כותרות TheMarker >
    ';

    meat carver

    אסופת טיוטות כתיבה מקייטנת הארץ 2009-

    תגובות (2)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      12/2/13 00:16:

    צטט: באבא יאגה 2013-02-04 20:49:59

    זה ספור שכתוב מצוין. אבל עליך לעשות שני דברים, להגדיל את האותיות שאפשר יהיה לקרוא ולרווח בין פסקאות ושורות ושוב כדי להקל על הקורא.

     

    נכון,

    מחסרונות הקופיפסט, אבוי- עוד מטלה לרשימה

      4/2/13 20:49:
    זה ספור שכתוב מצוין. אבל עליך לעשות שני דברים, להגדיל את האותיות שאפשר יהיה לקרוא ולרווח בין פסקאות ושורות ושוב כדי להקל על הקורא.

    פגישת מחזור

    2 תגובות   יום שני, 1/10/12, 09:02

    מהבוקר הסיפור החל  להטוות. לכאורה היום החל בחזרה עקבית של המוכר והידוע; את  חידות השחמט היומיות פתרתי בזמן שיא ובשעת לגימת הקקאו סיכמתי, ללא השערות חדשות, איך יסתיים היום "אבודים" ומה יקרה לג'ק ולג'יקוב וללוק, בלי שארגיש שרימו אותי שזה הכי מעצבן ומעליב.

    גיא צלצל בפעם החמישית והודיע שהוא יודע איפה אני גר ולא אכפת לו והוא בא לקחת אותי כי הוא יודע שאני מסתתר . לאאאא רק לא זה, אני אגיע לבד, באמת כן, חבל על הזמן שלך, מבטיח. לא היתה לי ברירה, הוא התכוון לכל מילה כך הוא היה מגיל שלוש. כשחזרתי ללוח, הצלילים מהלוח גיבשו צורה. לפתע, כל כלי היה חלק מתזמורת כללית שעמדה לרשותי לכל מנגינה שארצה. מיומנותם  הקולית קיבלה נפח והדהדה באוזני מחלל המשבצות שחור-לבן הריקות. אז הרגשתי שמשתחל חוט חמקמק למסע עצמאי.

    גיא היה השחקן הרציני הראשון שהכרתי, והילד החמישי שמיינתי כנמצא בעולם אחר. לפניו יכולתי לזהות רק חמש דוגמאות לשונות מובהקת: ורד מורד וסיגל, שהיו תאומות ולמרות שהן היו בכיתות מקבילות, תמיד הסתובבו ביחד ודיברו בקול כה חלש שהיה לי ברור שאמנם אנחנו מדברים את אותה שפה אך תאומיותן ופערי עוצמת הקול לנצח יחצצו בינינו. השני היה אמיר ז. (להבדיל מאמיר ד.) שאימא שלו, איטה, קיבלה שטף דם במוח בזמן חלוקת תעודות השליש, מה שאמר שאצלם בבית נשארו רק שלושה ושיאיר, המורה להתעמלות מעלים עין להעלמויות שלו באמצע השיעור. השלישית הייתה עידית שאכלה רק ביצים קשות. גם לה לא הייתה אימא ולא היה מי שיכין לה את הסנדוויצ'ים להפסקת עשר. הרביעי היה יונתן פ. (להבדיל מיונתן ב., שהיה כמו עוז, הבן השלישי במשפחה של ארבעה בנים) שלהתנהגותו המוזרה נתנו המבוגרים הסברים רפואיים ממולמלים, כמעט כמו המלמולים שלו, אבל ליונתן היה קול חזק והמבוגרים תמיד לחששו סביבו. יכולתו החריגה בחשבון שימשה את שאר הכיתה לאורך השנים בזמני בחינות. בפגישת המחזור סיפר לי אליהו, שהפך להיות דוקטור אלי, שיש הגדרה רפואית ליונתן. החשיפה לעולמו של גיא ארעה בעודי בוהה מבעד לחלונות ספריית בית הספר לעבר מגרש הכדורסל שם גיא עמד והתאמן בקליעה לסל. הוא זרק וזרק וזרק, הגדולים ניסו לסלק אותו אך הוא המשיך לזרוק. עולמו נגלה לי מוחשי כבריכת המים ליד הבית ספר וצלול כמים שנשקפו לאמיצים שהעיזו לטפס עליה.

    את פגישת המחזור ארגן רוני, שחקן הבורסה הראשון שהכרתי. הוא הצטרף לכיתה ה'. כבר ביומו הראשון בכיתה הוא יצא לקנות עיתון בהפסקת עשר, שמר לעצמו את עמודי הספורט והבורסה ונפטר משאר העיתון. קראתי שיש אנשים שמשחקים בבורסה אך עד אותה הפסקת עשר לא האמנתי.  בשלב ההוא נגמרו לי הסיפורים והיו לי רק נאומים של ברל בראש.

