לא באמת יודע מה דחף אותי לפרק את החבילה הראשונה. אני איש משפחה למופת (סובייקטיבית כמובן), לא מעשן, לא מזיין מהצד, אפילו בלי ידידות (למה צריך את הכאב ראש הזה), לא קמצן, לא עצלן, ספורטאי בנשמה (?)
אם קצת צניעות אוכל לומר בהיסוס מה, שאני שייך ל 20% העליונים של הגברים (לפחות הישראלים). זה לא אומר שאני בא להחמיא לעצמי – באמת שעברתי את הגיל, וכל זה כבר ממש לא מעסיק אותי היום, לפחות לא ברמה התחרותית של המילה, אבל בכל זאת, תמיד יש את הדחף הזה להבין בשורה תחתונה "מה שונה בי לעומת האחרים שכן מתאימים ב80% להגדרות של איש משפחה" ?
נכון, שיש את אלו שהינם "נר לרגלי נשותיהם", או אם אתנסח קצת בעוקצנות – סמרטוטים! נכון שיש את "הווירטואוזים" המרשימים, שתמיד יודעים איך לתמרן בין הטיפות ולצאת (בסוף), תמיד יבשים - חסרי החוליות ונכון שיש את הגבר "שיודע איך להחזיק את המקל בשני קצותיו", ספק לזיין מהצד, ספק ליצור מאזן אימה עם אם ילדיו - הבוגד הסידרתי ואולי יש עוד כמה "תבניות" טיפוסיות ששורדות את חיי הזוגיות כשמנגד יושבים כל אלו שבחרו ספק מרצון ספק מאונס לחזור או להישאר בחיי הרווקות והחופש היחסי. נראה שהיום הכל פשוט יותר, ומוסד הנישואין על כל היבטיו איבד כל משמעות מסגרתית, שלא נאמר משמעתית. קל מאוד לפרק חבילה, כל מה שצריך זה עט ואישור ממנהל הבנק שלך.
לפני כמה שנים ישבתי עם האקסית (שלא נכללה ברשימת האקסיות "הרשמיות") לצפות באיזו תוכנית טלוויזיה מקומית (לא ישראלית), לא הבנתי מילה, אבל שפת הגוף עשתה את רוב עבודת התרגום. שני מקומיים בגיל מתקדם, מכוערים עד כאב ועניים עד פת לחם מספרים למראיין על סוד הצלחת האושר שלהם בגיל כל כך מופלג. מדיי פעם האקסית (שלא נכללה ב......) מתרגמת לי את עיקרי הדברים.
עם האקסית (ש...) הזאת ידעתי לראשונה בגילי המתקדם וניסיוני הלא מועט מה זאת "רכבת הרים" של יחסים זוגיים – לדעתי, עוד לא בנו כזאת רכבת בשום פארק שעשועים בעולם. משהו שנע בין ריחוף של דאון ענקי ושקט לסחרור פתאומי של מטוס קרב שאיבד כנף, מאושר עילאי של נשמה שאיננה צריכה יותר גוף להכילה ועד תהומות הדיכאון הכי נמוכים, בהם בא לך להקיא את עצמך מתוך תוכך. תמיד ניסיתי להבין האם היא איתי כי באמת יש אהבה או רק בגלל שאני מייצג את מה שלעולם לא תקבל מהסביבה בה היא גדלה? באותה תקופה (ובלי קשר ישיר), גיליתי גם שכסף יכול בקלות בלתי נסבלת להעיף אנשים מעליך ובאותה מידה להשיג (כמעט) את מי שאתה רוצה. אז בין שפת הגוף לבין התירגום הסימולטאני יצא בי כל התיסכול במשפט אחד:
"כנראה שהסוד לחיים משותפים מוצלחים זה עוני כבד מנשוא וכיעור גמור"
לא חשבתי באותו רגע רק עליה ועלי, אלא גם על השתיים "הרישמיות" האחרות, שבאיזה עיתוי מושלם בו מאזן הכספים היה מספיק טוב בכדי "לפצל את הדירה לשתיים" הן בחרו לפרק את החבילה וללכת לחיות חיים "חופשיים" כמובן שהיא (האקסית שלא מהמניין), כעסה. היא הכירה את הסיפור שלי ואחת כמה על כמה את הסיפור שלנו, והבינה על מה מדובר. עניתי לה שזה מראה לתמונה של היום, אם אתה עשיר ו\או נאה (גם בלשון נקבה), ויש לך מספיק כסף בכדיי לפרק את "החבילה" ולמצוא "חבילה" חדשה כנראה שלא תהסס יותר מדיי לעשות צעד כזה, אבל אם אתה עני ו\או מכוער תחשוב פעמיים (אם בכלל), " אח"כ צחקתי לעצמי בקול רם, אבל לא הצלחתי להסביר לה שנזכרתי במערכון של הגשש (קרמר נגד קרמר) שמשום מה ממש התחבר לי באותו רגע של "השראה" – אולי זה אחד החסרונות הגדולים כשבת זוגתך זרה לתרבות בה גדלת
לא רוצה להיות מכוער, ובטח שלא עני – אבל כן לחיות בתוך זוגיות פשוטה ומטופשת עד כדי אושר של חיוך מטומטם שמאיים להשוות לך מראה של ניתוח פלסטי לא מוצלח. יכול להיות שרגישות יתר או ניתוח מצבים הורגים כל סיכוי לקשר מתפתח ? או אולי זה עודף "הידידים" הסורח שפשוט לא נגמר המזדנב מאחורי כל נקבה מזדמנת שלא נותן לך מנוח ?
פשוט צריך להתעלם ? או אולי להפוך "לידיד" ואז הכול מושלם ? |