כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    פייסטוק 7 ( Facetalk) : "אז את אוהבת את עצמך או לא? – "על זה נדבר בפעם אחרת"

    35 תגובות   יום חמישי, 4/10/12, 14:17

    פייסטוק 7 ( Facetalk ):

    אז את אוהבת את עצמך או לא? – "על זה נדבר בפעם אחרת"

     

     

     

    ''
    דיוקן עצמי - מתוך הפרוייקט המחקרי - נורית צדרבוים 2004

     

     

     


    "אז את אוהבת את עצמך, או שאת לא אוהבת את עצמך?" היא התעקשה להמשיך ולשאול. וזה היה אחרי שקודם לכן היא לא הרפתה ושאלה אותי "מה את לא אוהבת את עצמך". שם, בפוסט שעכשיו מסרתי את הקישור שלו, אני קצת משוחחת אתה על הנושא, עדיין לא יורדת לעומקו ממש, אלא מסבירה דברים שנוגעים לשאלתה אבל בסופו אני מבטיחה שם  ש "על זה נדבר בפעם אחרת". אז הנה, עכשיו זו הפעם האחרת.


    כן, הנושא הזה של אהבה עצמית, עיסוק בעצמי, ציור דיוקן עצמי ועד אפילו לנרקיסיזם היא שאלה שמרחפת כל הזמן כאשר מדובר באנשים יוצרים, באמנים, ועל אחת כמה וכמה באלה שעוסקים באופן גלוי, חד משמעי ואינטנסיבי בציור דיוקן עצמי.


    זכור לי שכאשר סיפרתי למנכ"ל המכללה שבה עבדתי כראש חוג שזה הנושא שעליו אני מתעתדת לעשות דוקטורט הוא שאל אותי בזהירות "תגידי, זה לא קצת נרקיסיסטי לעסוק בציור דיוקן עצמי ולעשות על זה מחקר? זה לא סוג של אהבה עצמית?"


    חייכתי אז אליו ויריתי לעברו בשאלה "תגיד לי? זה שאתה הולך בוקר בוקר לפני העבודה לחדר כושר ועושה פעילות גופנית, ושומר על גופך זו לא אהבה עצמית?" ועוד בטרם הצליח להשיב לי המשכתי ושאלתי "ומי אמר שאהבת הגוף היא נכונה וטובה יותר מאהבת הנפש?"


    מהצד השני הייתה שתיקה שכמוה כהסכמה. שמעתי במו אוזני את האסימון יורד ומתגלגל. אבל זה לא מספיק. זה לא מספיק כמו שגם לא מספיק אנשים מבינים את המשמעות העמוקה של 'אהבה עצמית' – וכל זאת למרות שביהדות כל התורה מבוססת על עקרון אחד גדול 'ואהבת לרעך כמוך' ולדעתי הדגש הוא על ה 'כמוך'.


    (על כך פרסמתי לאחרונה מאמר חשוב שהתפרסם בכתב העת של מכללת חמדת הדרום, ואפשר לקרוא אותו גם כאן, "שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש" – ואהבת לרעך כמוך – ציור דיוקן עצמי – ומה שביניהם ).


    אבל, בטרם אסביר את עניין האהבה העצמית אחזור לצטט את השיחה שהתקיימה ביני ובין חברתי הסקרנית הבלתי נלאית.

    "אז את אוהבת את עצמך או לא"?


    "ומה את חושבת". התעקשתי להשיב בשאלה.


    "באמת אני לא יודעת. בציורים את לא עושה את עצמך יפה, לפעמים את נראית כועסת, לפעמים את נראית אולי עצובה, את לא נראית ממש כמו בחיים....."


    הפסיקה לרגע, ואחר כך המשיכה.


    "אבל, מצד שני, את כל הזמן חוזרת וממשיכה לעמוד מול הראי ולצייר דיוקן עצמי. אז אני לא יודעת באמת, אם את אוהבת את עצמך או לא".


    "ומה זה משנה בעצם" שוב אני ממשיכה לשאול. ואני שמה לב שהתשובות שלי הן שאלות.


    ואחר כך מייד אני פוצחת בנאום. הרי תמיד אני מנצלת שאלה אחת קטנה ותמימה בשביל להעביר את מסריי לעולם. נהדר. נהדר השאלות האלה.


    "ובכן, מה זה בעצם משנה? מה אכפת לך או לכל אחד אחר בעולם מה היחסים שלי עם עצמי? מה אכפת לכם אם אני אוהבת את עצמי? ומה באמת אנחנו כולם יודעים ומבינים במה שנוגע לאהבה עצמית"?


    אבל, יש להודות. אני לפחות עשיתי על זה דוקטורט, ולצורך המחקר השאלתי את עצמי כשפן ניסיונות במעבדת המחקר, וניסיתי להבין על בשרי שלי, מה זה בכלל אהבה עצמית, והאם העיסוק בציור דיוקן עצמי באמת מצביע על אהבה עצמית.


    כך עניתי לה ומיד גמלה בי החלטה להרחיב את שיחתנו הקצרה הזאת שאף תועדה בסטטוס בדף האוהדים שלי בפייסבוק שנקרא 'דיוקן בדיוק כאן'. חשבתי שאכן הגיע הזמן להבהיר כמה דברים שנוגעים לשאלת השאלות, מהי אהבה עצמית? האם היא באה לידי ביטוי בפעולת הצייר שעוסק בציור דיוקן עצמי? והאם בכלל מה שכולם חושבים שזו אהבה עצמית, זו באמת אהבה עצמית?

     

    (אפשר לעשות הפסקה מתודית ולצפות בסרטון זה, שחושף קצת מהדיוקנאות שפוזרו על ידי האוצרת מיקי קופלר, בסטודיו שלי)

     

    ''


    בשאלה זו התדיינו ומתדיינים פסיכולוגים, פילוסופיים, ובפועל גם אמנים יוצרים.


    רחל המשוררת כבר לימדה אותנו ואמרה ללא כל בושה "רק על עצמי לדבר ידעתי " וכולנו עלולים לחשוב שגאוותנית היא משוררת זו, מספרת לכל העולם שרק על עצמה היא יודעת לדבר, ואף מוכיחה שהיא אכן עושה זאת. שמא זאת יהירות? ומיד היא לא מותירה כל מקום לספק וכותבת 'צר עולמי כעולם נמלה'. והקורא אמור להבין שהיא שחה ועוסקת בעולמה הפנימי, הנפשי, שאותו היא מדמה לעלוב, קטן, וצר כעולמה של נמלה. "גם מסעי עמסתי כמוה, רב וכבד מכתפי הדלה". אני לא שומעת כאן אהבה עצמית. אני שומעת מודעות, ורצון לדבר על עצמה, על הקושי, על הכובד, על ה "מכאוב והעמל". אין כאן אהבה עצמית מתייהרת ומתנשאת, יש כאן חיפוש, כנות, חשיפה.


    כפאראפרזה לשירה של רחל ולמילות האלמותיות שלה שבהן היא אומרת "רק על עצמי לספר ידעתי', כתבתי בדף ה'אודות' באתר שלי, וגם במקומות אחרים קטע משירי שלי שבו אני אומרת "רַק- עַל עַצְמִי לְצַיֵּר יָדַעְתִּי/ רָעַדְתִּי כָּל אֵימַת שֶׁיָדַעְתִּי אוֹתִי עַל הַבַּד /עָמַדְתִּי מִשְׁעָן מוּל כַּן/ עֵת צָּרְתִי מֵחֹמֶר דְּיוֹקָן / הִתְבּצַרְתִּי לִהְיוֹת כָּאן /חוֹתֶרֶת תַּחְתָּי/יוֹצֶרֶת זֶהוּת בְּלֹא לְאוּת/ כְּאוֹמֶרֶת – לִחְיּוֹת אֶת הַחַיִּים בְּאָמָּנוּת".


    מתוך אחוות יוצרים, בחרתי לצטט ברמיזה ולהתכתב עם מילותיה האלמותיות של רחל. וגם אני אומרת שם ומודה "רעדתי כל אימת שידעתי אותי על הבד".. וממשיכה אחר כך ואומרת "חותרת תחתיי... יוצרת זהות בלא ליאות". והנה שם אני מרמזת במילות השירה, שהעיסוק באמצעות האמנות בַּ 'עצמי' זה סוג של חקירה בלתי נלאית שבה בעצם האדם מנסה לחפור בשכבות הארכיאולוגיות של נשמתו, לחשוף רבדים פנימיים ובאמת להכיר את עצמו.

