בשנת '82 של המאה הקודמת יצאה אל מסכי הקולנוע יצירה אינטלקטואלית של הבמאי פיטר גרינוואי. הוא קרא לסרטו "חוזה השרטט" - THE DRAUGHTSMANS CONTRACT. המוני אנשים בכל העולם מילאו את אולמות הקולנוע ברחבי תבל. כמעט איש מהם לא העז לומר לחבריו שהוא לא מבין מה הסרט רצה לומר, ועוד יותר מכך לא העז לומר שהסרט שעמם אותו עד מוות, אבל לא רצה לספר זאת לחבריו כדי שלא ייחשב לאהבל;  הרי כל מבקרי הקולנוע כתבו בעיתונים כמו עדר הנכנע לרצון ההמונים משהו כמו..." בלה, בלה, בלה ... סרט המקיים איזון בין תוכן אינטלקטואלי מבריק לצורה קולנועית אסתטית לעילא ולעילא... בלה, בלה, בלה". לאור בקורות כגון אלה לא היה כמעט איש במדינה מערבית כלשהי שלא רץ לראות את הסרט ולומר לחבריו, למרות שלא הבין דבר מן העלילה הכמו-בלשית הפתלתלה, שזה "ה" סרט, בהא הידיעה, שראה בחייו. ומה שהחזיק את הצופים בכיסאותיהם עד סוף הסרט היו שני דברים: האחד, הבושה הטבעית של כל בן אנוש מפני החברה שמא ייחשב לאהבל. הדבר השני: הבמאי החכם סידר בעלילה של "חוזה השרטט" - חוזה בין שרטט לבין מזמינת 12 שרטוטים של אחוזה מסתורית - כל שרטוט מזווית שונה - זיון אחד ביניהם בסופו של כל שרטוט. את זה כל צופי הסרט הבינו ולא רצו להחמיץ, למרות שברגע המכריע והמעניין של הזיון היה כמובן FADE OUT פוריטני, כיאה לראשית שנות השמונים של המאה הקודמת.

אני בטוח שביבי, הבוגר האינטליגנטי של MIT הנחשבת, הבין מה רצה לומר הבמאי למתי מעט אינטליגנטים כמוהו, והחליט - כבוגר הפקולטה לשיווק של MIT - לעשות את אותו הדבר מעל בימת האו"ם עם שרטוטט מעט ילדותי של פצצה גרעינית וטוש אדום. הוא רק שכח לקחת בחשבון שבעלי מנת משכל ענקית כמו שלו יש למעט מאד אנשים בעולם. וכולם, כלומר הרוב הכמעט מוחלט של צופיו, עשו מה שעשו צופי הקולנוע של הבמאי גרינוואי בסרטו "חוזה השרטט": צפו, לא הבינו, לא העזו להודות בפומבי שלא הבינו, אבל אמרו לעצמם: את מי הוא מנסה לרמות הביבי הזה, את האיראנים שהם רמאים גדולים ממנו? אבל כל העיתונים בעולם הדפיסו את תמונתו של ביבי אוחז בשרטוטו וטוש אדום בידיו, ועבור ביביברק הגאונים בעיני עצמם  - זה מספיק. העיקר שהתקשורת העולמית תעסוק בהם ללא הפסק ואנשים ישאלו כל יום: ישראל תתקוף או לא?