כותרות TheMarker >
    ';
    0

    הרהורים פמיניסטיים

    0 תגובות   יום חמישי, 4/10/12, 13:30

    במבט לאחור, הישארותי במשרד בשעות הערב המאוחרות לא היתה יעילה כפי שחשבתי, אף שוויתרתי על חיי משפחה וחברה.

    הסטנדרט הפמיניסטי שהצמיח את הפנטזיה של שילוב משפחה עם קריירה, חורץ את גורל רוב הנשים לכישלון.

    דרוש שינוי נורמטיבי. למשל, קידום ערכים כמו "המשפחה מעל הכל" בידי גברים.


    פורסם ב"הארץ" 27.07.2012

    • מאת: הנרייט דהאן-כלב

    אנחנו עשירות, בנות עשירים או נשואות למפרנס עשיר, נשות-על, או מועסקות על ידי עצמנו - שאם לא כן, אין סיכוי שנשרוד ב"פנטזיית ההזדמנויות השוות". פשוט איננו מצליחות ליהנות מכל העולמות שההבטחה הפמיניסטית נשאה בעבורנו בעבר. נכון, גם גברים אינם מצליחים ליהנות מכל העולמות, אבל הפשרות שעליהם לעשות רחוקות מאוד עדיין מאלה שנשים נאלצות לעשות. בהתאם לסטריאוטיפ המוכר, גברים עדיין מוכנים להקריב את המשפחה לטובת הקריירה, ואילו נשים מוכנות להקריב את הקריירה לטובת המשפחה. גברים ונשים עדיין אינם חשים בנוח בהיפוך התפקידים.

     

    מי זקוק לי יותר? האם טובת המשפחה קודמת? מה הקורבן שעלי להקריב? אלה שאלות שנשים עדיין טרודות בהן יותר מגברים. הן נתפשות בטעות כשאלות אישיות, אולם אלה שאלות פוליטיות. שיקולי קריירה מתוגמלים תמיד יותר משיקולים של משפחה. אצל נשים סדר הבחירות מעמיד את המשפחה במקום הראשון ואת הקריירה במקום השני, בעוד אצל גברים הסדר הפוך. עדיין אין דרך לשלב בין משפחה לקריירה, כפי שהבטיחה לנשים פנטזיית הפמיניזם של שנות ה-70. להקדיש יותר למשפחה, פירושו לכתוב את מכתב הפיטורים של עצמך.

     

    הדור הבא של נשים מתוסכל מכך שאינו מצליח להיכנס לנעליים של דמויות המופת שלו, וחש נבגד. נשים מפוכחות מסרבות לשלם את מחיר האי שפיות הכרוך במימוש פנטזיית השילוב. יותר ויותר נשים מחליטות להקדיש את עצמן למשפחה. נדמה שזאת עוד החלטה פרטית של נשים, שאינן מחויבות לעצמן ואינן חולמות רחוק, או של נשים מובסות, שהתברר להן שסיכוייהן להגשים קריירה נמוכים. ולא היא.

     

    גם אם נראה שזוהי החלטה אישית, ההחלטה הזאת נעוצה בבעיה פוליטית. נשים פוסלות את עצמן מלהיכנס למעגל הקסמים הזה כל עוד מוסדות החברה מסרבים להשתנות; וכל עוד המערכות אינן מתאימות את שעות וימי הלימודים בבתי הספר לשעות ולימי העבודה, או את חופשת הלידה למסלולי הקידום.

    בנוסף, מערכות החברה מציבות דרישות של נוכחות ונסיעות, המזעזעות את סדר החיים המשפחתיים והן אטומות לאופי המשתנה של האימהות לתינוקות, לפעוטות ולמתבגרים. גם כשהאבות מחויבים לפרויקט המשפחתי, פנטזיית השילוב מזמנת לנשים מסלול חיים בלתי אפשרי. אי אפשר לפתור בעיות פוליטיות על ידי הסתמכות אקראית על החלטות כמו בחירת בן זוג "נכון", או על המזל הטוב של קבלת ירושה משפחתית, או על הימור על השעון הביולוגי למען הצלחה מקצועית.

