בשבת שעברה זה קרה. התעוררתי לי בשעה 12 בצהריים ומיד ניגשתי אל פנטיום אהובי כדי להמשיך במסע החיפוש אחר דירת המושב העתידית שלי.

קמתי עם אנרגיות עטורות פלוסים, וחשתי שהיום יקרה לי משהו טוב, תחושה של עונג באויר.

ואכן, נכנסתי לאתר יד2, והנה- אני רואה מול עיניי דירת שני חדרים במושב בני ציון, שכר דירה שעלותו שפוייה בעליל, מרווחת ומטופחת. צלצלתי ולאחר שעה וחצי הגעתי למקום.

לפעמים, כשאתה מונע על-פי האינטואיציות שלך, הן שם, מגיעות אליך ופוקחות את ליבך אל עבר היקום.

תוך 35 שניות, הודעתי לבחורה שגרה שם- שאני לוקחת את הדירה. אחריי הגיע זוג שווה ביותר, הציצו, הביטו ואמרו שהם לוקחים את הדירה. לצערם, השתמשתי בזכות הראשונים שלי ולאחר כשעה  חתמתי עם בעל הדירה זכרון דברים, מה שנקרא טרום-חוזה.

אושר בא.

כשחזרתי לדירתי הישנה ברמת-גן, צלצלתי לבחורה שהכרתי דרך ידיד של חברה של חברה של ידיד של חברה, משהו כזה, שידעתי שהיא מחפשת דירה ברמת-גן. הבחורה הגיעה תוך פחות משעה ואחרי  2  דקות ארוכות החליטה. היא לוקחת את הדירה.

אושר הגיע שוב. פעמיים כי טוב.

הודיתי לאלוהים, ליקום, לעצמי. כי אם באצת רוצים, הכל מגיע. והנה, זה הגיע.

הבחורה החביבה, שאקרא לה כאן מ', לקחה את מספר הטלפון של בעל דירתי הרמת-גנית וקבעה איתו שביום חמישי בשעה  10 בבוקר, אנחנו נפגשים בדירה והיא חותמת חוזה במקומי.

אושר נשאר.

במשך כל השבוע, ארזתי את חפציי, זרקתי מיותרים, ניקיתי אנרגיות, רוקנתי ארונות, גיליתי אוצרות תחת מיטתי והרגשתי שהנה, מה שרציתי תקופה רבה- מתרחש מול עיניי ומול עיניו של ועד הבית שלא יקבל ממני עוד שקל נוסף על הכלום שבאמתחתו.

ואז זה התרחש. יום רביעי. השעה 20:15. טלפון בהמתי בעליל.

מ' על הקו.

"הי שרונה, תראי, החלטתי לא לקחת את הדירה בסוף, אממ...".

נותרתי נטולת קול ושטף דיבור. שלפתי מפי שזוהי חוצפה. עדכנתי אותה שהיא לא אחראית ולאחר שהבנתי שאין עם מי לדבר, הבהרתי לה במעשה ניתוק לאחר "טוב, בהצלחה לך", מהיר ועצבני.

מה אני עושה עכשיו פאק איט?!

עכשיו יום רביעי בערב.  כבר הזמנתי הובלה ליום שישי!

ואט דה פאק אם איי גויינג טו דו נאו? ( לא בא לי למצוא אותיות באנגלית עכשיו).

נשמתי דקה ופרסמתי מודעה באתר יד2.

"להשכרה דירה רמת-גנית, עם אנרגיות טובות, 2 חדרים ו2 מרפסות ובעל דירה מקסים".

ההודעה פורסמה בשעה 20:31.

בשעה 20:32, התחיל מטח הטלפונים הגדול.

בשעה 20:37 הגיע בחור עם שלושה חברים.

בשעה 20:39 הוא החליט שהוא רוצה את הדירה. רוצה? פחח... הבחור התחנן שלא אענה לטלפונים, שלא אכניס אף אחד, שהוא ייתן לי 1000 ₪ במזומן כדי שאשמור לו על הדירה.

"אבל מי אני שאשמור? אני לא בעלת הדירה חמד, בעל הדירה יחליט מי ייכנס".

בעודי עונה לו, אני חשה כמרכזנית 144 טיפוסית, כשכל 23 שניות, נכנסת שיחה לנייד שלי, שפותחת במילים: " היי, זה בקשר לדירה".

לפתע צלצול בדלת. עכשיו נזכרתי שהזמנתי אוכל סיני לפני שעה.

השליח נכנס, ממתין שאעניק לו דמי רכישה סיניים וטיפ, והוא רואה את הבחור וחבריו מדסקסים להם על הדירה. "הדירה להשכרה?", שואל אותי השליח.."כן", אני עונה לו  והוא מציץ בדירה ולאחר 28 שניות מטכ"ליות הוא אומר שהוא רוצה אותה.

זכות הראשונים נתנה לבחור שהגיע, אבל אני לוקחת את הטלפון של השליח למקרה חירום, ובאותו זמן מגיעות עוד שתי בחורות שהחליטו גם הן תוך דקה, שהן מעוניינות לשלם שכר דירה מרגע זה. עכשיו, כבר הפסקתי לענות לטלפונים. והשעה היא רק 21:10.

צלצלתי לבעל הדירה. קבעתי איתו למחרת בבוקר, יום חמישי, פגישה עם הבחור שהגיע ראשון ועם עוד בחורה מקסימה שרצתה/התחננה.

יום חמישי. השעה 11:00.הבחור שהגיע ראשון, חתם חוזה על הדירה הרמת-גנית.

יום שישי. אני נוטשת את הדירה בסיועו של מוביל שווה במיוחד.

יום שבת. זה מתחיל.

אני גרה במושב בני-ציון.

המירוץ הסתיים.

היקום סידר את  כל מה שצריך היה לסדר. 

תאמינו בו.  הוא לצידנו תמיד.  

צריך רק לעדכן את מ' בעניין.