עשר שנים של אלימות קשה עברו על אלון, אינתיפאדה הראשונה, הסכמי אוסלו, אינתיפאדה השנייה. חי חיים כפולים, שקט ורגוע בבית, אלים ופרוע בעבודה, לעולם לא עירב בין העולמות. יום אחד נקרא למשרד, אלון יש לנו עבודה מיוחדת בשבילך, מאבטח בבקעת הירדן, עבודה עם חברת מקורות. אלון חוזר למדבר, ליבו התמלא אושר, אני חוזר למרחבים הפתוחים, אין יותר ערים צפופות, אלימות מטורפת, מדבר ,שלווה ורגיעה. תבוא מחר למשרד נכיר לך את מספר שתיים שלך. אלון מגיע למשרד, עוד פעם יצמידו לי ילד מטומטם, חייל משוחרר, אני אצטרך להיות שנית גננת נמאס לי מהתינוקות, משנה לשנה הם נעשים קטנים ומעצבנים. אולי בעצם הבעיה בי, אני כבר מזדקן. פותח את דלת המשרד. זיו מנ'כל החברה מחכה לו במשרד. "מה נשמע אלון, איך היה הדייג ביום שישי, תפסת משהו , אצלנו בחוף ניצנים היה חלש." "לא היה משהו, אבל אני תמיד אופטימי, בשבוע הבא אני בא אליך לחוף ניצנים." "אלון תירגע אתה תגמור לי את הדגים, אבל תבוא בכיף, נעשה קטל. נתאם ביום חמישי באיזה שעה ניפגש." "אין בעיות", אמר אלון. "למה קראת לי למשרד." זיו מעלה על פניו חיוך של מניאק , "בוא תכיר את מספר שתיים שלך, עובד חדש." "זיו נמאס לי מהילדים, אני לא מוצא שפה משותפת איתם, אני רוצה לעבוד לבד." "אין מה לעשות לפי המכרז צריך שני מאבטחים, בוא, בוא, תפסיק לבכות, נעבור לחדר השני תכיר אותו". הם עברו לחדר השני ,"אלון תכיר את בת הזוג שלך, הילה", לסתו של אלון נשמטה, "זיו אתה מטורף." זיו מתפקע מצחוק, "שיהיו לכם חיים מאושרים זוג צעיר, צאו לחיים חדשים". יצא מהמשרד עם הילה לכוון הרכב, ברקע שמע את זיו מתפקע מצחוק, מלא באושר. איזה מניאק חשב בליבו, אני עוד אנקום. היא יושבת ברכב לצידו, מסתכל עליה בזווית עינו, על פרצופה מרוח חיוך של ממזרי. איך אני אגן עלייה מחבורת פראי אדם במקורות חשב בליבו, החיים יהיו קשים. הוא לא ידע כמה טעה, מי שהיה צריך הגנה הם פראי האדם מפניה. בדרך לבקעת הירדן ניסה לתהות על קנקנה, "איפה שרתת בצבא." "אני הייתי לוחמת מ"גב בירושלים, רוב הזמן ואתה". "אני לא שייך לעניין, חיל הים, דייג." הסביר לה את נוהלי העבודה בדרך, את תפקידה בצוות, ציין פנייה שהיא צריכה תמיד על לשמור את גבו בעיקר בשטחים מאוכלסים בצפיפות. לאחר עשר דקות נסיעה התחילה לשגע אותו, הוציאה כריך מהתיק והחלה לאכול, לוקחת כמה פירורים עם האצבעות ומכניסה לפיה, לאחר כמה דקות לא יכול יותר להבליג, "הילה אולי תתני ביס אחד בכריך ותגמרי את הסיפור, את אוכלת כמו נקר, וודי הוד פקר,כמו בסרט מצויר". "זה משגע גם את האחים שלי, התאומים" והמשיכה לאכול באותה צורה, מטריפה אותו. אלון העדיף לשתוק. הם הגיעו לבקעת הירדן והכירו את הפקח הגושי דודו, מהיום קרבות התשה ממושכים. לא קל לעבוד עם בחורה ברכב, צריך כל הזמן לשקול מילים להתנהג בהתאם. אבל להילה לא היה רחמים. אלון חשב לפעמים שסערת טורנדו נכנסה לתוך הרכב הממוגן. השטח באחריותם היה עצום, כל מרכז הבקעה וגב ההר, אין סוף אתרים