    בזמן הפסקת התה קיבלתי דוא''ל מרוני עם רשימת שמות מעודכנת; לאחר שלושים ושלוש שנים אבדו תשעה עשר איש, שניים מתים, ששה בחו''ל והיתר? ברל לא יוותר על כרבע מאנשיו בקלות שכזו, אבל אני כן. התחלתי לשחזר את קרב האיתנים שנערך עכשיו בראשי ובוילנה ב-1912 בין אהרון נימזוביץ', הדני יליד ריגה, ראש קנוניית ההיפר מודרניסטים, נגד עקיבא קיבלוביץ" רובינשטיין, המיועד לרבנות מפולין, שפרש מעולם השחמט שלושים שנה לפני מותו, נשאר בבית המשוגעים באנטוורפן לכל אורך מלה"ע, והיה היהודי היחידי שלא הסתתר באירופה ושרד.

    באוטובוס  קל לשמור על אנונימיות אבל הדשבורד מכוסה פרווה משובצת של המונית קרא לי. איפשרתי לחוט להוביל ועליתי, עוקב אחר המהלך. לא היה זכר למוסיקה מעל שנות השבעים במונית שבה נסעתי. אם היה מדובר בנהג צמא לעבר מדומיין, סביר להניח שהייתי מבקש ממנו לדומם את מערכת הקול המפוארת שהיתה לו, אך נשמת השיער בשפם והקוקו המדולדל שנחה על משענת הראש לפני ינקה מהצלילים זוהר שאיפשר לאדם להעביר עוד יום בחיים וציוותה עלי לשתוק  ולהמשיך לשחות. מונית סגורה, פקק באיילון ננעץ בחוזקה, צפיחית דבש הנוסטלגיה נוזלת לאוזנים, לנחיריים לעיניים, אין לאן להמלט, אני לא הולך להתחיל לשיר, אני לא הולך להתחיל לבכות, אני לא הולך לדבר איתו, אני לא הולך לפצח את מה שנשאר מחבילת הגרעינים שאותה אני מוחץ, אני כן הולך להשען אחורה ולהפוך את זרם האורות לקוביות שחורות ולבנות ולהוכיח אחת ולתמיד שבקרב בין טורטי ללוז'ין למרות חולשת הרגלי ז4 , נקודת התורפה של הלבן אכן ב-ד 3 ולנצח, לנצח להוכיח לכולם שדני לא בוכה אף פעם ושום דמעה לא זולגת מעצמה .

     

    אתה בסדר עם המוסיקה, הנהג מסתובב אלי, כי יש תאונה וזה הולך להיות סיפור ארוך. כן, כן בטח. כי אם אתה רוצה.. לא, בסדר אפילו אתה יכול להגביר, נראה לי שאנחנו וקוטנר אחד. רק לא לעודד שיחה. וואלה, הלוואי הרבה כמוך, אתה לא יודע איזה זבל אנשים שומעים היום. הוא מדבר אלי, למה? מה עשיתי לא בסדר? לא יצרתי קשר עין וישבתי בשקט. פאניקה. לנשום לנשום, אני שומע אותו מבעד להדהוד  של  "אני נשבע שיש מישהו שם" מספר לי שבגלל דיוויד קרוסבי הוא החליט לגדל שפם. השפם שלו בכלל  של ראש כרוב, אבל הוא היה כל גאה ושמח ולא רציתי להגיד לו כלום כי אי אפשר גם לדבר וגם לדמיין איך לספר ואת זה אמר לי ברל שידע לדבר אבל לא לספר.

    שפמו של ברל חדר לחיי כארבעה חודשים לפני שנגלה פרצופו וקולו החזק. ראיתי את גוש השיער כחודשיים לפני סיום גן החובה, בעת סיור להפגת חששות שנערך לילדי גן שרה בבית הספר "בארי". שפמו העבות השאיר חותם עז שבאותו הערב, מיד לאחר כיבוי האורות הופיע השפם והתביית על שפמו הדו-שיערי של אוזניון, שפן הצעצוע שישן במיטתי. עד אותו ערב, נדי פעמוני, אוזניון, חברו החכם הטוב והבוגר של נדי ואני, היינו מקשיבים באופן קבוע בין שתיים לשלוש ל"לאם ולילד", ול"חתול בשק" ומיד, עד לשיא בשעת ההשכבה שלאחר ארוחת הערב היינו טווים עלילות לאריק האריה, לסנורק המומין, לחיילי הבדיל הכחושים, לדובי הדוב ולשאר תושבי החדר כאוות נפשנו. מאותו ערב הנוהג פסק. השפם לא הגיב על תחנוניו של אוזניון שירד ממנו וילך להיטפל למישהו אחר. היה קשה לשפן ולי, שעד אותו יום ראינו זה בזה דמויות כל יכולות, לקבל את המטרד שנחת על פניו ואת חוסר האונים של כולנו לעשות משהו בקשר לכך. בכל אמצעי נדי ואני ניסינו להשכיח מאוזניון  את השפם, לתווך בין השניים אך ללא הועיל: אוזניון ראה בתוספת השיער פגיעה בעצמאותו וגרוע מכך - גנדור לא יאה. אוזניון, שותפי הנבון והאהוב לאין ספור סיפורי מחרוזת התרכז רק בגוש שמעל פיו, לא יכל וגם לא רצה לדבר על משהו אחר מלבד הסרת המטרד. כמובן שלא היה לי מושג מה מקור השפם ואפילו לא שייכתי אותו לאבות המשופמים של חברי, אם כי, שנים מאוחר יותר, זיהיתי שם קו שבר בין אבות לחברים, עוד דפוס חוזר ששב והופיע בחיי כשלא נזהרתי והתידדתי עם הסביבה.

