הבחור הצעיר שבתצלום הוא רק אחד מאלפים רבים של קורבנות שנהרגו במלחמות מיותרות, חיילים שנדרשו להקריב את חייהם במלחמות שווא שהובלו ע"י מנהיגים אטומים ויהירים.
אם לדבר באופן פרטני על מלחמת יום הכיפורים, המלחמה שבה קיפח הנ"ל את חייו (ועקב כך גם התרסקה משפחתו), הרי שבפני המנהיגים הישראלים - וראש הממשלה גולדה מאיר בראשם - הייתה יותר מאפשרות והזדמנות אחת למנוע את מלחמת ה"יש-ברירה" הזו, אולם ביהירותם כי רבה העדיפו לדחות את כל הצעות השלום שהועברו אליהם, במישרין ובעקיפין, מהצד השני. הדברים נודעו בציבור כבר אז, מעט לאחר המלחמה, אבל המסמכים המפורטים המתפרסמים לאחרונה מכים בעוצמה גדולה ומחדדים את האיוולת שקרתה.

מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה לא הניבו את הלקחים המקווים. נכון שהיא שימשה זרז להסכם השלום עם המצרים, אבל את היהירות של המנהיגים – לא הצליחה המלחמה לגרש (עם שני יוצאים מן הכלל - מנחם בגין בקדנציה הראשונה ויצחק רבין בקדנציה השנייה). נהפוכו. ככל שהמצב בחברה הישראלית החל להתדרדר (אם מסתכלים על מה שהחל ב- 1973 - ובעצם עוד מ- 1967) - כך נעשו מנהיגינו אטומים ויהירים יותר ויותר: גולדה, שמיר, ביבי ובכיר האטומים - ברק.
בשנת 2000 התנפצו בקמפ-דייויד המגעים בין הישראלים והפלסטינים. אהוד ברק עשה כל מאמץ בשכנוע נתיניו הישראלים ש"אין לנו פרטנר", וניצל את העובדה שמולו עמד עראפת, מנהיג כושל גם הוא שלא היה חף מיוהרה ואטימות, ובשמחה גלויה דפק ברק את המסמר האחרון בארון הקבורה של השלום (שמרגע זה נהפך להזייה של שמאלנים בלבד).

בשנת 2002 יצאה הליגה הערבית עם יוזמה מדינית חדשה (המכונה גם "היוזמה הסעודית"), שבמשפט פשטני וקצר ניתן לתארה כך: חזרת ישראל לגבולות 67', הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים, ויתור על זכות השיבה, יחסים דיפלומטים והכרה גורפת בקיומה של מדינה ישראל - קץ הסכסוך.
אך מצד מנהיגי ישראל - דממה. אפילו לא דחיית היוזמה. מנהיגי ישראל בוחרים להתעלם ממנה. שרון, אולמרט, ביבי-ליברמן ושוב - ברק. גם הטוענים לכתר - שלי יחימוביץ' ויתר הזבובים - וכך גם הציבוריות הישראלית - אינם מתמודדים באופן רציני עם ההצעה ההגיונית ביותר לסיום סכסוך הדמים הארוך הזה.

הבחור הצעיר שבתצלום הוא רק אחד מעשרות אלפי הקורבנות שנהרגו במלחמות המיותרות האלה, אם נחשיב גם את הקורבנות בצדדים הנוספים של המתרס ("אויבינו").
מי שלא חווה שכול - אשריו. מי שלא התנסה במוות של בן משפחה - לא יבין זאת. אבל גם מי שחווה זאת - לא מבין גם לא יכול לדמיין מה זה מוות לשווא, ולא יוכל להתחבר למסע העיכול של מי שמתמודד עם מוות מיותר.

מה נותר לי לייחל לו בשישה באוקטובר עם תחילת השנה היהודית החדשה וימי חשבון הנפש הכפוי שהמסורת היהודית כה אוהבת להיטחן בעצמה?
הלוואי שיקום כאן מנהיג אמיתי שיידע לומר לעם את האמת, ויצליח לסחוף אותו אחריו אל משא ומתן רציני ואמיתי, כזה שיוביל לקץ הסכסוך ולהסכם שלום עם העולם הערבי. מי ייתן ולא יהיה עוד הרוג אחד נוסף, ישראלי או פלסטיני או מצרי או סורי או לבנוני (וכו' וכו' וכו').

ועד שזה יקרה?
אולי עדיף שבינתיים יהיו ההרוגים בניהם ונכדיהם של מנהיגינו הכושלים, לדורותיהם?
שימו לב: איני מייחל למותם, חלילה וחס. אני רק חושב, שאולי מן הראוי שחמש מאות ההרוגים שמתכנן לנו ברק יורכבו ממשפחתו שלו, של שרה וליברמן וכל היתר. מי יודע - אולי זה יוציא אותם מיהירותם (ומפחדנותם)?
מניסיון אישי - זה עושה משהו.