וסבך קווי מים חלודים שהונחו בתחילת שנות השבעים. נוסעים בכבישים צרים ומפותלים כל היום , נופים מהממים וחום אימים. הזבובים לא מרפים חודרים לכול נקודה בגופך, יש זבובים מיוחדים שעקיצתם כואבת במיוחד, ממש מפלצות אי אפשר להרוג אותם, אתה חובט בהם בעוצמה, הם מסתכלים עליך בזלזול וממשיכים לעוף בשלווה, זבובי בקר רצחניים, אבל זה לא הטריד את אלון התעלם לחלוטין מהזבובים קיבל אותם בשלווה אבל משהו אחר הטריד את מנוחתו. "אלון אני צריכה פיפי, אני מתפוצצת לא יכולה יותר. בוא נחזור למשרדים, אני חייבת ללכת לשירותים." דודו ואלון מסתכלים אחד על השני בייאוש,"את לא נורמאלית, אנחנו שישים קילומטר מהמשרד, יש לנו עוד סיבוב של מאה קילומטר לפחות, מתי נספיק לבצע את המשימות, תלכי מאחורי הסלעים, בהצלחה." עומדת מולם מניחה את ידיה על מותניה, "נראה לכם צמד ברברים, אני אחשוף את ישבני החמוד והעדין לזבובים שלכם, בחיים לא." אלון ודודו מסתכלים אחד לעבר השני, מתפוצצים מצחוק. "הילה תסתכלי עלי" אלון קם מהכסא באיטיות מהכסא והלך כמה צעדים מאחורי העץ והטיל את מימיו, "ככה עושים פיפי בשטח". "אתם מגעילים בואו נחזור למשרד, בבקשה." אלון ודודו מסתכלים אחד על השני, ניגשים לרכב מוצאים כסאות קפה ונרגילה מתנחלים מתחת לעץ גדול משליכים לעברה גליל של נייר טואלט. "אנחנו לא זזים מפה עד שאת לא עושה פיפי, פאק על העבודה." "אתם לא נורמאלים, זו הכרזת מלחמה אני יכולה להיות אכזרית בלי רחמים." הם ממשיכים להכין קפה, אלון לוחש לאוזנו של דודו, "זה כמו לאלף סוסה פראית, צריך לשבור אותה קודם." דודו מחייך בהסכמה. "מה אתם מתלחשים." "אמרתי לדודו שנדמה לי שהפיפי גולש לך מהאוזניים." "זהו אני מתקשרת לאימא שלי, היא תטפל בכם, תראו." אלון ודודו נופלים מהכיסאות מתפתלים מצחוק ללא שליטה מתקשים לנשום,"תתקשרי אנחנו רועדים מפחד." הילה מחייגת לאימא, "אימא אלון ודודו מתעללים בי, הם לא לוקחים אותי לשירותים, אלון קח את הטלפון, אימא שלי רוצה לדבר איתך." אלון מנסה לעצור ללא הצלחה את הצחוק. "אימא של הילה מה נשמע, הבת שלך רוצה שנבנה לה שירותים האמצע המדבר, זה ייקח לנו הרבה זמן, תגידי לה שתעשה פיפי בינתיים מאחורי הסלעים." אימא של הילה לוחשת לאוזנו, "אלון אל תוותר לה, הגיע הזמן שמישהו יצליח לשבור אותה, אני מנסה "שיהיה לך יום טוב, אני אטפל בה, הילה אימא שלך אומרת שתעשי מאחורי הסלעים, קחי אותה." הילה מנסה להתפנק לאימא בטלפון ללא הועיל, מתייאשת ויושבת מתחת לעץ מתבוננת במבט כועס. השמש מתחילה לשקוע הילה עדין יושבת מתנדנדת בייסורים. נגשת לרכב לוקחת נייר טואלט והולכת מאחורי הסלעים, נאנחת בהקלה וחוזרת חזרה, "אתם יודעים זה לא היה נורא, אני מטומטמת." "את מספרת לנו, בואי נלך הביתה כבר מאוחר, מחר יום חדש." הם הגיעו הביתה לאחר שקיעת החמה. "הילה אני מקווה שאת לא כועסת." "לא אני פשוט טיפשה , עקשנית ללא סיבה, לילה טוב, אל תדאג הנקמה תבוא" ומחייכת חיוך ממזרי. "אני ממש פוחד, מחר אני עושה לך שיעור