השמש צורבת את בשרי, החום עולה בהתמדה. בשעה עשר כבר מדדנו ארבעים מעלות בצל, סיוט. כבר שעתיים אני ממתין לבואם, הם לא מגיעים. נתקעו בדרך, המנוע התחמם, הם מנסים לקררו. יושב בתוך רכבי, מיזוג האוויר עובד במרץ ונאבק בחום. מדי פעם מעביר מבט חושש על מד החום של המנוע. פוחד שמערכת קירור המנוע תקרוס ואני אשאר כאן לנצח. נמאס לי לשבת ברכב, אצא להכין קפה ולעשן סיגריה. מכבה את הרכב ויוצא החוצה בחשש, המכה נוראית. מעל עשרים מעלות הבדל, בשבריר שנייה מעבר לעולם אחר. מרגיש את חום האדמה דרך סוליות הנעלים, אני נמס. מתיישב מתחת לעץ גדול וחוסה בצילו, לוגם בשקיקה מים קרים. מכין לעצמי כוס קפה ומביט על האופק, אדי חום מטשטשים את הנוף. מבחין מרחוק בבדואי על חמור מתקרב לעברי ואחריו הולך כלב גדול. "בוא תשב בצל, אתה רוצה מים קרים, יש כסא בארגז ברכב, בוא." הוא לוקח כסא ומתיישב לידי, "רוצה קפה עוד מעט הוא מוכן." "כן תודה, חם היום, תראה אפילו הזבובים מתים מחום." "שימותו כבר, הם לא נותנים לי מנוחה, עם החום אני אסתדר, אבל הם נבלות." "אין מה לעשות, כולו מין אללה." "תגיד לי, מה אתה משוטט באמצע המדבר, אני לא רואה שיש לך עדר." "אני מחפש את אנקה שלי, היא ברחה באמצע הלילה, אולי ראית אותה." החיוך עלה שפתיי, "ראיתי מהבוקר כמה גמלים, איך אני אדע איזה מהם הוא שלך." "אההה......, יש לה בכר קטן, סרט אדום קשור לצווארו." "ראיתי אותה היא עברה לפני ארבע שעות בערך, הלכה לכוון דרום." "אני מבין, היא הולכת הביתה." "איפה הבית שלך." "ברמת הנגב, באחד הוואדיות." אני מעלה מבט משתומם ומחשב במוחי את המרחק. "זה בערך מאתיים קילומטר מפה." "זה שלוש מאות קילומטר, דרך הוואדיות, היא מתגעגעת, הגיע הזמן לחזור, אני אוסף את העדר וחוזר הביתה אחריה, הגיע הזמן לחזור." "זה ייקח לך הרבה זמן ברגל." "מה יש לי למהר, יש לי את כל החיים לפני." "בהצלחה בדרך." "תודה, תבוא לבקר." "אני אבוא, אבל איפה אני אמצא אותך." "בה'ד 1, אתה מכיר." "לצערי כן." "תגיע, אני אמצא אותך, אנחנו הבדואים יודעים מה קורה, יודיעו לי, תמתין שעה ואגיע אליך, להתראות אחי." עלה על החמור ונעלם במורד השביל ואני נשארתי לבד עם החום והזבובים.
|