ל קטן חינכתי את עצמי.הסתכלתי סביבי ובניתי את חיי.לאט לאט.סללתי לי דרך של אדם ישר ובעל מדות.מעולם לא אהבתי את הרוע.אני זוכר שילדים אחרים הציקו לי והקניטו אותי,ואולי זה מה שגרם לי כל כך לסלוד מזה.לאט לאט התבגרתי ובאיזשהו שלב אחותי והאבא החורג שנכנס לחיי באיזהו שלב שפרו את מצבי.
נזכר באותם רגעי הבדידות הרבים שהיו לי.במהלך כל שנות התבגרותי לא היה באמת מי שיקשיב לי ויבין אותי.הרגשתי המון לבד.חוויתי המון רגעים קשים של בדידות,של פחד מהלא נודע.הרגשתי חסר קרקע ויציבות וחיי נדמו כנחל אכזב שמספר שנים איננו זורם ואין בו מים.הנחל קיים ומים אין בו..
לפני כמעט שנה וחצי,לאחר שהבנתי שאינני מאמין יותר בדת והיא לא מסמלת כלום בעבורי החלטתי לעזוב את בית ההורים.עד אז לא ידעתי מה זה כסף.פתאום הבנתי שבשביל שיהיה חלב כדי שאוכל לשתות קפה בבוקר צריך לעבוד.וקשה.פתאום נהייתי אדון לעצמי.התאהבתי בחופש.החופש אמנם מקשה עלי אבל טוב לי אתו.חוויתי מאז המון רגעי משבר ופחד,קשה לי בהרבה מאוד מובנים אבל עשיתי דרך ארוכה וכן יש לי הרבה הישגים.אז נכון,גם הרבה פדיחות ורגעים קשים אבל גם המון רגעים יפים.למדתי להנות מהטוב ולהמנע מהרע.לא לתת לעצב לשלוט בי.
אז קשה לי.נכון.אני מודה.אבל גם טוב לי.אם יש משהו שאני שומר עליו יותר מכל,זו האופטימיות.
מקוה שמעכשיו יבואו ימים רק טובים יותר ויותר..