איך אוכלים כריך מבלי לעצבן אותי, להתראות." הוא חזר לביתו נשק לשושנה וילדיו, טוב להיות בבית חשב בליבו, השלווה ממתינה לי בפתח הדלת החמימות עוטפת אותו נושק לאהובתו, הימים חולפים השלישייה התרגלה לחיות ביחד. השגרה התחילה לחלחל רכב הממוגן, אלון התחיל להשתעמם, בשבילו השגרה משולה למוות איטי ומייסר, התחיל לרקוח מזימות במוחו. "הילה למה אין לך חבר." "אלון תרד לי מהעורק הראשי, השמש עוד לא זרחה ואתה מתחיל להציק לי". "טוב אני שותק, אבל למה אין לך חבר." "אתה נודניק, יותר גרוע מהזבובים של דודו וחוץ מזה, איך אתה יודע שאין לי חבר, אתה עוקב אחרי." "אני לא צריך לעקוב אחריך, תסתכלי על הרגל שלך, בחיבור בין הגינס הנצחי שלך לגרב המסריחה". "מה לא בסדר ברגל שלי, אתה חוצפן." "הרגל שלך בסדר, אבל בסנטימטר של הבשר החשוף אני רואה דברים מוזרים, שערות. בחורה שיש לה חבר לא הולכת עם פרווה על הרגלים." הילה האדימה התחילה להכות אותו בכתפו באלימות, הפסיקה רק כאשר ידה כאבה, "אתה מניאק. הכתף שלך כמו ברזל, כואבת לי היד." "נו, הילה אני עדיין מחכה לתשובה, למה אין לך חבר, אולי את לסבית." מטר המהלומות התחדש ביתר שאת, הילה הכתה אותו בטירוף, אלון כמעט נחנק מרוב צחוק. "אני לסבית, אני חושבת רק על גברים ואוהבת אותם." "אז מה הבעיה שלך, למה את מתעללת בבחורים שמחזרים אחריך, אני ראיתי בחורים שהופכים בידך לסמרטוטים, רק בגלל שחיזרו אחריך, רוקנת אותם מכול הגבריות שלהם, הם ברחו נכלמים, כאילו המוהל לא השאיר להם כלום." "אלון תעזוב אותי אנחנו מגיעים למפגש, אוי ואבוי לך אם תוציא מילה ליד דודו, אני מחסלת אותך." "טוב אני מבטיח, אבל אני מחכה לתשובה, מה לכול הרוחות דפוק אצלך, בנוסף לזה שאת מפגרת." "תזהר שום מילה , דודו מגיע." "מה קרה, אני מרגיש מתח באוויר, אלון התעללת בהילה". אמר דודו. "קצת, הפטיר אלון." "דודו תכנס לרכב בלי טכסים, לפני שאני מכסחת אותך ואת החבר המטומטם שלך אלון." דודו נכנס לרכב מסתכל במבט של מה עשיתי לעבר אלון. "אל תסתכל עלי ממני לא תבוא לך ישועה, אתה שפן סלעים, אמר אלון." "תכנס, תכנס, אתה דולפין מים רדודים," אמרה הילה. "אתם לא נורמאלים, מה עשיתי ,זה הבוקר טוב שלי, תלכו לעזאזל שניכם ביחד, מניאקים." "דודו, תמיד חשבתי שבקעת הירדן היא עזאזל, לאן אתה רוצה להגיע בדיוק." "תיסע לאן שאתה רוצה, הוצאתם לי את החשק לחיות על הבוקר." החיים בבקעת הירדן לא קלים, הטמפרטורות מטפסות למעלה, למעלה ולא עוצרות, בצהרי היום מד החום הראה ארבעים ושבע מעלות בצל, דווקא בימים החמים קוראות אין סוף תקלות במערכת המים. הקידוחים עובדים עשרים וארבע שעות ואינם מצליחים לספק את דרישת המים. המקלט האחרון הוא הרכב ומזגנו. מבצעים את המשימות בשמש הקופחת, כמה יותר מהר ונמלטים לרכב. תמיד התלוצצו שהם מתניעים את הרכב בתחילת הקיץ ומכבים אותו בחורף. בשעות הצהרים לא נתנו להילה לצאת מהרכב, "תשבי ברכב אל תצאי מהמזגן, זה לא מקום לאשכנזים". אחרי כמה דקות בשמש הילה הייתה הופכת