כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג של עדן

    ארכיון

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    ההיי-טקיסט האחרון

    0 תגובות   יום שני, 1/10/12, 21:10

    (כל קשר בין תוכן פרסום זה למציאות הוא על אחריות הקוראים בלבד)
    מתי-שהוא, בעוד כמה שנים – יכתוב אחד מאחרוני העוסקים בתחום ההיי-טק את הפרסום הבא:

    "קצת עצוב, אבל הכרחי. היה דגל לכלכלה הישראלית וכנראה איננו עוד. חברות סטארט-אפ הופכות ליותר ויותר נדירות בישראל. חברות היי-טק רב-לאומיות נוטשות את ישראל – למשל החברה הרב-לאומית קומדוקס שהתחילה את דרכה כחברה ישראלית סוגרת את פעילותה בישראל. לא בגלל שלא כדאי כלכלית, ולא בגלל המצב הביטחוני. פשוט אין מי שרוצים לעבוד בהן. נכון שתחום מערכות המידע הארגוניות עדיין מעסיק לא מעט עובדים – אבל זה לא ההיי-טק שישראל היתה ידועה בו. מי שכבר רוצים לעבוד בתחום – או שעוזבים את ישראל, (ולמרות המצב הכלכלי הקשה בעולם המפותח - יש מי שמוכנים לתת להם לעבוד אצלם), או שלצד העיסוק העיקרי שלהם הם תורמים בזמנם הפנוי לפרויקטים התנדבותיים לטובת הכלל בכל מיני מיזמים שבקעו ממה שהיה ידוע בתור "המחאה החברתית” (2011 – זוכרים? למשל - מיזם j14).
    ומה איתי, אתם שואלים? בשנת הלימודים הבאה – אני עוזב את ההיי-טק ולומד משהו מועיל אחר (וכמובן - אתרום למיזמים התנדבותיים שהזכרתי קודם). תשאלו – איך ומדוע אנחנו מוותרים על תחום שבסך הכל נתן לנו ולמדינה המון?

    קודם כל הליכי הגיוס לחברות האלה הם (במילים עדינות) לא ראויים. במקום להתרשם מהאדם, מעדיפים לשלוח מועמדים לכל מיני מיונים שהם בסה"כ בזבוז ענק של משאבים במקום להתרשם ממנו כאדם וכמקצוען. מוזרה לא פחות היא האפליה על רקע גיל. איך זה שאנשים משנות הארבעים לחייהם נחשבים "זקנים" ולא רצויים בתעשייה הזו? לכן אין מה להתפלא שאנשים הבינו את מה שצפוי להם בתחום ואינם רוצים להכנס אליו מלכתחילה, כשהם יודעים שבאמצע החיים הם עלולים למצוא את עצמם מודרים ממנו. אם תגידו "טוב, שימצאו משהו אחר לעשות" – לא הבנתם את הנקודה. בניגוד ל"עדר" המנהלים שבתחום - אנחנו, מפתחי התכנה צריכים את בעלי הניסיון, והעבודה מתסכלת יותר בלעדי מי שתורמים לנו מניסיונם, כשצריך להמציא את הגלגל מחדש הרבה פעמים, גם כשזה לא מתבקש - וזה מאוד מתסכל.

    אבל לדעתי יש גם בעיות יותר עקרוניות ורחבות עם תחום ההיי-טק.

    תראו, במשך שנים חשבנו שאנחנו הקטר שמוביל את הכלכלה והחברה הישראלית, אבל גילינו לתדהמתנו שאנחנו לא יותר מעלה-התאנה של מדינת ישראל. בעוד אנחנו מוציאים לישראל שם של "אומת הסטארט-אפ", בשאר התחומים בכלכלה הישראלית עושים ההפך. בעוד אנחנו משלים את עצמנו שאנחנו הדוגמה לסיפורי הצלחה של מי שעובדים קשה, רבים אחרים מוציאים את הנשמה ומקבלים פירורים. בעוד אצלנו יש יזמים ש"עשו את זה", מחוץ למעגל שלנו "סיפורי הסינדרלה" האמיתיים (לא אלה שהצלחתם היא "חליבת הציבור") התחילו כאשר ישראל היתה לכאורה "סוציאליסטית". היום זה כבר קשה מאוד עד בלתי-אפשרי.

    אבל מה שיותר גרוע – המיתוס הקפיטליסטי (שההיי-טק היה לכאורה ה-דוגמה להצלחה שלו) - התגלה גם הוא בתור חלק מהבעיה המורגשת היטב לא רק בישראל, אלא ברחבי העולם המפותח. התחרות שכל-כך דיברו בשבחה התישה אותנו מאוד וביחד עם חוסר הביטחון התעסוקתי גרמה לנו לאי-וודאות כמעט על בסיס יומיומי. כל מיני כלכלנים, פוליטיקאים, מנהלים ועובדים יותר וותיקים הסבירו לנו ש"ככה זה" וזה הרבה יותר טוב ממה שהוגדר כ"בטלנות של וועדי עובדים". שוכנענו לראות בכך רע הכרחי, כאשר יציאה כנגד הדברים הנ”ל הושתקה בטענה שזה “סוציאליזם שנכשל בדיקטטורות הקומוניסטיות” או טענות דומות. רק כשכבר היה מאוחר מדי גילינו כמה טענות כאלה הן לא מדויקות במקרה הטוב או תעמולה שקרית במקרה הגרוע.

    אנחנו הדור שנגרר להאמין שוועדי עובדים זה בשביל "חשמל חינם", כל מיני הטבות מוגזמות שנותנים בלי קשר לעבודה שעושים, ומסמרים ללא ראש – ולכן התפתינו לוותר על זה, להסתפק בחוזים אישיים ולפעמים לקבל העסקה קבלנית, וכל זה בשביל משכורת גבוהה יותר מהמקובל וכל מיני הבטחות ל”קידום” ואולי ל”אקזיט” בנוסח ה"מסודרים" שיסדר אותנו בחיים. עכשיו אנחנו מבינים שזו היתה מלכודת דבש. כשהבנו שעשינו עסקה גרועה ורצינו להשתחרר ממנה – כבר היה מאוחר מדי. לא היה לאן. התפתינו לתרבות צריכה מוגזמת וחסרת טעם ובגלל זה להיכנס להתחייבויות כלכליות מנופחות, בעיקר במחירי הדיור. כשיוקר המחיה עלה – כבר היה מאוחר מדי. ככה הגענו למצב שבו אנחנו עומדים בפני ברירה קשה: או שאנחנו ממשיכים ב"עסקה" הזו – או שאנחנו נופלים לחובות ולעוני. כשרצינו למחות על כך - נפנפו בעלי העניין ו"סתם" מבקרים אחרים במשכורות הגבוהות שלנו ואמרו שאין לנו מה למחות ואנחנו “מפונקים”!

    מה שעוד יותר עצוב - כשהשתתפנו במחאה החברתית, לא יכולנו לדבר בשם עצמנו. איך נוכל לזעוק את המצוקה הזו שלנו, כשלידנו זועקים עובדים עניים שבקושי יודעים איך יתחילו את החודש והם במאהלים כי פשוט אין להם איפה לגור?

     

    אם כך, אין לנו ברירה אלא "להצביע ברגליים". מי לחו"ל ומי ל"אקזיט" מהתחום.

    היו שלום!”

    דרג את התוכן: