קוראי היקרים, זוכרים את הכובע עם השוליים הרחבים?

הפעם  בחרתי לראות את המסתתר מתחת לתיתורה, בדמות האופניים המפוזרים בעיר ואנחנו לכודים בבתים מחוסר יכולת לנוע על המדרכה.

אפניים עליך ישראל!

   בלב קל ורגל כבדה אני יורדת מהבית, יוצאת אל הרחוב, הרחוב הראשי של
תל-אביב, עירי האהובה, עירי ללא הפסקה. ריח נחוח של ריקבון עולה מהצפרדעים, לא חלילה הטבע לא פלש לנו בין הבטון והמלט, אלה פחי הזבל שהעיריה מפזרת בין הבתים, לשם כל הדיירים מרוקנים את הזבל
שצברו ללא עמל בביתם. והוא רב. בין המיכלים אני עוברת בזהירות, חוסמת לרגע את
הנשימה, בגלל הניחוח  וחושבת עברתי כבר את המכשול הראשון, גם הריח משתפר, ואז בלא משים חולפת על פני מפלצונת קטנה על שני גלגלים.

אוהה אפניים, עוד לא התאוששתי מחווית הפגישה הבלתי מתוכננת הספוטנית והמתפרצת, חולף על פני מלפני עוד
בעל שני גלגלים, הראש שלי מסוחרר, לא התרגלתי מה לעשות נולדת במאה העשרים, גלשתי
לעשרים ואחת ללא אישור וכעת עלי להתאים את עצמי. כלומר עד כה המדרכה היתה כלה שלי,
וכל הכלים  על גלגלים למניהם, מקומם בכביש, מעתה, דו גלגליים חובה עליהם להתפתל בינינו העוברים ושבים. אז לרב כדאי לנו לשוב, הביתה.

עוד אני מחככת בדעתי בא אלי אחד ממול ישר מול הפרצוף, רציתי לזוז מדרכו, אבל מה לעשות ורגלי, הו רגלי לא
מה שהיה פעם, ועד שאני מצליחה להניע משהו מהגוף חסר הישע שלי, וכבר לא יכלתי לעצור
בעד קריאתי הנואשת: הצילו.... והבחור של האופניים ממול פרצופי צועק עלי, "מה זה גברת למה את צועקת". רציתי להסביר לו שהמדרכה מיועדת לי, אבל הקול נתקע לי אי שם במעמקים ורק ספגתי את העלבונות על שאינני מספיק זריזה, לקפץ בין הגלגלים הצצים מפה ואלה המופיעים משם.

בכלל אני מאד מפריעה לתנועה השוטפת. פעם, זכור לי לא מזמן עברנו ברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב, כמובן שהאיש
שלי ואני שלובי ידיים כפי שנהגנו מאז ומעולם, מאז תנועת הנוער. ומשהיא רוכבת מיומנת,  באה עלינו מאחור וכועסת: "מה זה פה, אתם משתלטים על כל המדרכה, אולי תלכו כבני אדם נורמאליים, בגילכם אתם כה רומנטיים שלובי ידיים... חי..חי..חי.. ה "   לא היתה ברירה, למען הכח הדו גלגלי שעכשיו הוא השולט במדרכה, היה עלינו להפרד משילוב ידיים רומנטי, ולצעוד ככל אדם השומר נפשו  מהכח החדש, שפלש לנו לנתיב החיים, כלומר למדרכה, וגזל אותה מאתנו, אז הלכנו בשורה עורפית, קצת דומה למלחמה. יה... מלחמה הכריזו עלינו בעלי האופניים, הם רוצים את
המדרכה לעצמם ועושים הכל, אבל הכל, כדי לזכות בה.

   אז שוב חזרתי להתחלה, מה לעשות, איך אני יכולה
להגיע סתם למכלת, לא ללכת כפי שרופא דורש וחוזר ודורש, ללכת הרבה, כך הגוף התשוש יקבל חיים. אבל אין לי מקום. המדרכה שהיתה מיועדת לי ולשכמותי, לקחו לנו אותה אז אין לנו מקום.

ואז נזכרתי בסרט שצפינו בטלויזיה, סרט העוסק באבמ"ים, ושם הראו תמונות שהצליח משהו להוציא מיד לאחר
שבנס"א שידורו ואחר כך טשטשו, או שזה קרה להיפך, שם בסרט כאשר ספינת חלל מסוימת הגיעה לנקודה מסוימת בחלל, הצטרפו אליה ישויות מיוחדות, מאד מוזרות ויחד עם זה כאלו ידענו עליהן מאז ומעולם. מן מלאכים כאלה, נקודות אור שצורתן דמות, אבל דמות מכונפת. מה זה היה? לא חשוב, מה שמעניין אותי כרגע אלה הכנפיים. איזה כיף היה אולי אלו איזה משהו מההייטק היה ממציא לנו כנפיים. כי אז הינו מגיעים עד המכולת בעזרתם של הכנפיים, וכמובן את המדרכה הינו משאירים לשמושם הבלעדי של הדו אופן החצוף הרגיל, שחושב את עצמו לזריז על חשבוני ומאד מאד מתוחכם.

אולי ראש העיר יקרא את
הכתוב כאן ויחשוב מעט?

לא. כמובן שלא, זו משימה
בלתי אפשרית עבורו.

ר. מיפו.