לאדומה עם כתמים סגולים. דודו ואלון הפכו לשחורים מיום ליום החום לא הטריד אותם, רק הזבובים הנוראים הציקו להם ללא הרף, כל היום מנפנפים בידיהם מנסים להבריחם ללא תועלת. סוף, סוף נגמר היום המתיש, הילה עולה לרכב אפויה מכול הכוונים, אין לה כוח לנשום. אלון רענן, כאילו התחיל את היום לפני חמש דקות, מזהה את חולשתה של הילה ומתחיל לתקוף. "הילה אני עדין מחכה לתשובה. מה הבעיה שלך עם גברים." "אלון באימא שלך, תעזוב אותי, עוד מילה אחת אני דורכת את הנשק ומחוררת אותך." "הילה איך את מדברת, אני רואה "שהמג"בניות" שלך מתחילה לצוץ ברגעי חולשה, למה אין לך חבר." "אלון, אני מותשת תעזוב אותי, אני רוצה למות היום הזה הרג אותי." "אני דווקא רענן לגמרי, מלא הכוח. למה אין לך חבר." "אתה והחבר שלך דודו זוג בדואים החום לא מפריע לכם, אני כול כך עדינה ושברירית, הולכת למות." אלון מתפתל בצחוק, "את עדינה ושברירית. גמל יותר עדין ממך. למה אין לך חבר." "אתה הבאת את על עצמך, תסתכל עלי מה לא בסדר בי." מסתכל עליה, "את יפה, גבוהה מלאה חיים, חוץ מהעובדה שאת מטורפת, לא רואה שום דבר לא בסדר." "אתה עיוור, מה לא בסדר אצלי, תסתכל טוב." "אההה....... אני לא רואה שום דבר, אבל את לא רק מטורפת, את גם דפוקה על כל הראש." מבליטה את גופה העליון, "תסתכל אין לי כמעט ציצים, החזה שלך יותר גדול ושרירי משלי". אלון נרתע לאחור, בסך הכול ניסיתי לעורר פרובוקציות, לא להיכנס לפרטים אינטימיים. "אתה שותק כמו דג, אתה פתחת את תיבת הפנדורה, עכשיו תקבל את כול השדים שמתרוצצים בתוכי." "אני לא מבין מה הקשר בין החזה הקטן שלך, לעובדה שאת מסרסת גברים." בליבו חשב, "אני שקרן גדול, אני אוהב נשים שופעות". "אתה מטומטם כמו כל הגברים, אני אוהבת גברים מגיבה לחיזורים, עד לרגע שצריך להתפשט, אני נרתעת ומפוצצת את הקשר, אני מרגישה שאני אישה לא שלמה. אני לא מאמינה שאני מדברת איתך על זה, אפילו עם אימא שלי לא דיברתי על הנושא." "את אומרת שגברים מחזרים אחריך, אז הבעיה היא בראש שלך ולא בחזה, התדמית העצמית שלך." "נכון, גאון שלי הבעיה היא אני." אלון לא יודע לאן להימלט, לפתע רואה לצידי הדרך עדר פרות, בולם את הרכב עוצר בשוליים. "הילה, תני מהר עט ונייר אני רוצה לרשום משהו דחוף." יורד מהרכב הולך לעבר הפרות ומדבר איתם, רושם משהוא בדף וחוזר לרכב. "אלון מה זה היה, נדפק לך המוח התחלת לדבר עם פרות." "ראית את הפרה הסקסית הזאת, איזה ציצים גדולים יש לה, לא יכולתי לעמוד בפיתוי, הייתי חייב לקחת כתובת ומספר טלפון". הילה מתפוצצת מצחוק, "הבנתי את הרמז הדק, אבל לא יעזור לך, אני לא משנה נושא." "הילה תרדי ממני אני לא הכותל המערבי, תפסיקי לדחוף לי פתקים באוזן, יש לי שלוש נשים בבית אני לא צריך עוד אחת על הראש." "אני הולכת שבוע הבא עם אימא שלי לעשות ניתוח להגדלת חזה, אתה לא מוציא מילה מהפה שלך לאף אחד." "טוב אני שותק כמו דג, הילה שלא יהיה גדול מדי, יש לנו הגבלת משקל, הרכב הממוגן ירי. אם כבר את הולכת לבית