‎

בבניין בו אני גר יש ענייני שכנים. לא משהו שחלקכם לא מכירים מהבתים המשותפים שלכם. אצלנו, בקומה העליונה, יש שכנה שזכתה לכינוי "המשוגעת" בפי שאר דיירי הבניין, וביושר, יש לומר.

מעלליה אינם ענייננו כאן, אלא דווקא הרגע בו הם חדלים להיות הווי של חדרי מדרגות והופכים למטרד של ממש, ואף לסכנה מוחשית.

ומהי סכנה מוחשית? לבנת סיליקט של שלושה קילו הנזרקת מגג הבניין אל המדרכה למטה, למשל, או רעש כלי זכוכית נשברים בשתיים בלילה כאילו מדובר בליל הבדולח עצמו. ברגעים שכאלה, יושבים להם דייר, דייר בביתו, ערים כולם - חרדים לקראת קול מבשר רעות - אבל עושים את עצמם ישנים. איש איננו רוצה להיות זה שיחייג למשטרה.

וזה די ברור בסך הכל. כל אחד רוצה להמשיך את החיים הקטנים והשקטים שלו כפי שתיכנן אותם לעצמו. כולם רוצים שמישהו אחר יהיה זה שיחצה את הקווים מהסביבה הבטוחה והמוגנת שלו - וייצא אל האור. למתן עדות במשטרה כולל שם וטלפון, לסכסוך קולני עם המשוגעת, אולי לזימון להעיד במשפט. בקיצור - כולם מחכים שמישהו אחר יהיה פנוי ברש"י.

אלא מאי. יום בהיר אחד - בדרך כלל זהו לילה חשוך דווקא - קולט מי מבין היושבים מאחורי דלתם המסוגרת, כי החיים השקטים והמוגנים אותם בנו לעצמם, כבר אינם כאלה בלאו הכי; כי הרעש הבא מן החוץ איננו עוד זמזום שניתן לבטלו בנפנוף יד או בהגברת הווליום בטלוויזיה, וכי כדי להשיב לעצמם את השקט המיוחל לא נותר להם עוד אלא דווקא לצעוד קדימה, לשלם בעצמם את המחיר.

שאלת המחיר שיש לשלם בחיים היא שאלה קשה לכאורה. והרי כולם מעדיפים להתחמק מתשלום, לא רק יצחק תשובה. אלא שבניגוד לתשובה, רובנו גם נשלם מחיר כלשהו יום אחד, ומכיוון שכך - אני אומר לילדיי - מוטב להקדים תשלום למכה. לצאת החוצה. 

ולמה נכנסתי לכל זה? כי קראתי (בעיון רב, יש לומר) בעין השביעית מאמר בשם «לשרת ולרצות» מאת שלמה מן, מאמר העוסק בעבודה במעריב תחת שלטונם של נוחי דנקנר ועורכו המסור ניר חפץ.

אינני מכיר את נוחי דנקנר. הפעם היחידה בה בחנתי את תווי פניו בעיון היתה ביולי 2011, ימי ראשית המחאה, עת עמלתי על עיצוב סדרת כרזות שמושאיהן היו הטייקונים. שש כרזות בסך הכל - האחים עופר, אילן בן דב, יצחק תשובה, נוחי דנקנר, שרי אריסון ועפרה שטראוס. מצחיק להיזכר איך אנשים נזפו בי, עת עסקנו - בני ואני - בהדבקת הפוסטרים ההם לאורך השדרה. המון אנשים כעסו ממש. "הם לא היעד", ו"הם רק אנשי עסקים מוצלחים שיודעים לעשות כסף". והנה היום כולם יודעים שכסף הם יודעים ואף אוהבים לעשות, הטייקונים, אבל להפסיד - לא. סמי ויולי עופר עברו מן העולם בשיבה טובה, תהא מנוחתם עדן, אבל מבין הנבדלים לחיים ארוכים, כולנו יודעים לומר היום ששלושה - בן דב, תשובה ודנקנר - הם אנשים מושחתים, ציניקנים מרושעים ואזרחים רעים מאוד לארצם. ובתמורה לזאת, מחזירה להם ארצם טובה תחת רעתם, שלא לומר יורדת על ארבע ונותנת להם לעשות בה כרצונם.

ועל אף שאינני מכיר את נוחי דנקנר, לא הופתעתי משום מה מן הדמות המצטיירת מתוך הכתבה ההיא. גם שרטוט אופי התנהלותו של העורך הראשי ניר חפץ לא החריד אותי ממקומי. לעומת זאת הפתיעה אותי דווקא הדממה שעלתה מבין שורות העיתונאים שעשו במלאכה. והרי דנקנר וחפץ לא כתבו שיכתבו וערכו את כל העיתון בארבע ידיים, הלא כן?