    בבוקר הראשון של בית הספר, שהוקדש להיכרות עם המורה פנינה, הכיתה והאות ''א'', קרצה לי דמות עם שפם מהתמונה מעל הלוח. בשלב הזה כל הכיתה ופנינה ישבו דום והקשיבו בפעם הראשונה לדברי המנהלת יהודית. כבול מאימת קולה, פחדתי להתיק את מבטי ולבדוק מי עוד מבחין בתזוזת עינו של המשופם כששרביטה, שהותך לעבר התמונה סיכל  תנועה.  נושא השפם, ברל "בארי" כצנלסון האיש, האגדה והתמונה, נשוא השיחה ומושא הערצתה של האשה האמיתנית מולי, סימן לי שמאוחר יותר הוא כבר יסביר לי. בערב, נרגש ממאורעות היום הראשון בבית הספר, מאולץ להיכנס למיטה כדי "לא להיות עייף למחרת" במקום לתמוך בשפן נרגן בעל שפם עבות, ישבו פני ברל גופו של נדי. מעולם לא ראיתי שפן כה מאושר. הוא הביט בברל בהערצה, קרא לעצמו ארנב כפי שברל רצה ושיתף איתו פעולה בכל מהלך. נדי אבד לי. אזניון, סירב לדבר עליו או להתייחס לגוף שמתחת לפרצופברל. ברל, לשעבר נדי, היה חביב אך החלטי. הוא הרשה לי לקרוא לו בשמו הפרטי ומדי לילה היה מסביר לי כמה בר מזל אני שיש לי בכלל מיטה, שנועד לי תפקיד כמנהיג פועלים ושחברי התלמידים הם הפועלים של מחר. הוא התגאה שנאומיו מרדימים אותי וטען שזאת עבודתו כדי שמחר כשיפציע השחר, אהיה ער לתפקד כשליחו בפעילות הסברתית. בבוקר, יחד עם הארנב אוזניון, הם הקריאו לי את כתבות אמצע על ילדים אחרים, עסקנים כמוני מ"דבר לילדים". ברל ואוזניון כבר לא עזרו לי לטוות סיפורים מחוטי מחשבה ובלעדיהם הרגיש לבד.

    הראשונים והאחרונים שסיפרתי להם על קשרי המיוחדים עם ברל היו גיא ואורי שאיתם הייתי חוזר מבית הספר. כל אחד מהם הגיב בהתאם לאופיו: אורי שאל אם השפם ניתן לתלישה וגיא התעקש לדעת את גובהו של ברל כדי לדעת האם הוא יכול לשחק כדורסל. לא ידעתי את התשובות לשאלות ומאחר שכבר אז היה לי קשה לאמץ נקודת ראות ולהציגה כבר-סמכא גזרתי על עצמי שתיקה ולא שיתפתי אחרים במערכת יחסיי עם ברל.

