אורו של הירח המלא

בהק מהחלון החשוך.

הקצתי משנתי,

כמו מחלום רע

כשהזוהר הזה מסנוור את עיני.

כשהסטתי את הוילון,

יכולתי להבחין בצל שלך,

מתרחק,

חומק

אל תוך הלילה,

כשההילה שעוטפת אותך,

משאירה מאחור

שובל של אור

שחובק את הסימטה.

מתוך העלטה,

נשמעים רק הצעדים,

שקולים ומדודים

שנעצרו לדקה

והקשבתי ליללה הארוכה

שכיוונת ישירות אל הסהר.

דמעות של צער

חנקו את גרוני

בלי סיבה ותכלית.

נזכרתי איך חיבקת אותי,

שם במעלית,

בדרך לכמה שעות

של גן עדן מושלם,

סדינים בוהקים באור מעומעם....

טבעתי לך בעיניים

כשסיפרת שזה היה כך תמיד.

זה אפילו לא מפחיד.

אמרת שאם רק אקשיב ללב,

אוכל להרגיש היטב

את החיבור,

שגם אם לא תמיד ברור

או מובן מאליו,

אנחנו כאן עכשיו

והיינו תמיד,

מיום הבריאה

עד האופק

עוד מעבר לקו העתיד.

הסברת שהביטחון שנעלם,

זה שחשבתי

שלא היה קיים,

נמצא

ובחרת בי בוודאות,

זה עניין של שנים, אמרת,

אין כאן טעות,

הכל נכון

ועוטף,

תוכלי להרגיש אותי מלטף

בכל נשימה שתיקחי...

תחייכי....

היללה העולה מהיער,

מגבירה בעוצמתה

את אור הלבנה

החודר אלי

כאילו זה אתה.

אני לבד במיטה,

בליל ירח מלא

וגם השחר שעולה

לא מצליח לעטוף

כמו שרק אתה יכול,

איש זאב

חזק וגדול

וכולו שלי

וכמו שהכלת אז את כולי,

רוצה להרגיש גם עכשיו.

סיכון מחושב

שפרט את ליבי

לנימים קטנים וחשופים,

קריאת הינשופים

מודיעה כי הגעת

ואתה שם,

מתמזג עם הטבע,

עם בריאת העולם.

אם תביט לאחור,

איש זאב,

לכיוון החלון,

אם תפרוץ בעיניך

את שקיפות הווילון,

תוכל להרגיש

איך אתה בתוכי,

מציף את הלב

ברוגע נצחי

שלאט התפוגג לו

בלילה שחור

ויתחבר לשלם,

כשתחזור...