חולים, תעשי סי,טי, תבדקי מה לא בסדר בראש שלך." מטר של מהלומות ננחת על כתפו של אלון. "כך אני אהב אותך מטורפת ואלימה." הוריד אותה בביתה. "אלון שום מילה". "תזכירי לי איך קוראים לך, להתראות." שבוע עבר, אלון מגיע לבקעה בלי הילה, כולם מתעניינים היכן הילה?. "היא חולה יש לה דלקת, היא תחזור עוד שבועיים בעזרת השם, הרגתם אותה עם הבקעה שלכם". "הילה עבדו עלייך, אין כול שינוי, אני עדיין לא רואה שום דבר." הילה נאנחת מכאבים בכול קפיצה של הרכב, "מטומטם אני הולכת עם חזייה לחץ לפחות עוד חודש." "את סובלת, אני רואה את הכאבים בפנייך." "סובלת מאוד תשתדל לא להיכנס לבורות ואני מזכירה לך שום מילה לדודו". מגיעים למפגש הבקעה למשרדי מקורות. כולם התגעגעו להילה, שאלו אותה מה שלומה, הילה נפנפה אותם כמו זבובים, כנראה לא בדקו את המוח שלה, נשארה מניאקית כמו תמיד, אני מטפל בה היום, חשב בליבו. דודו עלה על הרכב הם התחילו לעבוד, לא היה בור בשבילים ובכביש שאלון לא נכנס לתוכו, הילה מסתכלת עליו במבט מאיים ושותקת. דודו פונה אליו תוך כדי נמנום, "אלון הרגת אותי היום, הגב שלי נשבר דפקתי את הראש פעמיים בתקרה, מה קרה לך." אלון מסתכל עליו במבט תמים, "אני לא אשם שיש בורות בכביש". כאשר הגיעו לאתר .הילה לחשה לאוזנו," אלון הבנתי את הרמז, אני אפסיק להיות מניאקית." "אני יודע שקשה לעשות שינוי, אבל תשתדלי, עכשיו שיש לך ציוד חדש, תהיי נחמדה לאנשים." חודש עבר הילה החלימה מהניתוח, אסף אותה בבוקר, הפרימדונה מופיעה עם תיק ביד. "הילה אימא שלך קיבלה שכל וזרקה אותך מהבית." "לא היום אולי בהמשך, אני ישנה הלילה אצל דודו." אלון כמעט ועשה תאונה, "איזה דודו, שלנו ההודי." "למה זה נראה לך מוזר, אני רווקה וגם הוא, למה לא, עכשיו יש לי את כול הציוד הנדרש." "הילה, הילה, את כמו סוכן מכירות מתחיל, מנסה למכור את הסחורה למשפחה וחברים." "אתה מדבר שטויות יכול להיות משהו בינינו, למה לא." "הילה זה לא ילך , דודו פוחד ממך פחד מוות, תארי לעצמך שמשהו ישתבש, איך תוכלו לעבוד ביחד, כל יום במשך עשר שעות באותו רכב, אין לאן להימלט." "אתה מדבר שטויות, אני ישנה אצל דודו, אני לא פוחדת." באותו יום אלון חזר לבד הביתה, זה נראה לו מוזר, חשב בליבו שהשם ירחם על דודו. למחרת בבוקר הגיע למשרד, הילה הגיעה עם דודו. דודו חמק למשרד לא יצר איתו קשר עין. הילה נגשה לאלון עצובה. "מה קרה הילה, הכול בסדר." "כן, דודו היה מתוק הכין לי אוכל, כוס יין משובח, עישנו ביחד נרגילה, אבל הוא ייבש אותי." "אמרתי לך בפעם הבאה תקשיבי לי, תודה לך על המידע , נתת לי תחמושת לעשר שנים לצחוק על דוד, הוא הולך לסבול, שפן סלעים. בואי נתחיל להתעלל בו היום מוקדם, אני מלא מרץ." "אין לי בעיות, רק תסמן לי מתי מתחילים." דודו מתקרב לרכב רואה את אלון והילה מתלחשים, "אם אתם חושבים להתעלל בי היום, אני הולך עכשיו הביתה." "דודו אל תדבר שטויות, אנחנו אוהבים אותך, תכנס לרכב הבאנו לך הפתעה, ארגז גזר שפן סלעים. דולפין מים