הרוח שנשבה מבעד לחלון

סתרה את שיערך

שלא היה אפילו דומה 

לאדום שלי.

גוונים של שחור צבעו אותו,

גלשו בזרזיפים מוזרים על כולך

כמו יצירת מופת בלתי גמורה,

לא ברורה ושחורה

שלא תושלם אף פעם,

שגם אם הוצגה במיטב התערוכות,

לא נמצא החושק בה באמת.

שוטטת לך ברחובות,

עטויה מחלצות

מהמפוארות והיקרות ביותר.

ידייך שהורגלו למשחקי ילדים,

כי הרי קטנה היית,

לא הצליחו להסתנכרן

עם הגוף הזה,

שידע טעמם של גדולים

כשהיה רעב

למתיקות חלב אם בלבד.

השפתיים האלה

למדו לחייך

רק כדי לשחרר

אנדרופינים של בריאות,

שישמרו אותך פורחת,

כדי שלא תאבדי את הצבע,

שלא יכסו קמטים את פנייך

שהיו פני ילדה, עדיין.

ליבך שנאבק להישאר שלם,

היה היהלום היחיד ביקום

שהתנפץ לאלפי רסיסים,

עטף את כולך

באבקה נוצצת,

דימה לך מראה של פייה.

קולות המזמינים ביריד שבעיר,

נחלשו עוד בטרם הגיעו לאוזנייך,

בטרם פגעו בחומות

שהקמת סביבך באדיקות.

כמו עובר זכוכית מוכתם נראית

כשניסיתי להגיע עד אלייך,

לראות אותך באמת.

נטולת פנים,

בגוף שחור משחור,

עשוי כולו

אכזבה וכאב.

היססתי.

האם לסגור מאחורי את הדלת

או להשאיר אותך נעולה מבפנים?

אני עדיין מתלבטת.

או שכבר לא.

לא רוצה בך יותר.

רוצה שתלכי.

שתיקחי איתך את כל החומות שבנית

ותיעלמי.

שתביני

שיש בי אהבה,

שאת דורסת אותי

בכל רגע שאת פועמת בי,

שאת לא טובה לי יותר.

היה בי כל כך הרבה

ללמד אותך,

לצחוק בך,

לצבוע אותך בצבעי השמחה,

שתמריאי

ותגדלי

ותגיעי עד אלי.

שנהיה לאחת.

לא רוצה להביט לאחור.

זה האור

שזוהר בי ומושך אותי אליו,

בכל הכוח

והאמיני לי,

יש שם מקום לכולם,

נקי ומושלם.

הכל מחדש.

זה אפשרי.

עוד תיראי,

תוכלי לשרוף את כל המאכזבים,

לנפץ את כל הרגעים הכואבים

ולהתחמם באור הבוהק הזה.

סוף המחזה.

תחילת החיים.

אני כאן בשבילך

ואם לא יתאים,

השאירי הכל מאחור

ואותי במיוחד,

עשי עימי חסד,

מעדיפה להישאר פה לבד.

אהובה.

לא להרגיש לעולם עצובה,

אז פשוט תשכחי.

ותלכי.