     

    הסטנדרט הפמיניסטי, שהצמיח את פנטזיית השילוב, חורץ את גורל מרבית הנשים לכישלון, כי התברר שבמצב הנוכחי אי אפשר לשלב משפחה עם קריירה. גם אי אפשר לעשות את הדברים "על פי תור" ¬ קודם קריירה ואחר כך משפחה, או להיפך. בשני המקרים השעון הביולוגי עובד. נדיר הוא, שנשים מקימות משפחה אחרי שפיתחו קריירה משגשגת, או שהן מפתחות קריירה משגשגת לאחר שהילדים פרחו מהקן.

     

    הדור הצעיר מבין, שבמצב הנתון הפער בין גברים לנשים מבחינת שביעות הרצון מאיכות החיים מונצח ואף מעמיק למרות הצמצום של פערים אחרים מדידים. יותר ויותר נשים מכריעות ובוחרות באחת מהאופציות: או להתמסר למשפחה וילדים בלי קריירה, או לעשות קריירה ולוותר על ילדים. בינתיים, הרוב המכריע של הנשים נאלץ עדיין להיאבק על הישרדות במקום העבודה ועל פרנסת המשפחה. גם במקרים הטובים, תמיכת המשפחה מסתיימת בזמן כלשהו, קריירה במשרה חלקית אינה כזאת שאפשר להביא לשיאה, ואפילו הקפאת ביציות מלווה בשאלה של מציאת בן או בת זוג להקמת משפחה בגיל מתקדם יחסית. סוגיות אלו הן מגדריות במובהק, וכל אחת מהן מלווה במחירים משלה.

     

    בשנים האחרונות התמסרתי לייסוד ולניהול התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן גוריון בנגב. ההתמסרות היתה כרוכה בוויתור חד-משמעי על חיי משפחה. כאם חד-הורית לילד, שהיה אז בגיל בית הספר היסודי, עברתי להתגורר בבאר שבע, כי היה ברור שהקריירה לא תהיה סלחנית כמו הילד. גם כשעבדתי עד שעות מאוחרות הקפדתי לבוא למשרד מוקדם בבוקר, והצלחתי לשלוח את הילד בזמן לבית הספר. התל-אביבים והירושלמים שבין עמיתי לעבודה יבינו בוודאי את ההשלכות הכבדות של מעבר כזה.

     

    הפעלה דרקונית של משמעת, ארגון והתמדה הניבו תוצאות בסופו של דבר, אבל שאבו ממני את כל האנושיות. במבט לאחור, הישארותי במשרד בשעות הערב המאוחרות לא היתה יעילה כפי שחשבתי, אף על פי שוויתרתי על חיי משפחה וחברה.

     

    מעסיקים ומעסיקות במשרות בכירות אינם מקדישים מחשבה בניסיון להבין את המאמץ האולימפי הנדרש מנשים רגילות כדי לתכנן את חייהן כך שהשילוב המטריף יוכתר בהצלחה סבירה; שלא לדבר על ההתעלמות המוחלטת מהשקעה זו בשיקולי הקידום.

     

    כיום, שעות עבודה ממושכות במשרד או בנסיעות למחוזות מרוחקים כבר אינן חיוניות כבעבר. הטכנולוגיות החדשות הן בסיס ממשי לשינוי סדרי העדיפויות ולשינוי ארגוני, שמוסדות צריכים לחולל. גם אם שיחות ספונטניות וקשר אישי בעבודה הם נכס חשוב לניהול תקין, נוכחות מתמדת במקום העבודה אינה הכרחית. נשים יכולות לנצל את הטכנולוגיות החדשות כדי לשלב בהצלחה את חיי המשפחה עם הקריירה ולצמצם את הנוכחות במקום העבודה, גם אם לא בכל המקצועות. העסקת נשים מוכשרות צעירות רבות מוחמצת בשל פיגור בהתאמת הטכנולוגיה כך שתאפשר שילוב יעיל של משפחה וקריירה.