רדודים, סרדין חופים, דון ג"ואן דה לשמטה. בוא מותק אלינו." דודו נכנס עם מבט מיואש לרכב,"אני נכנע תתחילו להתעלל בי." "דודו, דודו, אתה מאכזב אותי בחורה יפהפייה ישנה לידך כול הלילה ואתה לא עושה כלום, אני מאוכזב." הילה מוסיפה שמן למדורה," אם רציתי אוכל, יין ונרגילה, הייתי הולכת למסעדה, פחדן." "אלון תעצור את הרכב אני רוצה לרדת." "לאן תרד, אנחנו באמצע המדבר, אל תדבר שטויות, תן לנו ליהנות קצת." "אל תדאגו שניכם, הנקמה תבוא במהרה אני מבטיח." אלון מסמן להילה, תעזבי אותו בפעם הראשונה היא מבינה את הרמז ומרפה מדודו. היום חלף על מי מנוחות. בלילה ביקר את הילה לחשן השירים ולחש לאוזנה את שירו. רוקמת התחרה
יושבת בבדידותה רוקמת תחרה לבנה קושרת ופורמת את הימים הנמוגים עד מתי אלוהים, בדידותי מעיבה על נפשי שוקעתעמוק, עמוק, טובעת ברגעי בדידותי כלואה אני במגדל ייסוריי, אין אהוב לצידי * אלוהים שלח נא אלי את נפשי התאומה נובלת אני החלוף הימים, נאנקת בדממה קירות כלאי סוגרים עלי ברגעי האימה רוצה לפרוץ את המחסומים בנפשי המעונה תן לי לגעת בתשוקה, לחוש לטיפות אהבה * כמהה נפשי לחבוק את אהובי לגעת באושר לתת דרור ליצרים כמוסים שבוערים בקרבי לפרוץ את חומות הבדידות שבניתי בידיי סביבי אני ילדת האהבה עוצרת את הרגשות בנפשי אלוהים תן לי את האומץ לגעת באושר בתוכי
למחרת בבוקר הילה נכנסת לרכב, שקטה מתמיד מבט מהורהר על פניה, בוהה בנוף החולף. "הילה את בסדר, את מרגישה טוב, להחזיר אותך הביתה." "אני בסדר, פשוט חלמתי חלום מוזר, אדם זקן הופיע בחלומי ודקלם שיר, לחש אותו באוזני. אף פעם בחיי לא קרה לי דבר כול כך מוזר." "הוא היה לבוש לבן עם זקן וחיוך על פניו, הרגשת שאת מכירה אותו וחשת בטוחה." הילה פערה את עיניה והסתכלה על אלון בתדהמה, "איך אתה יודע, היית בחלומי, הוא באמת היה דומה "לא, לא הייתי בחלומך, אבל אני מכיר אותו עוד מימי ילדותי, יש הרבה דברים בחיי שלא סיפרתי לך, יש הרבה דברים נסתרים מהעין. את זוכרת את המילים." "כן, אומר לך את שתי השורות האחרונות. אני ילדת האהבה עוצרת את הרגשות בנפשי אלוהים תן לי את האומץ לגעת באושר בתוכי". הילה התחילה לבכות, "מעולם לא נגעו בנפשי בצורה כזאת, אלון תסביר לי מה קורה." "אל תבכי ילדה, המטרה לא הייתה לגרום לך לעצב, זה קורה לכול אהובי, לחשן השירים מנסה לכוון את "אלון אתה מפתיע אותי לעולם לא ידעתי את העומק בנפשך, אני מרגישה רגועה לידך." "אל תרגישי יותר מדי רגועה, אני עדיין אותו אלון הרשע, יש לי שיר בשבילך שנלחש לי בחלומי."
כשאת עצובה כשאת עצובה השמים מתקדרים, מתחיל לרדת גשם ברגעי שמחתך העננים מתבדרים חושפים את הכחול כאשר אגלי דמעות צונחות מעינייך היפות לרגבי החול פרחים צצים בנגיעת פלא, צובעים את העולם במרבד קסום ילדתי הקטנה את מקור האושר של חיי ליבך אוהב ורחום את בשר מבשרי תמצית התום בליבי, מציפה את ליבי באהבה מאירה את עולמי באור נגוהות, רואה את יופי הזריחה בעינייך חייכי ביתי הקטנה העניקי את האור