     

    "לא", מסביר קוהוט הפסיכולוג שיצר את 'פסיכולוגיית העצמי'. "נרקיסיזם זו אינה אהבה עצמית". להיפך, הוא טוען, זהו מקום שבו האדם מגיע ממקום של כאב, של שבר, של חיפוש ושל רצון לאחות את המקומות הפגועים שנבעו בו אי שם בעברו המוקדם ביותר. בשלבי התפתחות ראשוניים, בהם מתואר שלב 'הנרקיסיזם הבריא' – מונח שאותו טבע פרויד.


    חוקרי אמנות רבים מסבירים שאחד המאפיינים את האמנים היוצרים ובפרט את אלה שעסקו בציור דיוקן עצמי, זה מבנה נרקיסיסטי באישיותם. הם צדקו אבל לדעתי לא ממש הבינו מה הם באמת אומרים.


    עופר ללוש, צייר ישראלי חשוב ונחשב עסק במשך שלושים שנה ויותר בציור דיוקן עצמי (וכמובן, רמברנדט, וואן גוך, ופרידה קאלו ויש עוד ידועים, שבזה הם עסקו כסוג של דרך חיים). ללוש, מסביר שזו אינה אהבה עצמית. לדעתו ולטענתו, אדם שאוהב את עצמו, לא מחפש את עצמו, לא מחפש את המראה. לדעתו ציור דיוקן עצמי זו דרך של חיפוש, חקירה ויצירת זהות.


     

    ''     ''

     עופר ללוש - ציורי דיוקן עצמי


    הנרקיסיזם הבריא, שעליו מדבר פרויד, הוא שלב התפתחת מוקדם וראשוני בשנות החיים הראשונות, השלב שבו הילד הרך אמור להיות מרכז העולם, עבור אלה שמטפלים בו. הוא אכן רואה עצמו במרכז העולם, וזה היחס שהוא אמור לקבל, על מנת לגדול בבריאות נפש ועם אהבה עצמית ובטחון שיהיו יצוקים בו בתוך נפשו פנימה. ההפרעה הנרקיסיסטית, בעיני קוהוט, היא סוג של כאב, ושבר, והיא נוצרת כאשר הילד לא זוכה ליחס הזה בשלבי ההתפתחות הראשוניים.


    אומר זאת כך. אם לא אפשרו לילד להיות נרקיסיסט בגיל ובשלב הנכון, ייווצר אצלו חסך, שבר, מצוקה וצורך בלתי פוסק תובעני מאד, להשלים את החסר הזה בדרך כל שהיא – כל חייו. כלומר, אם לא יהיה 'נרקיסיזם בריא', עלולה להיות 'הפרעה נרקיסיסטית'.


    מכאן, שהדבר הראשון שעלינו לדעת הוא, שמה שנתפס בעינינו כסוג של חגיגה בלתי נלאית של אהבה עצמית ועיסוק בעצמי, זה דווקא דבר והיפוכו, לא אהבה עצמית מתוך שיכרון חושים, אלא צורך לתיקון, ולהשלמת האהבה הבסיסית הפנימית החסרה.


    זאת ועוד. אין דומה האדם שעסוק בלספק לעצמו הנאות כאלה ואחרות, לאדם שעסוק בחקר נפשו פנימה. חקירת הנפש, היא הרצון להגיע למקומות העמוקים שנטמנו ונקברו עמוק במהלך החיים. אמנים נתפשים כאנשים רגישים במיוחד, כאלה שלהם יש עניין מיוחד להכיר את נפשם פנימה. יש להם את הרגישות הנדרשת לכך, את הסקרנות הנדרשת לכך, ואת היכולות לעסוק בזה ואף להגיע לתוצאות מעניינות.


    העיסוק ב'עצמי' (הפסיכולוגי) הוא לאו דווקא בא ממקום של אהבה עצמית, הוא כן בא ממקום של הרצון והצורך של הפרט להכיר את עצמו, לאהוב את עצמו, לקבל את עצמו, ליצור זהות ולחיות אתה בשלום.


    יונג מסביר לנו שזה תהליך אינסופי, שזהו מסע. שזהו מסע שאפשר גם להשוות אותו למסע כואב, שיש בו תלאות, אך זהו 'מסעו של הגיבור' והחזרה ממנו מתגמלת משום שהיא מחזקת ומחשלת. אני אומרת על כך ש"מה שלא מחסל – מחשל".


    ומה זה נקרא "לקבל את עצמו"? – זה בדיוק העניין, זו אינה אהבה עצמית שבה האדם מאדיר את עצמו, מיפה את עצמו, מייפייף את עצמו (כל זה, זה בדיוק הפוך מאהבה עצמית), זו קבלה שבה האדם מכיר את החלקים השונים שלו, את הפנים השונות שלו, את הצדדים המרובים שקיימים בו ובמיוחד ואפילו את הניגודים שבו. כי כן, יש בנו טוב ורע, יש בנו אור וחושך ואת זה אסור לנו להסתיר מעצמנו, משום שאז יהיו אלה חיי שקר, חיים שנראים כמו אהבה עצמית, אך הם אינם כאלה. קבלה עצמית, שמובילה לאהבה עצמית היא הידיעה שאנחנו שלם שבנוי מניגודים ויש בו טוב רע ועוד.


    והעיסוק בציור דיוקן עצמי? למשל?


    אני רואה אותו כסוג של חיפוש, כדרך של חקירה. ישנן הרבה דרכים לחקור, ויש הרבה דברים שאפשר לחקור. אמנות בעיני, היא סוג של חקירה, היא דרך לחקור. היא דרך לחשוף דברים, היא דרך לתת מקום וקול ל'אחר' שלנו. אמנות היא מתודה של חקירה.


    כאשר אני עוסקת בציור דיוקן עצמי אני חוקרת את הנפש. כן. במקרה שלי את הנפש שלי. כאדם יוצר, מעניינת אותי נפשו של האדם, וכדי לדעת משהו על נפשו של האדם, עלי ללמוד את הנפש שאליה יש לי הכי הרבה נגישות וזו הנפש שלי. אדם קרוב אצל עצמו, אמרו חז"ל, והתכוונו לומר שאדם יכול להכיר את הזולת רק דרך הכרת אמתית של עצמו.


    אקח בתור דוגמא וכמטאפורה, את פעולתו של רמברנדט. כאשר רמברנדט צייר דיוקן עצמי הוא לא ידע שהוא עסק בנפשו שלו (כי אז עוד לא "המציאו" את פרויד, ולא היה מי שיספר לעולם על תת המודע למשל). אבל הנפש הייתה, רק שלא ידעו על כך. רמברנדט התאמן, והשתכלל והתמקצע בציורי דיוקנאות. זה מה שהוא היה אמור למכור ולספק לבורגנים של תקופתו. וכדי להתמקצע היטב בציורי דיוקן הוא השתמש במודל הזמין ביותר והזול ביותר שעמד לרשותו. וזה הוא עצמו, מול מראה. כך הוא למד לצייר דיוקן עצמי, כמו העתק של המציאות, דרך האימון בציור דמותו שלו שנשקפה לו בקלות מן המראה.

     

     

    ''       ''  

     

     

    ''     ''


     


    אבל, מאז עברו שנים רבות מאד. כבר עברנו את שלב האקספרסיוניזם, כבר הומצאה המצלמה ואנחנו לומדים על הנפש בגלוי ובמוצהר. אז גם אני, כמו רמברנדט (קטונתי) משתמשת בעצמי ובדמותי שלי על מנת ללמוד על הנפש, נפשו של האדם. ולא רק על נפשו, אלא גם על השימוש בדרך המסוימת הזאת, - ציור דיוקן עצמי ככלי לחקירת ה'עצמי'. אבל אני איני עסוקה בהעתקת המציאות, אלא בהתבוננות במציאות חיצונית, כאובייקט שיש לחשוף אותו ולגלות את המציאות הפנימית. גם אני כמו רמברנדט הצייר, וכמו יונג הפסיכולוגי ( שאלה הם האילנות הגדולים שבעצם נתנו לכך אישור), משתמשת בדבר שהכי סמוך על שולחני, וזה אני עצמי, כדי ללמוד עלי ומשם אחר כך להבין יותר, ולהסיק על האחר ועל הכלל.