וכאן מגיע תורה של שאלת המחיר. שכן להווי ידוע שאיש איש ואשה אשה נאלצים לשלם מדי חודש את שכר הדירה, חשבונות החשמל והטלפון, גן הילדים, ועוד אי אילו דברים המקיימים את חיינו. וכי באין עבודה - אין אמצעי תשלום. אלא שלעיתים (כמו שקורה עתה במעריב) - אכן אין יותר אמצעי תשלום, כפי שאפשר היה לשער גם לפני שנה או שנתיים שיקרה יום כהה אחד. אלא שעתה אין אמצעי תשלום וגם אין מצפון נקי ואף לא כפיים. וזה מחיר ההתקרנפות.

עבדתי במעריב קרוב לשלוש שנים. זה היה במוסף הפוליטי של שבת, תחת שרביטו של רמי רוטהולץ - עורך מקצועי וישר ואדם נפלא שלא היכרתי קודם ושלא ראיתי מאז שנפרדו דרכינו ("היי רם"). היה לי שם טור פוליטי-ויזואלי, שניתן לשייך אותו על נקלה לשוליים הסהרוריים של השמאל הישראלי. פעמים רבות לאורך השנים עוררו העבודות שלי מחאה בקרב מי מבין קוראי העיתון. פעם אחת האשימה דבורית שרגל את העורכים בבלוג ביקורת התקשורת שלה "וולווט אנדרגראונד", בזה ש"התחלקו על השכל", בעקבות עבודה שלי שהתנוססה על שער המוסף. בפעם אחרת גרמתי לעיתון נזק של 20,000 ש"ח בגלל תביעה על זכויות יוצרים בגין שימוש בתמונה שגנבתי מהאינטרנט (התביעה, אגב, היתה לא מוצדקת לתפיסתי). בכל השנים הללו לא ביקש ממני איש למתן את דעתי ואיש לא מנע פרסום של עבודה שעשיתי, אפילו לא כשכתבתי בגרמנית באות גותית "מיינה ליבה" (אהובי שלי) על תמונתו של אביגדור ליברמן, בצירוף סימן ליפסטיק על שפתיו (עבודה שעוררה זעם רב בקרב הקוראים הגרים במרחב שבין קריית-ארבע לגוש עציון), וגם לא כשהיסמכתי משפט של אלתרמן לתמונה של אב עזתי צעיר הנושא את גופת בתו בת השלוש בעיצומה של עופרת יצוקה (עבודה שעוררה זעם רב בקרב אבא שלי).

יום אחד שלח אלי העורך מייל, בו הודיע שלאור חילופי העורך הראשי של העיתון, הוא איננו חושב שיוכל להמשיך למלא את תפקידו נאמנה ועל כן הוא התפטר מן העיתון. הוא הוסיף כי היה שמח להמשיך לראות את עבודתי מודפסת מדי שבוע, אולם איננו יכול להבטיח לי שמחליפו - בן דרור ימיני - ירצה בכך.

מעולם לא המתנתי לתשובתו של האחרון.

‎אינני בא חשבון עם עיתונאי מעריב על כי לא קמו ועשו דבר שהייתי מצפה מכל עיתונאי מקצועי לעשות. ההיפך -אני איתם במאבקם. אני איתם מפני שמאבקם הוא גם מאבקי שלי. כל שאני מבקש לעשות זה להסב את תשומת ליבם של אנשי מעריב העסוקים עד מאוד בעצמם עתה, וכן של אנשי עיתון הארץ, ערוץ עשר ו/או כל גורם אחר או מקום עבודה אחר שאנשיו רואים או שאינם רואים סכנה ממשמשת ובאה לקיומו - מאבקכם אינו שווה דבר כל עוד אינכם מבינים שזהו מאבקה של החברה כולה. מאבקם של עיתונאי מעריב צריך וראוי שיהיה על פניה של הארץ, ולא היינו רוצים לראות איש מבין הנאבקים מסתובב לאחור אחרי שקיבל את הפיצויים שלו, כמו ילד המחכה לשקית יום הולדת, כדי לשוב הביתה. הפיצויים (החשובים כשלעצמם) לא יבנו לנו מקום שראוי לחיות בו. את זה יבנה המאבק על הישארותה של המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, למשל, שמבין כל המאבקים הנמנים לעיל הוא אולי הרחוק מן העין ביותר, אבל אולי גם החמור ביותר. ואפשר להמשיך משם הלאה, מבאר שבע, כי מי שלא יראה את הקשר בין מצוקת כספי הפנסיה שלו להתעמרות השיטתית שלנו באלפי הפליטים הכלואים במחנה הריכוז הגדול ביותר בעולם המערבי, יראה אולי את כספי הפנסיה שלו, אבל לא יהיה לו מקום להזדקן בו, בכבוד או בכלל.