ובלכתה הותירה אחריה ענן מבושם. ואותי מרוסק. צפיתי בה מתרחקת. לרגע סובבה ראשה והגניבה בי מבט אחרון, עיניה זועקות את אותו העצב שנטף מעיניי.
וכך נותרתי, לבד, ניצב בלב ההמולה ומניח לקולות השמחה לנגח בכוח את העצב העצום שמילא את חזי. הבטתי סביב בחוסר אונים - משום עבר לא ניבט החיבוק שהובטח לי אך לפני רגע, שום זוג עיניים לא הביט בי ברוך. היעדר ראשה מכתפי צרב בי בחום כמוהו לא ידעתי, והלחץ בחזה איים לשלח אותי חזרה אל התהום בה התבוססתי עד אשר הפציעה אל מולי בגאון.
מילות געגוע, זה כל מה שנותר.
|
תגובות (13)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ובכל זאת הצלחת לכתוב פנינים.
גם אותך העצבתי? אני חייב להפסיק עם ההרגל הזה...
הוא ידע מה הוא אומר.
בעוד אני מאוד מעריך את הביקורת - את רצינית שיש לך קווי מתאר ל"כתיבה טובה"? זה לא נכון בכל כך הרבה מובנים שאני לא יודע אפילו איפה להתחיל...
לקחת משהו מהלב ולשים אותו בקופסה. אם כך היינו מתנהלים כל העולם שלנו היה נראה כמו סטיבן קינג.
אבל כל אחד ומה שעושה לו את זה. ברוכה הבאה :-)
התחושה גם היא נותרה, כן. והיא עולה ביוקר.