    והנה אני באה להזכיר. הרשימה פצחה בשאלתה של חברתי "האם את אוהבת את עצמך?".

    והיא ענתה לעצמה ואמרה שלפי הציורים שמהם ניכר, קושי, עצב, כאב, עיוות ובכלל "לא יצאת יפה בציורים" – נראה לה שאולי אינני אוהבת את עצמי. מצד שני היא תוהה לדעת, "אז אם אני לא אוהבת, למה אני שם כל הזמן? למה את כל הזמן מציירת את עצמך?


    ובכן, אני לא יודעת אם השאלה אוהבת או לא אוהבת היא השאלה שצריכה להישאל כאן. וכמו שאמרתי מה זה חשוב. אני מדברת על חקירה. על תהליך של חקירה שמשלבת בין אמנות לנפש. "אני לומדת, אני בודקת, אני מנסה, אני בוחנת" – אני אומרת לה.


    במילים אחרות, אני מדברת על חקירה שבה החיפוש שמתבטא בדרכים של יצירה אמנותית, הוא הדבר שעומד בלב לבו של העניין. חיפוש שעצם השהייה בו, עצם היצירה עצמה הוא תהליך של התהוות, של היות, של קיום, של גמול, וממילא בכל פעם מתקבלת עוד תוצאה ועוד אחת.


    המכלול שלהם שיכול להיות אינסופי הוא המסע של חקר ה'עצמי'. והרי כבר סוקרטס אמר 'דע את עצמך', ורילקה המשורר אמר ש'אין לאדם מסע אחר מלבד המסע אל הנפש פנימה'. זהו מסע שאין לו סוף, שבו ציירים חוקרים את נפשם פנימה - גילוי יבשת הנפש.


    ואגב, אם אני אוהבת את עצמי או לא, זה לא המקום לספר כאן. אבל אני בטח לא שונאת את עצמי, ואין לי שום בעיה עם זה שבציור אני נראית כך, או כך, או כך. שהרי אינני מעתיקה את המציאות, אלא רק שואבת ממנה, ומה שאני רואה באותו יום ובאותו זמן, זה מה שמספר לי את עצמו. אני אוהבת את החקירה, אני אוהבת את ההימצאות בתהליך היצירה והגילוי, אני אוהבת להיות במקום שבו הלא ידוע הופך להיות ידוע.


    וזה מרתק. משום שאף פעם אינני יודעת מי תצוץ אלי מהבד כשאסיים את הציור.

     

    ניתן לראות אוסף של ציורי דיוקן עצמי משלי בגלריה 'כאן'

    ניתן לראות אוסף של ציורי דיוקן עצמי, באתר שלי - כולל מאמרים ועוד.

    ניתן לקרוא מאמרים ורשימות שלי שעוסקות בנושא זה באתר רשימות 'דרך הפנים'

    ניתן לקרוא מאמרים שלי באתר מאמרים -
    http://www.articles.c
    o.il/author/28483    

    ''

     

    © כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

    דרג את התוכן:

      תגובות (34)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/10/12 09:51:

      צטט: שולה ניסים 2012-10-09 18:46:46

      אני לא חושבת שאדם מתעסק בעצמו באמצעות יצירה זה אדם ש "אוהב את עצמו" במובן השלילי. הוא באמת חוקר ובודק. זה גם יכול להיות "ריפוי בעיסוק". עדיף שבנאדם יכתוב מיליון שירים מזה שהוא ירביץ לאשתו או יריב עם השכנים שלו או כל התנהגות שלילית אחרת.

      נכון. בסופו של דבר וגם בתחילתו יצירה זה סוג תרפיה במובן החיובי של המילה. כל נפש צחיקה מקום שבו אפשר לתחזק את העצמי ולהשפיע על הרווחה הנפשית.

        12/10/12 09:50:

      צטט: יהודית מליק שירן 2012-10-09 08:25:16

      נורית יקרה,

      כל פעם כשאני באה  אלייך, זו חגיגה לנשמה.  הנושאים המורכבים בהם את עוסקת, בעייתיים לכולנו. אך את מוצאת תמיד את התפר הנסתר לחבר ביניהם ומציגה לנו עבודת רקמה חדשה שנוצרה מחוטי אהבה. גם על "אגו" אפשר לכתוב. אגו מתפרע, משחית, רואה רק את עצמו, הוא במרכז וכו'. ותראי את מביאה הנה במלל וצבע מפגש שעוסק ב"אגו", לא שגרתי בעליל. חיבור המציג את היופי והכיעור בצבע ובמילה. גם ל"אגו" יש שני צדדים להתבוננות ולכן הנושא הבעייתי הזה הופך למסביר פנים, מאיר את הקושי ואפשר לדבר עליו כמה שרוצים מבלןי שה"אגו" יהפוך לטווס מרהיב צבעים. תודה יקירתי וחג שמח.

      תודה יהודית. ותודה פעמיים. ראשית על הדברים שאת מפנה אלי כמו למשל "חגיגה לנשמה". מה צריך יותר? ושנית על ההארות שלך שמוסיפות ומרחיבות את התכנים שאני מציגה. תבורכי על אופן הראייה שלך, ואין ספק שאני מסכימה אתם ומצטרפת אליהם בשמחה. אכן, 'אגו' - זה לא רק מה שחושבים כמו שגם לא 'נרקיסיזם'. זה הרבה יותר מורכב. כמו שבעצם האדם, על כל שכבות נפשו.

        9/10/12 18:46:
      אני לא חושבת שאדם מתעסק בעצמו באמצעות יצירה זה אדם ש "אוהב את עצמו" במובן השלילי. הוא באמת חוקר ובודק. זה גם יכול להיות "ריפוי בעיסוק". עדיף שבנאדם יכתוב מיליון שירים מזה שהוא ירביץ לאשתו או יריב עם השכנים שלו או כל התנהגות שלילית אחרת.

      נורית יקרה,

      כל פעם כשאני באה  אלייך, זו חגיגה לנשמה.  הנושאים המורכבים בהם את עוסקת, בעייתיים לכולנו. אך את מוצאת תמיד את התפר הנסתר לחבר ביניהם ומציגה לנו עבודת רקמה חדשה שנוצרה מחוטי אהבה. גם על "אגו" אפשר לכתוב. אגו מתפרע, משחית, רואה רק את עצמו, הוא במרכז וכו'. ותראי את מביאה הנה במלל וצבע מפגש שעוסק ב"אגו", לא שגרתי בעליל. חיבור המציג את היופי והכיעור בצבע ובמילה. גם ל"אגו" יש שני צדדים להתבוננות ולכן הנושא הבעייתי הזה הופך למסביר פנים, מאיר את הקושי ואפשר לדבר עליו כמה שרוצים מבלןי שה"אגו" יהפוך לטווס מרהיב צבעים. תודה יקירתי וחג שמח.

        9/10/12 01:27:

      צטט: שיר_שטוטית 2012-10-09 00:18:56

      אין גבול ליצירתיות שלך כל הכבוד ושנה שמחה לך ולכולנו |}{

      תודה לך שטוטית. אני באמת מקווה שאין ושלא יהיו גבולות. שנה שמחה ויצירתית גם לך. ואם כבר מדברים על גבולות ביצירתיות, הרי שגם לך לא שמו גדרות בממלכת היצירה ( וטוב שכך).

        9/10/12 00:18:
      אין גבול ליצירתיות שלך כל הכבוד ושנה שמחה לך ולכולנו |}{
        8/10/12 22:58:

      צטט: ד'ר רותי לאופר 2012-10-07 19:33:46

      לי זה דווקא מאד ברור שאדם מגלה את עצמו באמצעות יצירתו ! תודה על פוסט משובח.

      תודה רותי יקרה. אשרי שיש בעולם אנשים כמוך שזה ברור להם, ואשרי שיש בעולם כאלה שזה לא ברור להם. בזכות אלא שזה לא ממש ברור להם, מזמן לי לכתוב רשימות מסוג זה, ואז כולם נהנים אלה שברור להם , אלא שלא כל כך , ובוודאי שגם אני בתווך. תודה.