    תקשיב תקשיב הסתובב שוב החבר החדש שלי עם הקוקו והשפם שאפשר לסמוך עליו שהוא חברה'מן ושידע מה לעשות גם אם נגיע לתימן. היה שקט דרמטי במונית ובכל הנתיבים. לאחריה נשמעה הנקישה הראשונה מסולו התופים של "מובי דיק" של ג'ון "בונזו החיה" בונהם. אם עד כה הרגשתי מסובסב כצריח לאחר הצרחה הרי שעכשיו היה מדובר בדהירות פרש על מוחי, הסתערויות  חוזרות ונשנות מגובה רב של דיפ ג'וניור על קספרוב במשחק החמישי. היה זה ביצןע שהוקלט בהופעה חיה, כששאר חברי הלהקה מזמן פרשו מהבמה והניחו לחיה להשתולל. טל, השכן שלי, שהתאמן בתופים בהשראת בונזו הפך כצפוי לאימת האמהות בשכונה. אני הערצתי אותו למרות שהוא היה קטן ממני בשנה. סולו התופים של בונזו החיה היה אמור לתת למסיבת הקונצפט באמצע כיתה ח' את אותו אפקט שיריית הפתיחה על הסנייר נתנה ל"לייק א רולינג סטון" של דילן - את התקשיבו לנו.  בתחילת כיתה ח' התכנסנו מיר'לה, רונית ואני לישיבת ועד הכיתה. לכאורה מצב האחוד לא היה מעולם כל כך טוב; מושג ה"חברה" ו"מקובלים" היה מטושטש לעומת כיתות מקבילות, חלק גדול מהכיתה היה בצופים ואפילו מצבנו בספורט השתפר לאחר בואו של אורי ש. שהצבתו בעמדת שוער העניקה חוסן לקבוצת הכדוריד. ברל חש שהחבילה מתפוררת. הוא הביט מסביב וראה רק גבישים בהליכי פירוק, סממן רע למחלה העלולה להתגלות כסופנית, תופעה שיש להלחם נגדה בכל הכוח.

    בפעם הראשונה הרגשתי שנכשלתי בהפיכת הכיתה לאיגוד מקצועי השומר על חבריו, דואג לרווחתם ונאבק על זכויותיהם. לא פלא שההצעה של מיר'לה לערוך מסיבה שתיסוב על רעיון, כל רעיון רק לא חג או יום הולדת, זכתה לאהדה ממני ורונית. מיר'לה שיננה באותה תקופה את ספריי איין ראנד וידעה בעל פה קטעים שלמים מ"כמעיין המתגבר","מרד הנפילים" ואפילו "אנו החיים". לאחר שנים של האזנה לברל, מצאתי עצמי מתרווח לשמע פרטי המלחמה בבינוניות של דומיניק פרנקון והווארד רוארק, מתמתח מול סיפור אהבתם. מדי יום לאחר בית הספר נפגשנו כדי להכין את המסיבה; ציטוטים מהספר נכתבו על בריסטולים בצבעים שונים ונתלו על קירות הבניין, מחרוזות שירים נערכו לתוכנית אומנותית, וכיבוד הוכן. מספר שעות לפני שאמורה להישמע היריה הודיעה אימא של רונית שרונית חולה. יריית הסנייר השביתה את מערכת הסטריאו. אחרי שעה עברה שמועה שיש מסיבה אחרת לילדים מבית ספר אחר שהכרנו בצופים. אלו שהיה להם קשר לילדים משם עזבו. לנקות ולקפל את התפאורה נשארו מיר'לה, אני ורבים מאלו שלא הגיעו לפגישת מחזור.

    הראשון שזהיתי מהמונית היה אילן.  עקבתי אחריו ברחוב לאחר שקלטתי את סגנון ההליכה השמוטה. אילן הוא האוהד הראשון שהכרתי. בעודו נוגס בכף ידו הימנית הוא היה תוקף כל מי שהעז להעליב את בית"ר ירושלים. אילן עונד גורמט גדול מזהב של  מנורה.

    הבנים הגיעו ראשונים. עמדנו במעגל מסביב לפסל של בן-גוריון, חבר לדרך של ברל וכעת נקודת מפגש בקניון. חסינו בצלה של נוכחות מרגיעה שהבטיחה פרגמאטיות מפא"יניקית עם ניחוח של  שדה תעופה תעופה רגשי. טיסה נעימה לעבר. הבנות חברו לאיטן למעגל, נראות נהדר. הגיל השיל מהן את מוראות הילדות והעניק להן צבע. צמא תקף אותי. הבירה פושרת. מזל שברל נטפל אלי רק בהקשר לנעדרים. הכסא בפינת השולחן הופך למזחלת המטפסת לאיטה לגובה. אני כבר חש את הציפייה להעלמות הקרבה ובאה. היא מתחילה מהאצבעות שמבקשות אחיזה ברצפה, צוברת כוח ובאה כגל המתנפץ לכל מכשול הנקרה ובא. מתוך השחור בעיניים אני שומע לפי סדר האלף בית שביומן את מי שצלח: אלףמיכל, אלףרותי, ביתיונתן, ביתעדי, ביתדודי, ביתסיגל, דלתאמיר, דלתאליהו,הייאלי, זיןאמיר, חיתעדנה, חיתמשה, יודמיכל, יודאילן, כףציפי, כףדורון, למדרחל, למדבני, מםיורם, מםליאור, מםטוני, סמךרוני, צדיקגיא, קוףורד, רישעוז, רישעירית. עניתי כן.

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      lezuz
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין