ב-19:30 קלטתי שאם לא אקפוץ למכולת, לא יהיה לי ממש מה לאכול. מדהים אותי בכל פעם מחדש איך שכשאוסרים עלינו משהו, אנחנו מיד חייבים.

כולם רצו למכולת, לפני שייסגר. כמו לפני מצור. כולם מסתגרים בבתים, רואים תוכניות על השואה, שומעים מוסיקה מדכאת. לא יודעת, מה עושים ביום השואה?

לי אין טלוויזיה, כלומר, יש, אבל אני לא מחוברת. וגם לשואה אני לא מחוברת, או אולי מחוברת מדי. לא מסוגלת להתמודד. מכחישנית שואה. או, נכון יותר, מדחיקנית שואה. פעם ב-, כשכן יוצא לי לחשוב על זה לרגע, אני נחנקת. אם אי אפשר, אז לא.

במשפחה יש חלוקת עבודה, כמו אצל הרבה אנשים בני הדור השני או השלישי. שואה זה בתחום האחריות של אחותי, שנסעה לפולין כמה וכמה פעמים, גם הדריכה והכל. אני פטורה. כלומר, פטרתי את עצמי, תעזבו אותי בשקט, לא מסוגלת להתמודד עם הדבר הזה.

במקום זה ראיתי את הסרט התיעודי על לאונרד כהן, I’m your man. איש חכם, יהודי יקר, נזיר זן מופלא. ובקטעי התעודה הוא לפעמים נראה כמו עצמו ולפעמים כבר לא. לפעמים כבר כמעט מופשט מתווי הפנים שלו, והופך מלאונרד כהן לאיש זקן. אבל אז הוא פותח את הפה, ואיזה קול יוצא ממנו, איזה קול. משהו בקול הזה מזכיר את הקול של יוסי בנאי. כואב הלב, איך עובר הזמן.

קובי מידן, כך הבנתי, פרסם בימים אלה ממש תרגומים של שיריו לעברית, ובאמת, גם לנו מגיע. לאונרד כהן, הקול והמשורר. משורר שלוקח כל מילה ברצינות, איש שקול, מדוד, מתון. מעורר הערכה, במיוחד היום, כשכל כך הרבה אנשים מרגישים שהם באמת משהו. מה אני אגיד, זה עורר בי געגוע לצניעות, כי לאונרד כהן הוא איש צנוע, ודיסקרטי (חוץ מאשר בפעם ההיא, עם ג'ניס). מכובד.

ונשים לרגע בצד את החשד שרוב המבצעים של השירים על משהו, יש בהופעה כמה ביצועים מרגשים באמת, עם זמרות הליווי, עם התזמורת, והכינורות – והכל ביחד יוצר מתיקות וכאב. וניק קייב, שמבצע את "סוזן". סוזן, הו, סוזן. וביצוע ל"הללויה" שמעביר צמרמורת.

רבים מהזמרים מדברים עליו כעל נביא, נזיר, מביא בשורה או מושיע. אני לא יודעת אם כל זה נכון, אבל מה שבטוח יש בדמות שלו משהו מסתורי עדיין. עוד תכונה נדירה. האיש עם החליפה, שכשהוא שר הוא עדיין נראה כמוהו, עדיין עם ה- you will hear from me, baby שלו.