        8/10/12 22:56:

      צטט: פילוסופיה 2012-10-07 18:18:50

      אמונה היא כשאתה יודע שאתה שלמות וחותר לשם במודעות כדע את עצמך

      תודה לך פילוסופיה, ואכן דברי פילוסופיה דברייך כהמשך ישיר לדבריו של סוקרטס - ידיעת העצמי זו אכן החתירה לשלמות. זו זכותינו כמו גם חובתינו.

        8/10/12 22:55:

      צטט: ניקיטה רנא 2012-10-07 15:00:59

      את אומן רב תחומי... את נוגעת בזה ומתבוננות בזה ביצירתיות יוצאת דופן.

      תודה לך ניקיטא מילים שמחממות את הלב וגם את הלהט היצירתי.

        7/10/12 19:33:
      לי זה דווקא מאד ברור שאדם מגלה את עצמו באמצעות יצירתו ! תודה על פוסט משובח.
        7/10/12 18:18:
      אמונה היא כשאתה יודע שאתה שלמות וחותר לשם במודעות כדע את עצמך
        7/10/12 15:00:
      את אומן רב תחומי... את נוגעת בזה ומתבוננות בזה ביצירתיות יוצאת דופן.
        7/10/12 14:47:

      צטט: רפי פרץ 2012-10-07 13:59:14

      יופי של דוגמאות וניתוח

      תודה רפי.

        7/10/12 14:41:

      צטט: rutpal1 2012-10-07 12:00:19

      צטט: נורית-ארט 2012-10-07 11:29:48

      צטט: rutpal1 2012-10-07 10:36:33

       

      היי נורית,

      אני מצטערת שגרמתי לך אי נחת בהישתמשי במונח "חיטוט". אני לא מפסיקה לחטט ולנתח (כניראה מילה יותר מכובדת)  את מהלכיי וסיבותיהם ואיני רואה כל רע לעשות כן, אלא אם אני חשה שאני נכנסת לאובססיה  וזה קורה לעתים.

      אם הסיבות שהעליתי לא מתאימות לך אשמח שתנתחי את סיבותייך ומדוע החלטת לעשות את התיזה שלך על נושא הדיוקן העצמי. אינני חושבת , לפי ההיכרות המועטת שלי איתך, שהסיבה היא מידתיות אהבתך את עצמך.

      אם תרשי לי ,וגם את שאר הקוראים כאן,להיות כנה, מבלי לפגוע באיש,הרי דעתי היא שהיוצר הרציני מגיע לכך מתוך רצון לפיצוי עצמי ואת סיבותיו  לא יעלה כאן אלא בוודאי ישתף בווידוי פסיכואנליטי אם  ירצה ויגיע לכך.

      נורית יקרה, לא באתי לפורום הזה על מנת לשפוט אנשים ,אלא על מנת לבקר את עבודותיהם והתחברתי אלייך כיוון שהתחברתי ליצירותייך ואני מאחלת לך הרבה פוריות והצלחה בעבודתך.

      חג שמח,

      רות
      רות יקרה,

      אני מאד שמחה ומכבדת את השיח שהתפתח בינינו כאן. לו לא הייתי מעוניינת בסוג כזה, או כל סוג של שיח לא הייתי מפרסמת רשומות. לא הייתי מפרסמת ציורים, לא הייתי מפרסמת שירים. לא הייתי מפרסמת. כך שהדברים שכתבת, והם דעותייך ומחשבותייך - מכובדות ומקובלות עלי מאד. כמובן שמתוך השיח ומתוך דברייך אני ממשיכה ומתייחסת, מביעה את דעתי ומגיבה. וזו ברכתו של השיח בעיני. ידוע לי שאת מעריכה ומכבדת את עבודתי, שהרי זו לא שיחתנו הראשונה, ובאותה מידה אני מכבדת את דברייך. יתרה מזאת. כל מה שמישהו רציני אומר, זה קרש קפיצה להרחבת הדיון, וזה מצויין בעיני. לשאלתך מדוע בחרתי לעסוק בנושא הזה למחקר, אני פשוט לא יודעת מאיפה אפילו להתחיל. שהרי זה מחקר שערך שש שנים, ועדיין ממשיך להתנהל ולהתפתח. הדוקטורט נכתב על פני כ 600 עמודים כך שבאמת אינני ידועת מהיכן להתחיל. אבל אני חושבת שחלק גדול מהתשובה לשאלתך זו דווקא נמצא ברשומה הזו, עצמה, שבעקבותיה אנחנו מתדיינים כאן. אבל, בשביל לא להשאיר אותך בלא תשובה לגמרי, אתייחס דווקא לשאלתך הקודמת שבה שאלת מדוע דווקא פנים. אנסה לענות לך על כך בקיצור רב. בחרתי בפנים, ראשית משום שכאשר עושים דוקטורט צריך להגדיר את 'גבולות המחקר'. בחרתי בפנים, שם התרכזתי. בעיני הפנים על כל מה שיש בהם זה סוג של מפה ושל צופן. הפנים אומרות את מעל שלפני השטח, פני השטח, וגם את מה שיש בפנים, ובאשר למילה פנים - זה גם הרבה צדדים. שם לדעתי יש הכל. הכל שאפשר לחשוף אותו באמצעות פעולת הציור והתוצר. וזה ממש בקיצור למה בחרתי פנים. יש עוד הרבה סיבות שחלקן היו ידועות לי כבר בהתחלה וחלקן נודעו לי מתוך המחקר. ודבר נוסף, לאחרונה התחלתי לפרסם כאן בבלוג שלי רשימות שנקראות 'פייסטוק' - שם אני מעלה הגיגים והרהורים בנושא דיוקן עצמי, ובדרך כלל אני משתמשת בשאלות אמיתיות או מבויימות ששאלו אותי. משתמשת בשאלות אלה כנקודת מוצא. אם תעייני ברשומות אלה תוכלי לדעת עוד כמה דברים על הסיבות שבגללן אני עוסקת בזה. ושוב תודה לך על ההתייחסות - היא מבורכת בעיני. חג שמח. נורית

       

       

        7/10/12 13:59:
      יופי של דוגמאות וניתוח
        7/10/12 12:54:

      צטט: אוריתלנ 2012-10-07 11:36:27

      היי נורית, כרגיל פוסט מעמיק ומעניין. ראיתי את שתי עבודות הדיוקן שלך בתערוכה שמוצגת עכשיו בבית העיתונאים בתל אביב. האחת צבעונית בסגנון שונה וצבעוניות שונה מעבודותיך האחרות, השניה בסגנון שאותו ראיתי גם בתערוכה בבית האמנים בחיפה. לא זוכרת מתי שתי העבודות צויירו. מעניין איך הצבעוניות משתנה לפי תקופות בחיים והלך הרוח באותה התקופה... חג שמח

      תודה אורית. שמחתי לדעת שהיית שם. את צודקת. העבודות נעשו בתקופות שונות לגמרי, גם הטכניקות שונות. מה שאומר שאני האחת עם הפנים היחידות שיש לי, יכולה להפיק הרבה מאד יצירות שונות. זה מה שמעניין בעיני. זה גורם לי לחשוב שבהרבה מקרים לא הנושא הוא החשוב, אלא אופן הפרשנות של האמן. כי כל דבר יכול להיות סיבה לציור, אבל מה שמרחיב את העולם ואת המציאות הקיימת הוא הריבוי של הפרשנויות. תודה לך וחג שמח.

        7/10/12 12:04:

      צטט: אוריתלנ 2012-10-07 11:36:27

      היי נורית, כרגיל פוסט מעמיק ומעניין. ראיתי את שתי עבודות הדיוקן שלך בתערוכה שמוצגת עכשיו בבית העיתונאים בתל אביב. האחת צבעונית בסגנון שונה וצבעוניות שונה מעבודותיך האחרות, השניה בסגנון שאותו ראיתי גם בתערוכה בבית האמנים בחיפה. לא זוכרת מתי שתי העבודות צויירו. מעניין איך הצבעוניות משתנה לפי תקופות בחיים והלך הרוח באותה התקופה... חג שמח

      היי אורית,

      כניראה שאני נוטה היום לרגשנות יתר ולכן מצאתי לנכון לומר לך שאני מאד מעריכה את סגנון דברייך וניתוחם בחוכמה רבה.

