השעות היו שלנו.

רחוקים ככל שיכלנו להיות,

נשמנו את נשימתו של האחר.

וראית אותי,

בלי עיניים.

והרגשת אותי באוויר.

נטעת באי העינויים שלי,

אותיות של רגש.

רכשת לי במיטב דמעותייך,

מקום גם לאהוב.

כשהירח סיים את תפקידו,

עלית על מגדל השמירה של הנפש,

הברחת אותי מעצמי.

דאגת שהמרחק יחבק,

עד שהמציאות תשקע,

וניגע שוב,

ברגשות עטופות במילים.

ביום ההוא,

הענקת לי את הירח.

אנחנו כבר לא מילים.