יורד מהרכב ולוחץ על השלט, ביפ, ביפ הרכב ננעל. מרים את ראשי לעבר פסגת ההר, מביט על מעוני כמגדל שן על פסגת ההר, יש לטפס כשלוש קומות עד לכניסת לבנין ומשם עוד שלוש קומות עד לדלתי. כשהייתי צעיר הטיפוס היה נראה לי קצר להפליא. מדלג בקלילות על זוגות מדרגות ואפילו לא מתנשף בחלוף השנים נדמה לי שההר צמח, מרקיע שחקים. חברים שבאים לבקר מגיעים באפיסת כוחות לדלתי. אני מכיר את הדפיקות החלשות, פתח, פתח, פתח. נופלים על הספה ושואלים, איפה מיכל החמצן, אוויר. אתה לא נורמאלי, זה שש קומות, אפשר למות בדרך. לא נורא אני עונה בחיוך, תסתכלו על הנוף ותנשמו עמוק. אוויר הרים ונוף מדהים, זה נותן הרבה טעם לחיים. עזוב חיים, הרים, איך מגיעים בדרך הקצרה לבית חולים. נדמה לי שליבי שבק בחזי, התקפת הלב בדרך, אני מת. בפעם הבאה שאני בא, אתה סוחב אותי על הגב עד הבית
|