      חג שמח ,

      רות

       

        7/10/12 12:00:

      צטט: נורית-ארט 2012-10-07 11:29:48

      צטט: rutpal1 2012-10-07 10:36:33

       

      היי נורית,

      היי רות, אני מתייחסת לדברייך בגוף הטקסט שלך - כך נראה לי יותר נוח

      הצורך להרבות במילים לא פחות מאשר בקווים ובכתמים מוכיח לעניות דעתי את אי הנחת מהחיים העכשוויים לא פחות מאשר הוא מוכיח ע"י רמיזות על חיים ללא נחת רבה גם בעבר ואם לא מתגברים על החיטוט הזה  הוא רומז גם על אי הנחת שתלווה אותנו גם בעתיד.

      אני חייבת לומר, שהמילה 'אי הנחת' - היא ברכתו של כל אדם יוצר. לא אני המצאתי זאת, וגם בכתובים זה נמצא. חוסר הנחת, הוא הכוח המניע שגורם לכל יוצר לשוב ולחזור ולשוב אל היצירה. תילי תילים של מילים נכבתו על כך ואני לא ארבה בזאת כאן. אבל זו ברכתו של היוצר, וזו ברכתה של התרבות. הספק, השאלה, התהייה, הרצון למצוא תשובה - זה חוסר נחת. חוסר נחת שמעורר ליצירה וטוב שכך. אני, אגב, הייתי תמיד אומרת לסטודנטים שלי "אל תתאהבו בציורים שלכם" משום שברגע שהיוצר מתאהב ביצירתו ומרוצה יותר מדי, מעיין היצירה מתדלדל. כך שחוסר הנחת הוא דבר מבורך כאשר מדובר ביצירה.

      ואם כבר מדברים על חוסר נחת, הייתי אומרת שלי יש דווקא חוסר נחת מהמילה שלך 'חיטוט'. חיטוט זו מילה שהקונוטציה שלה היא שיפוטית ולדעתי אינה מתאימה לעניינינו כאן, ובוודאי שלא לענייני. אני מדברת על מחקר, ועל חקירה. בעיני ולפי האופן שבו אני תופסת את האמנות, זה חיפוש וחקירה. חקירה זה דבר שלעולם לא מסתיים. אני לא רואה את עצמי כאמנית - עיתונאית שמתעדת את המציאות, אלא אמנית יוצרת שעסוקה בחיפוש. זה יכול להיות חיפוש בכלל, ויכול להיות, במקרה הנוכחי, חיפוש בנפש האדם. בעיני נפש האדם זה באר ללא תחתית. עולם עשיר, מעניין ועמוק שיש בו ללא גבול. אני משתמשת באמנות כללי לחקירה, ולפרשנות ולכך אני מוסיפה גם את הצד המחקרי (האקדמי) שגם עליו אני אמונה. אז לא הייתי קוראת לזה חיטוט. ולא בזה אני עוסקת.

      הרמזים שאת נוטעת בדברייך מובילים אותי לנתח את הגורמים לחיטוט עצמי, והם לא מעטים. יש בנו רצון לצייר/לרשום את דמותנו (מדוע את מרוכזת רק בפנייך?) מהסיבות להלן או מחלק מהן:

      ובאשר לשאלה מדוע אני מציירת את פני? - זה הרי לא מקרי. זו החלטה. ויותר מכך, זו החלטה שהיה עלי לקבל כאשר יצאתי למחקר אקדמי ( דוקטורט). במחקר בדרך כלל אתה צריך להגדיר את המקום, המקרה, הסביבה,הנושא שבו אתה מתמקד. אני בחרתי בפנים. ועל סיבת הבחירה בפנים דווקא, כתבתי פרק שלם ( כמובן שלא אפרט זאת כאן, רק אומר שיש לכך נימוקים ברורים ומכוונים).

      לפיכך התשובות שאת מפרטת כאן הן התשובות שלך, ולא הסיבות שלי.

      1) הסקרנות והאתגר. האם נעיז לכער או ליפות את הדמות?

      2) האם דעתם של חברים  משפיעה על הציורים, או ביכולתנו להתעלם מהחברה הסובבת אותנו והרי היא שיצרה אותנו כפי שהננו?

      3) מה מידת האובייקטיביות והכנות שלנו?

      4) עד כמה אנו באמת מוכרים לעצמנו?

      5) אנו המודל הנוח והצייתני ביותר ונוכל לבקש מאיתנו כל פוזה או מימיקה שנחפוץ בה. אין לנו רתיעה או פחד מתגובת המודל במידה ונעקם, נעוות או נשתולל על חשבונו וביכולתנו לנוח או לצייר בכל עת ושעה שתבוא לנו.

      6) הצורך  הדו משמעי להיחשף .

      כל הסיבות שפרטת כאן מעניינות בפני עצמן, אך הן לא הסיבות שבגללן בחרתי להתרכז בפנים.

      בכל מקרה, תודה לך על התייחסותך הרצינית והמעניינת.

       

      היי נורית,

      אני מצטערת שגרמתי לך אי נחת בהישתמשי במונח "חיטוט". אני לא מפסיקה לחטט ולנתח (כניראה מילה יותר מכובדת)  את מהלכיי וסיבותיהם ואיני רואה כל רע לעשות כן, אלא אם אני חשה שאני נכנסת לאובססיה  וזה קורה לעתים.

      אם הסיבות שהעליתי לא מתאימות לך אשמח שתנתחי את סיבותייך ומדוע החלטת לעשות את התיזה שלך על נושא הדיוקן העצמי. אינני חושבת , לפי ההיכרות המועטת שלי איתך, שהסיבה היא מידתיות אהבתך את עצמך.

      אם תרשי לי ,וגם את שאר הקוראים כאן,להיות כנה, מבלי לפגוע באיש,הרי דעתי היא שהיוצר הרציני מגיע לכך מתוך רצון לפיצוי עצמי ואת סיבותיו  לא יעלה כאן אלא בוודאי ישתף בווידוי פסיכואנליטי אם  ירצה ויגיע לכך.

      נורית יקרה, לא באתי לפורום הזה על מנת לשפוט אנשים ,אלא על מנת לבקר את עבודותיהם והתחברתי אלייך כיוון שהתחברתי ליצירותייך ואני מאחלת לך הרבה פוריות והצלחה בעבודתך.

      חג שמח,

      רות
       

          

       

       

        7/10/12 11:36:
      היי נורית, כרגיל פוסט מעמיק ומעניין. ראיתי את שתי עבודות הדיוקן שלך בתערוכה שמוצגת עכשיו בבית העיתונאים בתל אביב. האחת צבעונית בסגנון שונה וצבעוניות שונה מעבודותיך האחרות, השניה בסגנון שאותו ראיתי גם בתערוכה בבית האמנים בחיפה. לא זוכרת מתי שתי העבודות צויירו. מעניין איך הצבעוניות משתנה לפי תקופות בחיים והלך הרוח באותה התקופה... חג שמח
        7/10/12 11:29:

      צטט: rutpal1 2012-10-07 10:36:33

       

      היי נורית,

      היי רות, אני מתייחסת לדברייך בגוף הטקסט שלך - כך נראה לי יותר נוח

      הצורך להרבות במילים לא פחות מאשר בקווים ובכתמים מוכיח לעניות דעתי את אי הנחת מהחיים העכשוויים לא פחות מאשר הוא מוכיח ע"י רמיזות על חיים ללא נחת רבה גם בעבר ואם לא מתגברים על החיטוט הזה  הוא רומז גם על אי הנחת שתלווה אותנו גם בעתיד.

