מהמקום בו אני נמצאת ?

יכולה להעיד על עצמי כאשה נחמדה, רגישה, לפעמים אסרטיבית, אוהבת לצחוק, לטייל, לשוחח, אוהבת חברה ויחד עם זאת כל חיי לא הצלחתי למצוא לעצמי חברות. איך שהוא הדברים התפקששו. הסתדרתי יותר עם בנים אולי? קושי לשתף חברות בנות. ועכשיו מוצאת את עצמי די בודדה.

לא מחפשת רחמים – תודה. שקועה גם כך בשק ענק של רחמים עצמיים. מתאווה לצאת מבועת הזכוכית בה אני מצויה רוצה לפרוץ אותה. מתאווה לחברות, חברים, עשייה, שיחה, חברותא וזה לא ממש קורה. איך להניע את עצמי ? מרגישה כבולה בכבלים בלתי נראים.  אישי ואני חברים בקבוצת חברים ובפועל קרובים לזוג אחד. חוץ מזה ....אין. מה התפקשש? לי זה מפריע לאישי – ממש לא.

כזוג המצב ביננו נוראי. חסרה חברות, אינטימיות, על שיחות אין בכלל מה לבנות. בקיצור תהום עמוקה בין מה שאני צריכה לבין מה שיש בפועל. נשמע שאני טלית שכולה תכלת ומן הסתם כנראה שלא יחד עם זאת רוצה עכשיו להתרכז בעצמי במה שחסר לי במה שאני צריכה!

מן הסתם המצב נפיץ ואני לא תורמת לשיפור המצב. אני חבית אבק שריפה, מביעה את עמדתי על כל דבר וכמובן שזו אינה תואמת את זו של אישי, מגיבה לכל פיפס במקום פשוט להתעלם.

ואולי המריבות שלנו הן "השיחות" שלנו כי אין דברים במשותף...אז נשאר לריב?

מה עושים? מה עושים?