לעולם, צמאה נפשי ליופייך "הילה אל תחשבי יותר מדי, את עומדת לפני שינוי גדול בחייך, קבלי את הדברים באהבה, אל תסגרי את נפשך, לזה התכוון לחשן השירים." לאחר שבועיים הילה נכנסת לרכב, משהו מוזר קרה, על פניה מבט של אושר,היא רגועה חשב אלון בליבו. הוריד את מבטו לעבר לרגלה, הסתכל על הרווח בין הגינס הנצחי שלה לגרב, הרגל חלקה למשעי, "הילה נראה לי שמצאת את האושר." הילה עם מבט חולמני בעיניה, "אני מאוהבת. הוא יפה, גברי ועדין, גבוה ושרירי, גבר חלומותיי". "בטח הוא גם אידיוט בגלל שהוא אוהב אותך." "אלון, אני אישה אחרת, לא תצליח להוציא אותי מדעתי." "אני רק מנסה," אמר אלון באכזבה. השנים חולפות הילה סיימה את הלימודים, התחתנה עם אהוב ליבה. אלון לא ראה אותה חמש שנים. יום אחד הגיע למרכז העיר באופן נדיר מבצע שליחות, השלמת קניות לשבת. הבחין בהילה יושבת עם אביה במרכז, לוגמת כוס נס קפה ומפטפטת עם חברים. נעמד מולה והסתכל בעיניה, שתק ולא אמר דבר. הילה הייתה עסוקה בדיבורים, לא הבחינה בו, מבטה חלף על פניו ולא נעצר, לפתע התנערה. "אלון," קפצה לעברו וחיבקה אותו, "כול כל הרבה זמן לא ראיתי אותך, אתה עוד בבקעה." "את לא רואה את הצבע שלי, עדיין אפוי." ילד חיבק את רגלו, הוריד את מבטו למטה באטיות, עיניו נפגשו עם עיני ילד שובב, זה הילד של הילה, אני מזהה את הניצוץ בעיניו, לאלוהים יש חוש הומור מפותח. "הילה אני בטוח שהילד שלך, אני רואה את מבטך בעיניו." "כן, זה המתוק השובב שלי." ניסתה לחבוק אותו בזרועותיה, הילד התחמק בזריזות והמשיך לרוץ בפראות ברחבה. "אלון, הייתי עוזבת הכול, עבודה, חיים כדי לחזור לעבוד איתך במדבר." "את מטורפת עד שנפטרתי ממך." אלון הרגיש שהיא עומדת לקום ולהכות אותו לעיני כול, עדיין יש לה את הניצוץ בעיניה. נפרד ממנה לשלום והמשיך לדרכו, הרהר בליבו השנים חולפות מהר, אני מזדקן ועדיין לא מצאתי את התשובה, עסוק בחיפוש תמידי, לאן מנחה אותי אלוהים. שנים חולפות ביעף, בני הזוג באבטחה מתחלפים, עופר, ארתור רק אלון נשאר במקומו. דודו הרווק ההולל הכיר את אהובת ליבו והתחתן. אלון הביט בו בתדהמה איך הוא עובר שינוים. מיום ליום הוא הופך להיות מרובע, מאבד את השובבות, מקובע לתוך תבניות, לא דורך הקווים פוחד לחרוג מהמסלול, יודע תמיד למה לצפות בתלם כמו כולם מוחק מעצמי סימנים של עצמיות לא מעז לפרוץ את הקווים שתוחמים את המציאות מת חי מהלך בעולם משמים, אסור בכבלי המוסכמות מה הטעם ללכת קדימה כאשר אתה יודע את סוף הדרך רוצה לגלות לבד מה מסתתר מאחורי פסגת ההר המסתורי לזנק לתוך המים הצלולים לפקוח את עיניי בתדהמה ליופי לרסק את הקווים שמגבילים את עולמי בתוך האפור והצפוי אפילו אם אנשים התלחשו מאחורי גבי הוא קצת לא שפוי אני יכול להגיע למקומות מופלאים מבלי לנוע ממקומי פשוט מנתק את נפשי מגופי וגולש בפראות על חלומי נוגע בשמים במהירות האור שנעלם ביקומים אחרים בונה בעיני רוחי עולמות מסתוריים מגשים חלומותיי מרסק עכבות ומוחק את הקווים שתוחמים את עולמי
|