      אני חייבת לומר, שהמילה 'אי הנחת' - היא ברכתו של כל אדם יוצר. לא אני המצאתי זאת, וגם בכתובים זה נמצא. חוסר הנחת, הוא הכוח המניע שגורם לכל יוצר לשוב ולחזור ולשוב אל היצירה. תילי תילים של מילים נכבתו על כך ואני לא ארבה בזאת כאן. אבל זו ברכתו של היוצר, וזו ברכתה של התרבות. הספק, השאלה, התהייה, הרצון למצוא תשובה - זה חוסר נחת. חוסר נחת שמעורר ליצירה וטוב שכך. אני, אגב, הייתי תמיד אומרת לסטודנטים שלי "אל תתאהבו בציורים שלכם" משום שברגע שהיוצר מתאהב ביצירתו ומרוצה יותר מדי, מעיין היצירה מתדלדל. כך שחוסר הנחת הוא דבר מבורך כאשר מדובר ביצירה.

      ואם כבר מדברים על חוסר נחת, הייתי אומרת שלי יש דווקא חוסר נחת מהמילה שלך 'חיטוט'. חיטוט זו מילה שהקונוטציה שלה היא שיפוטית ולדעתי אינה מתאימה לעניינינו כאן, ובוודאי שלא לענייני. אני מדברת על מחקר, ועל חקירה. בעיני ולפי האופן שבו אני תופסת את האמנות, זה חיפוש וחקירה. חקירה זה דבר שלעולם לא מסתיים. אני לא רואה את עצמי כאמנית - עיתונאית שמתעדת את המציאות, אלא אמנית יוצרת שעסוקה בחיפוש. זה יכול להיות חיפוש בכלל, ויכול להיות, במקרה הנוכחי, חיפוש בנפש האדם. בעיני נפש האדם זה באר ללא תחתית. עולם עשיר, מעניין ועמוק שיש בו ללא גבול. אני משתמשת באמנות כללי לחקירה, ולפרשנות ולכך אני מוסיפה גם את הצד המחקרי (האקדמי) שגם עליו אני אמונה. אז לא הייתי קוראת לזה חיטוט. ולא בזה אני עוסקת.

      הרמזים שאת נוטעת בדברייך מובילים אותי לנתח את הגורמים לחיטוט עצמי, והם לא מעטים. יש בנו רצון לצייר/לרשום את דמותנו (מדוע את מרוכזת רק בפנייך?) מהסיבות להלן או מחלק מהן:

      ובאשר לשאלה מדוע אני מציירת את פני? - זה הרי לא מקרי. זו החלטה. ויותר מכך, זו החלטה שהיה עלי לקבל כאשר יצאתי למחקר אקדמי ( דוקטורט). במחקר בדרך כלל אתה צריך להגדיר את המקום, המקרה, הסביבה,הנושא שבו אתה מתמקד. אני בחרתי בפנים. ועל סיבת הבחירה בפנים דווקא, כתבתי פרק שלם ( כמובן שלא אפרט זאת כאן, רק אומר שיש לכך נימוקים ברורים ומכוונים).

      לפיכך התשובות שאת מפרטת כאן הן התשובות שלך, ולא הסיבות שלי.

      1) הסקרנות והאתגר. האם נעיז לכער או ליפות את הדמות?

      2) האם דעתם של חברים  משפיעה על הציורים, או ביכולתנו להתעלם מהחברה הסובבת אותנו והרי היא שיצרה אותנו כפי שהננו?

      3) מה מידת האובייקטיביות והכנות שלנו?

      4) עד כמה אנו באמת מוכרים לעצמנו?

      5) אנו המודל הנוח והצייתני ביותר ונוכל לבקש מאיתנו כל פוזה או מימיקה שנחפוץ בה. אין לנו רתיעה או פחד מתגובת המודל במידה ונעקם, נעוות או נשתולל על חשבונו וביכולתנו לנוח או לצייר בכל עת ושעה שתבוא לנו.

      6) הצורך  הדו משמעי להיחשף .

      כל הסיבות שפרטת כאן מעניינות בפני עצמן, אך הן לא הסיבות שבגללן בחרתי להתרכז בפנים.

      בכל מקרה, תודה לך על התייחסותך הרצינית והמעניינת.

       

        7/10/12 10:36:

      היי נורית,

      הצורך להרבות במילים לא פחות מאשר בקווים ובכתמים מוכיח לעניות דעתי את אי הנחת מהחיים העכשוויים לא פחות מאשר הוא מוכיח ע"י רמיזות על חיים ללא נחת רבה גם בעבר ואם לא מתגברים על החיטוט הזה  הוא רומז גם על אי הנחת שתלווה אותנו גם בעתיד.

       

      הרמזים שאת נוטעת בדברייך מובילים אותי לנתח את הגורמים לחיטוט עצמי, והם לא מעטים. יש בנו רצון לצייר/לרשום את דמותנו (מדוע את מרוכזת רק בפנייך?) מהסיבות להלן או מחלק מהן:

      1) הסקרנות והאתגר. האם נעיז לכער או ליפות את הדמות?

      2) האם דעתם של חברים  משפיעה על הציורים, או ביכולתנו להתעלם מהחברה הסובבת אותנו והרי היא שיצרה אותנו כפי שהננו?

      3) מה מידת האובייקטיביות והכנות שלנו?

      4) עד כמה אנו באמת מוכרים לעצמנו?

      5) אנו המודל הנוח והצייתני ביותר ונוכל לבקש מאיתנו כל פוזה או מימיקה שנחפוץ בה. אין לנו רתיעה או פחד מתגובת המודל במידה ונעקם, נעוות או נשתולל על חשבונו וביכולתנו לנוח או לצייר בכל עת ושעה שתבוא לנו.

      6) הצורך  הדו משמעי להיחשף .

       

        6/10/12 23:12:
      נכנסתי אלייך כשאני כבר עייפה אקרא מחר. תודה.
        6/10/12 21:26:

      צטט: milina 2012-10-06 21:22:09

      הפוסט שלך ,נפלא ומרתק , יש אהבה בדיוקנאות שלך,חיפש חיטוט בנשמה ,המבט לכל עבר יוצר תחושת תלת מימיד ,הצצה לכל עבר ,יוצרת תחושת השלמה ,כלפי האני והסביבה ,העבודות מאוד חזקות ובעלות נוכחות

      את מבינה מלינה? זו קריאה נכונה של העבודות. זו הבנה. אכן יש שם אהבה. ואני חושבת שטוב שיש לפעמים שמבינים את זה אחרת וששואלים את השאלות האלה, כי זו הזדמנות לפתוח, ולענות ולהרחיב. אבל אין ספק שעין כמו שלך, רואה את הדברים כמו שאני רואה אותם. תודה לך.

        6/10/12 21:24:

      צטט: sari di 2012-10-06 21:07:16

      אמן משקף את עצמו גם כשדיוקנו אינו מופיע. על אחת כמה וכמה כשהאמן מתמודד עם דמותו. לא בטוחה שהשאלה של האהבה העצמית חשובה כל כך כצופה...אולי לאמן עצמו אם הוא מעוניין בתשובה. שלימות היצירות שלך נורית מדגישה את השלימות/ההשלמה הפנימית. שיהיה שבוע נעים ושמח:)

      תודה שרי. כל מילה שלך כאן רק מוסיפה תומכת ומחזקת את הרשומה. תודה ושבוע טוב גם לך.

        6/10/12 21:23:

      צטט: רפאלה 2012-10-06 21:06:42

      איזה פוסט מעניין ומרתק. אני מאד אוהבת את הדיוקנאות שלך ושל אחרים. אפשר ללמוד הרבה מהם. כתיבתך תמיד מרתקת וסוחפת. את מדהימה.

      תודה רפאלה. וקוראים מתעניינים כמוך וכמו קוראי האחרים, כאלה אני צריכה. שמחה לחלק את דבריי ויצירותיי עם אחרים ושמחה שיש מי שחפץ בזה. תודה.

        6/10/12 21:22:

      צטט: כִּשְׁ-רוֹנִית 2012-10-06 20:18:06

      יש לך סיבות טובות לאהוב את עצמך ועל התחת שלי מי שחושב אחרת (: את חכמה מוכשרת יפה מעניינת מרתקת ומקסימה גם כן. טפו טפו עלייך על הציורים שלך והפוסטים המשכילים הללו.