     

    עד שיתחולל השינוי הטכנולוגי, דרוש גם שינוי נורמטיבי. למשל, קידום ערכים כמו "המשפחה מעל הכל" על ידי גברים. מהלך כזה נחוץ במיוחד במשרות בכירות שכוח רב בצדן, והוא נחוץ לא רק בשביל הבכירים עצמם, אלא גם בשביל הכפופים להם. הנהגת רפורמות מצד בעלי תפקידים בכירים אינה כרוכה בסכנת פיטורים שלהם. דיבור בלתי מסויג מצדם על ילדים ומשפחה לא יחשידם כאנשים "לא רציניים", כפי שקורה לנשים. ציון פרטי המשפחה בקורות החיים, בתחילת הרצאה או ישיבה ידגיש את הרלוונטיות שלהם לקריירה ולהישגים.

     

    אין כוונתי להצגת תמונות של הילדים והנכדים, אלא, למשל, למתן לגיטימציה לאיחור לעבודה כאשר לילד יש חום בבוקר, במקום המאמץ המתמיד למצוא תירוצים. נשים נתונות במלחציים כי מצפים שהן יתנתקו מקשיי המשפחה והילדים; וכשהן מערבות את המשפחה והילדים בתוך הקריירה, זה נתפש כסממן של חוסר מקצועיות.

     

    הדור הנוכחי, שנולד בעיצומה של המהפכה הפמיניסטית של שנות ה-60 וה-70, צמח בבתים שבהם האם עבדה כמעט תמיד, במשרה חלקית או מלאה, והוא מבין את המשמעות של אושר בחיי המשפחה ואת העובדה שהצלחה מקצועית היא אחד התנאים לאושר, אבל לא תנאי הכרחי או בלעדי. גברים רבים כבר מודעים לכך, שהציפייה מנשים, כבר בשלב מוקדם מאוד של חייהן, היא ללמוד להקשיב יותר ולדבר פחות; עתה מתרבה מספר הגברים המכירים בכך ומבקשים ללמוד מכך. גברים נעשים מעורבים יותר בחיי המשפחה.

     

    למה אפשר לצפות בעידן הקפיטליסטי הפרוע, כששיקולי המעסיק מכוונים אותו לבחור במועמד/ת שניכר כי גבוהים הסיכויים שיתמסרו למשרה באופן מלא? מתרבים המחקרים שמצביעים על קשר בין חיי משפחה מספקים ושביעות רצון בעבודה לבין יעילות וחדשנות, ועל תרומת גורמים אלה לעלייה ברווחי חברות. זו בדיוק הסיבה לכך שחברות היי-טק מייחדות זמן ותקציבים לבידור, מנוחה וטיפוח הגוף של עובדיהן. דרישה לשעות עבודה מטורפות וקשיחות וחוסר התחשבות בצרכים הקשורים למשפחה גוררים חוסר יעילות ופגיעה בפריון. ראוי להתייחס לצורך להקדיש זמן למשפחה באותה רצינות שבה מתייחסים לצורך להקדיש זמן לעבודה ולקריירה.

     

    וכל זאת קודם שדיברנו על הפער בין גמלאי הצבא, המתחילים את הקריירה השנייה שלהם בגיל 40, לבין נשים מזרחיות, עולות ופלסטיניות, שאפילו לקריירה ראשונה אינן זוכות; על הפער בין אסירות מצוות הפריון, שעל כתפיהן מוטלת פרנסת המשפחה, לבין בעליהן "הנהרגים באוהלה של תורה".

     

    אפשר להמשיך להתענג על ההישגים הפמיניסטיים הלא מבוטלים שכבר הושגו, אבל מוקדם לנוח. יש לפתוח בסיבוב נוסף של מאבק.

    ד"ר דהאן-כלב היא חוקרת מדע המדינה ומגדר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      דני נאמן מצטט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין