שתי דקות - זה כל מה שנדרש מאיתנו כדי לזכור את השואה. שתי דקות בהן אנחנו מפסיקים לעשות דברים אחרים ופשוט עומדים בדממה. דממת מוות. שתי דקות שנגמרות מהר מאוד ומיד אנחנו חוזרים לעיסוקינו, כי בכל זאת צריך להמשיך לחיות.
אם עוצרים לחשוב מה אנחנו יכולים להספיק לעשות בשתי דקות, מבינים שזה לא הרבה מאוד זמן. אם עוצרים לחשוב מה הספיקו הנאצים בשתי דקות, מבינים שזה זמן יקר.
כבר כמה שנים אומרים שעוד מעט לא יהיו יותר ניצולים מאותה תקופה איומה, שיספרו את סיפורם האישי. כל שנה אנחנו מתקרבים יותר ויותר לרגע הזה. כל שנה צריך להתחזק אצלנו הרצון לשמוע יותר, לזכור יותר, לספר יותר. הרי, עוד מעט, אם אנחנו לא נעשה את זה, אז מי ?! |