      ואני קוראת וצוחקת, וקוראת וצוחקת - ונהנית גם כמובן. תודה יקירתי על שלל המחמאות שחלקת לי כאן. טפו טפו על התגובות שלך גם ( שלא נדבר על הדברים האחרים). קריצה

        6/10/12 21:22:
      הפוסט שלך ,נפלא ומרתק , יש אהבה בדיוקנאות שלך,חיפש חיטוט בנשמה ,המבט לכל עבר יוצר תחושת תלת מימיד ,הצצה לכל עבר ,יוצרת תחושת השלמה ,כלפי האני והסביבה ,העבודות מאוד חזקות ובעלות נוכחות
        6/10/12 21:07:
      אמן משקף את עצמו גם כשדיוקנו אינו מופיע. על אחת כמה וכמה כשהאמן מתמודד עם דמותו. לא בטוחה שהשאלה של האהבה העצמית חשובה כל כך כצופה...אולי לאמן עצמו אם הוא מעוניין בתשובה. שלימות היצירות שלך נורית מדגישה את השלימות/ההשלמה הפנימית. שיהיה שבוע נעים ושמח:)
        6/10/12 21:06:
      איזה פוסט מעניין ומרתק. אני מאד אוהבת את הדיוקנאות שלך ושל אחרים. אפשר ללמוד הרבה מהם. כתיבתך תמיד מרתקת וסוחפת. את מדהימה.
        6/10/12 21:01:

      צטט: ג.ע. 2 2012-10-05 18:57:08

      היי נורית, אני חוזרת שוב. כמובן שהתחושות שלי בניתוח הדברים בד"כ מתבררות כנכונות, אבל גם במסגרת לימודיי למדתי כמה קורסים על הפסיכולוגים הגדולים, את יודעת - כל המבואות, ולכן לא הכל חדש לי, ובכל זאת, הבאת את זה כאן, בהקשר הזה, ובצורה מאוד מסודרת. באשר להשמדה, כמובן שאני יודעת את יחסך לחפץ והשמדתו, כי הרי ניהלנו דיונים על זה כבר בפוסטים שעסקו אז בנושאים אלה, ואף אמרתי שאת מאוד אמיצה והדרך שלך מאוד מעניינת. כאן התייחסתי אל זה מהצד הפסיכולוגי - שאלתי מה זה אומר מהבחינה הפסיכולוגית, שאדם רוצה להשמיד את יצירותיו, ובטעות נטתי לחשוב שאולי השמדת גםן ציורי דיוקן. אז מתשובתך אני מבינה שטעיתי, לא השמדת בשום פנים ואופן מעולם ציורי דיוקן שלך, ואם כך, זה עונה לפחות על חלק משאלתי, כי השמדת דיוקן עצמי, כנראה שלא כמוה כהשמדת ציור אחר, ועצם זה שלא השמדת אותם, עונה כבר בעצם על רוב השאלה. אבל, במקביל, את הרי תמיד אומרת שהאמן היוצר מביע את עצמו בכל ציור וציור שהוא מצייר (לאו דווקא דיוקן) , כלומר מצייר משהו מפנימיותו, ולכן, אם כך, אז למעשה עדיין נותרה חלק מהשאלה בכל זאת, למרות שאלו לא היו דיוקנאות שלך אלא ציורים אחרים.

      גימל יקרה, העלית פה שאלה מעניינת, ואפילו נכונה במידה מסויימת. את צוקדת, לא פעם אמרתי שהאמן תמיד מביע את עצמו בכל ציור שלו, ואפילו אמרתי זאת באופן הרבה יותר חד ומחודד. אמרתי שכל ציור הוא בעצם דיוקן עצמי. אבל, יחד עם זה אני מבדילה ומבחינה ביניהם. יחד עם זאת הציורים שעברו אצלי תהליכים של השמדה, זה אף פעם לא היה השמדה ממש. זה תמיד היה שלב כלשהוא שממנו המשכתי את היצירה. זו השמדה במובן של שמד, אלא סוג של טרנספורמציה, סוג של השתנות, סוג של תהליך שבו העבודות הפסיקו להיות כבר מה שהן היו, והפכו להיות שוב חומר ושוב חפץ שממנו המשכתי את היצירה, וכפי שידוע לך, כתבתי על כך רבות. ואם נחזור לעניין הפסיכולוגיה, אז גם כאן יש משהו שמתאר תהליכים של התפתחות, השתנות ומעברים. בכל מקרה, מעניינת ונכונה מאד השאלה שחדדת כאן.

        6/10/12 20:18:
      יש לך סיבות טובות לאהוב את עצמך ועל התחת שלי מי שחושב אחרת (: את חכמה מוכשרת יפה מעניינת מרתקת ומקסימה גם כן. טפו טפו עלייך על הציורים שלך והפוסטים המשכילים הללו.
        5/10/12 18:57:
      היי נורית, אני חוזרת שוב. כמובן שהתחושות שלי בניתוח הדברים בד"כ מתבררות כנכונות, אבל גם במסגרת לימודיי למדתי כמה קורסים על הפסיכולוגים הגדולים, את יודעת - כל המבואות, ולכן לא הכל חדש לי, ובכל זאת, הבאת את זה כאן, בהקשר הזה, ובצורה מאוד מסודרת. באשר להשמדה, כמובן שאני יודעת את יחסך לחפץ והשמדתו, כי הרי ניהלנו דיונים על זה כבר בפוסטים שעסקו אז בנושאים אלה, ואף אמרתי שאת מאוד אמיצה והדרך שלך מאוד מעניינת. כאן התייחסתי אל זה מהצד הפסיכולוגי - שאלתי מה זה אומר מהבחינה הפסיכולוגית, שאדם רוצה להשמיד את יצירותיו, ובטעות נטתי לחשוב שאולי השמדת גםן ציורי דיוקן. אז מתשובתך אני מבינה שטעיתי, לא השמדת בשום פנים ואופן מעולם ציורי דיוקן שלך, ואם כך, זה עונה לפחות על חלק משאלתי, כי השמדת דיוקן עצמי, כנראה שלא כמוה כהשמדת ציור אחר, ועצם זה שלא השמדת אותם, עונה כבר בעצם על רוב השאלה. אבל, במקביל, את הרי תמיד אומרת שהאמן היוצר מביע את עצמו בכל ציור וציור שהוא מצייר (לאו דווקא דיוקן) , כלומר מצייר משהו מפנימיותו, ולכן, אם כך, אז למעשה עדיין נותרה חלק מהשאלה בכל זאת, למרות שאלו לא היו דיוקנאות שלך אלא ציורים אחרים.
        5/10/12 16:17:

