"נורית, תבלעי את 2 הכדורים האלה בהפרש של שמונה שעות, הושטתי לנורית את ערכת "היום שאחרי" כשאני מחייך חיוך נבוך של נער מתבגר. היה זה אחרי לילה סוער שהסתיים רק לפני שעות ספורות בקפה ובנשיקת בוקר טוב. נורית הייתה מופתעת, היא התבוננה בי מהורהרת, ופתאום התפתחה שיחה שהיא אימתו של כל גבר: - "או קי, שים את הגלולות על השיש, אקח אותם אח"כ". - "מה פה לא ברור, אני אבלע אותה אח"כ". - שתיקה... - "יש דברים שאני רוצה לראות בעיניים..." - "מה אתה לא סומך עליי ?" - "סומך, סומך אבל..." - "מה אבל, אז אתה לא סומך עליי..." - "תראי נורית, נגיד ויש לך תינוקת ואומרים לך, שהיא נפלה למטפלת מהידיים ושהכל בסדר... לא היית רוצה לראות בעיניים שהכל בסדר ? תביני, יש דברים שרוצים לראות בעיניים". - "ולי נראה, שאתה לא סומך עלי..." - "סומך בטח סומך, אבל תכבדי את רצוני ותבלעי עכשיו." שתיקה ארוכה. האווירה נעשתה ללא נעימה. - "אתה יודע", התרככה פתאום... "אסור לבלוע את זה על בטן ריקה..." תוך 5 דקות היה מוכן הסנדביץ' הכי מושקע שהכנתי בחיי.
נו באמת, חייכתי לעצמי, איזה ויכוח עקר, הרי אם הייתה רוצה בתינוק,לא יכולתי לעשות דבר. ** "תגיע מהר, נדרסתי, עפתי באוויר, אני שותתת דם ואני באמבולנס בדרך לביה"ח אסף הרופא". נסעתי במהירות לכיוון ביה"ח הסמוך למחנה צריפין. התנועה לכיוון ביה"ח התקדמה בעצלתיים, כשפתאום חבטתי את ראשי בהגה הרכב, פורץ בצחוק מתגלגל ומפוכח. אותו צחוק הצמוד למשפט: "אני לא מאמין שזה קורה לי".
** הגעתי לבית החולים. נורית שכבה בחדר המיון גונחת בכאב מאחורי וילון עם הדפסים בצבעים חיים, זוכה להתעלמות מלאה מצוות האחיות והרופאים. במהירות תפעלתי את הצוות הרפואי שהחל לנוע סביבה. - "איך זה שאף אחד כמעט ולא ניגש אליה ? " – לא הייתי צריך להרעים בקולי. טלפון אחד לאדם הנכון. קול נמוך וסמכותי והכל החל לנוע... - "ומי אתה אדוני ?" - "אני אחיה." - "נורית מה... מה שם המשפחה ?" איך אפשר לבקש מבחורה שנפגעה בתאונת דרכים, עם שן קדמית חסרה, ושפניה חבולים ונפוחים, לבלוע את הכדור השני של "היום שאחרי..." ** הושטתי לנורית כוס אחרי כוס. היא גמאה במהירות מרווה את צימאונה. - "ואת זה עם הגלולה..." חייכתי והושטתי לה את הכוס הרביעית. - "תשים את הגלולה על השיש. אני אבלע אותה אחר כך..." ** |