      צטט: ג.ע. 2 2012-10-04 23:05:38

      נורית יקרה, כמו תמיד, הפוסט היה מעניין, רחב ומקיף וגייסת לתוכו את כל הפסיכולוגים הגדולים. ובכן, השאלה מי הם האנשים העוסקים בחקר עצמם ולמה דווקא הם, היא באמת מעניינת, והתשובה שהבאת לכאן נראית לי מאוד נכונה, למרות שאפשר להוסיף לה עוד ועוד תשובות. יש כמובן הסכמה דיי רחבה בעולם כולו על כך שאמנים וכל מי שעוסק בכל עולם היצירה על גווניה השונים (גם אם זה 'למגירה)', הם אנשים שיש בהם איזשהו סף מסוים, שנמצאים כל הזמן בחיפוש תמידי, שצריכים לחדור לנפש פנימה. ההסבר הזה של חסך בילדות נראה הכי מתקבל על הדעת, ובכך שהוא משפיע על שאר החיים במידה ואינו מסופק, חוסר שיוצר בעיות לא פשוטות בנפשו של האדם שגורמות לו כל הזמן לחפש להן תשובות ולמצוא לעצמו דרכים שירגיעו אותו, שחלק מהן זה הרצון להבין את הפנים שלו, וחלק אחר זה להביא את זה לידי ביטוי. זה נכון כמובן גם לגבי משוררים, ציירים, פסלים, סופרים, רקדנים וכוריאוגרפים, מוסיקאים וכל יתר תחומי האמנות. באשר לשאלה האישית שנשאלת את, אני חייבת להגיד שהיו לך במהלך הזמן שאני קוראת את הפוסטים שלך הרבה רמזים על הצדדים האחרים שלך, שאנחנו - הקהל האוהד שלך - בד"כ לא נחשפים אליהם בצורה ישירה וגלויה, אלא דווקא נחשפים להצלחות: כל התערוכות שהיו לך וכל הפרוייקטים וכו'. יחד עם זאת, עולות בי עדיין מספר שאלות ביני לבין עצמי (ואת כמובן לא חייבת להשיב עליהן): מדוע כל הדיוקנאות הם במבע של יחס שלילי (עצב, כעס, זעם) ואין גם מבעים חיוביים: כמו חיוך (קטן), או צחוק (חיוך גדול) למשל? עד כאן בנוגע לרשימה הספציפית הזאת, אבל בכל זאת, מכיוון שאנחנו קהל דיי קבוע שלך, אז אני שואלת את עצמי גם את השאלה הנוגעת לגריסה ושינויים שעברו תערוכותייך - על מה בעצם מעידים תהליכים אלה?: השמדה בשריפה, בגריסה, ועוד. מה זה אומר כשאדם משמיד את דיוקנאותיו? השארתי כאן שאלות מתוך ידיעה שאת אוהבת כאלה, וכמובן כל אחד מאיתנו יכול לנתח את זה לפי ראות עיניו, אבל ההשמדה היא חלק מכל המכלול של העשייה שלך, ולכן הוספתי כאן גם את הפן הזה. עד כאן לבינתיים.
      גימל יקרה, כרגיל, רואים שהתעמקת וכמובן שאני שמחה שחלק גדול, אם לא הרוב, מובן לך, מרחיב לך את קשת הידיעות ואף מנמק לך דברים שאולי בחושייך ידעת אותם, והנה עכשיו הם מקבלים סוג של תמיכה שיש בה הרבה מן הידע שכבר נצבר בעולם. בחלק השני של דברייך את מעלה מספר תהיות ושאלות. כמובן שעוד אשתמש בהם ואעשה מהם מטעמים בפרסומים השונים שלי ( שהרי אני אוהבת שאלות, שהרי אלה מגרות אותי להביא את התשובות). אבל, לא אשאיר אותך בשאלות פתוחות לגמרי. את מציגה שתי שאלות. אחת, מדוע באמת הציורים מבטאים רגשות שליליים ( כעס , עצב, זעם). נדמה לי שאני יכולה לענות על שאלות אלה בחלקן, שהרי כמו שאמרתי, גם אני מגלה את התוצר משהו מוגמר, כלומר, הוא מגלה לי את עצמו. ראשית עלייך להבין שכאשר אני עומדת מול המראה ומציירת, יש לי מבט מאד מאד מרוכז, מאד מתמקד, משום שאני מתרכזת בעבודת ובפעולת הציור. כך שמה שמעניין אותי ברגעים אלה זה הציור ואין סיכוי שאני אעמוד ואחייך אל עצמי במראה או אנסה ליפות את עצמי כדי לצאת יפה. דבר נוסף שצריך לדעת שאני מתבוננת על כל אור וכל צל, וכל קו, וכל קמט, וכל דבר שנמצא על פני בעיניים של זכוכית מגדלת, וכאשר מתרגמים את זה לקו, לצבע, ולמשיכות מכחול. ומאחר וזה לא צילום, המבע יוצא קשה, רציני. אני דרך אגב לא חושבת שהמבע הוא כועס, או עצוב. אני חושבת שהמבע הוא רציני ועמוק. בעיני אין זה כעס. אבל , כידוע, ציור כשהו יצא מרשותו ומידיו של הצייר הוא פתוח לכל קריאה. וכל מה שהצופה רואה, ייתכן שזה קיים שם. ושוב, צריך להזכיר את מה שאני אומרת בכל אחד מהפוסטים שפרסמתי, הציור מספר סיפור אחר, משהו מתוך העולם הפנימי. ולפעמים העולם הפנימי הוא מהורהר מאד ויכול לחיות בשלום גם עם מה שנראה 'על הפנים'. הציורים שלי, כאמור, הם לא העתק של מה שיודעים ורואים על פני החיצוניות. הוא מביא עומקים אחרים. כמובן שאפשר לנתח את זה עוד לעומק, אבל נראה לי שתשובתי זו מספיקה, ביחס לאורך הזמן שאפשר "לנאום" בתגובות. הדבר האחר שעליו את מדברת הוא ההשמדה. ראשית, חשוב לי להדגיש לך שאת הדיוקנאות מעולם ואף פעם לא השמדתי. אין אף ציור דיוקן עצמי שהושמד על ידי. כל הדיוקנאות שציירתי שמורים עמדי, לא הושמדו ולא יושמדו. נכון שישנם ציורים אחרים שהשמדתי, פעם בגריסה, ופעם בשריפה. זה נושא רחב מאד ויש לי הרבה מה לומר עליו, זה חלק מהיחס לחפץ, היחס לזמן, היחס לאמנות ועוד ועוד. אפשר לחזור לרשימות שלי שעוסקות בנושא הזה, אני מסבירה זאת שם בהרחבה. אבל, אינני משמידה ציורים של דיוקן עצמי. אגב, אני אוהבת את כל ציורי הדיוקן העצמי שלי. וכמובן, שוב תודה לך על התייחסותך הרצינית והמתעניינת, כולל השאלות ששאלת. אם היית נכנסת לפייסבוק, היית רואה שאני מציגה את השאלות האלה, ואף עונה עליהם בקצרה ( לא היום, אבל במשך השבוע).
        4/10/12 23:05:
      נורית יקרה, כמו תמיד, הפוסט היה מעניין, רחב ומקיף וגייסת לתוכו את כל הפסיכולוגים הגדולים. ובכן, השאלה מי הם האנשים העוסקים בחקר עצמם ולמה דווקא הם, היא באמת מעניינת, והתשובה שהבאת לכאן נראית לי מאוד נכונה, למרות שאפשר להוסיף לה עוד ועוד תשובות. יש כמובן הסכמה דיי רחבה בעולם כולו על כך שאמנים וכל מי שעוסק בכל עולם היצירה על גווניה השונים (גם אם זה 'למגירה)', הם אנשים שיש בהם איזשהו סף מסוים, שנמצאים כל הזמן בחיפוש תמידי, שצריכים לחדור לנפש פנימה. ההסבר הזה של חסך בילדות נראה הכי מתקבל על הדעת, ובכך שהוא משפיע על שאר החיים במידה ואינו מסופק, חוסר שיוצר בעיות לא פשוטות בנפשו של האדם שגורמות לו כל הזמן לחפש להן תשובות ולמצוא לעצמו דרכים שירגיעו אותו, שחלק מהן זה הרצון להבין את הפנים שלו, וחלק אחר זה להביא את זה לידי ביטוי. זה נכון כמובן גם לגבי משוררים, ציירים, פסלים, סופרים, רקדנים וכוריאוגרפים, מוסיקאים וכל יתר תחומי האמנות. באשר לשאלה האישית שנשאלת את, אני חייבת להגיד שהיו לך במהלך הזמן שאני קוראת את הפוסטים שלך הרבה רמזים על הצדדים האחרים שלך, שאנחנו - הקהל האוהד שלך - בד"כ לא נחשפים אליהם בצורה ישירה וגלויה, אלא דווקא נחשפים להצלחות: כל התערוכות שהיו לך וכל הפרוייקטים וכו'. יחד עם זאת, עולות בי עדיין מספר שאלות ביני לבין עצמי (ואת כמובן לא חייבת להשיב עליהן): מדוע כל הדיוקנאות הם במבע של יחס שלילי (עצב, כעס, זעם) ואין גם מבעים חיוביים: כמו חיוך (קטן), או צחוק (חיוך גדול) למשל? עד כאן בנוגע לרשימה הספציפית הזאת, אבל בכל זאת, מכיוון שאנחנו קהל דיי קבוע שלך, אז אני שואלת את עצמי גם את השאלה הנוגעת לגריסה ושינויים שעברו תערוכותייך - על מה בעצם מעידים תהליכים אלה?: השמדה בשריפה, בגריסה, ועוד. מה זה אומר כשאדם משמיד את דיוקנאותיו? השארתי כאן שאלות מתוך ידיעה שאת אוהבת כאלה, וכמובן כל אחד מאיתנו יכול לנתח את זה לפי ראות עיניו, אבל ההשמדה היא חלק מכל המכלול של העשייה שלך, ולכן הוספתי כאן גם את הפן הזה. עד כאן לבינתיים.

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין