וכך התחילה לאה להכיר את אייל נרקיס מנכ"ל ומייסד קיבורד היי טיק. אייל לא היה נשוי אבל מעולם לא ניסה להציע ללאה הצעות מגונות. כפי שחלק מן הלקוחות עשו, היות ואחזו בטעות נפוצה של אי הפרדת עינוגים ועבודה. אייל היה בחור חמד, איש אשכולות שהמשרד שלו בגן הטכנולוגי היה פאר היצירה. כל מי שנכנס לשם נדהם מן הארכיטקטורה המודרנית. קירות חלקים בצבע שנהב, מנורות הלוגן מעוצבות סמל החברה. מעין הטמעה של עלה זית בתוך עלה תאנה. עלה תאנה מסמל סקס, ומיניות, ואילו הזית מסמל שלום. השילוב הזה עוצב מאבנים קטנות וצבעוניות. תקרות גבוהות ואקוסטיות. הרבה נגיעה של אייל בכל פינה. אבל את לאה עניין רק דבר אחד, איך גורמים להתנגדות שלו לקרוס. איפה עקב אכילס שלו. שלוש פעמים הקיף אכילס את טרויה כשגופת הקטור קשורה למרכבתו, שלוש פגישות יספיקו ללאה להכריע את אייל. היא הבחינה שאייל בודד ובעצם מחפש כאן בארץ איזו משמעות. בפגישות שלהם אייל לא דיבר הרבה והיה עליה למשוך אותו בלשונו, כי ידוע ידעה שזה הכרטיס כניסה שלה ללונה פארק. בתחילה זה הרגיז אותה, אבל בהמשך הבינה שגם תקשורת לא מילולית היא תקשורת. העיקר שתהיה תקשורת. היא לא דברה איתו על עבודה בפגישות שלהם, שפתיה היו חתומות. היא נתנה לו לדבר בלי להתערב, על עצמו על ילדותו בקווינס, ועל משפחתו שרובה נותרה באמריקה. בפגישה השלישית הם קבעו לארוחת ערב, לאה לבשה שמלה מיוחדת במינה, נהדרת ביופייה. אייל הוקסם עד שאעז לגעת בכף ידה וללטפה בסיום הארוחה. עדיין לא הזכירה את העניין העסקי. אייל החזיר אותה לבית של ירחמיאל ורגע לפני שירדה אמר לה - שהפגישה העסקית מבוטלת. לאה לא התרגשה ואפילו לא שאלה מדוע, היא ירדה מן המכונית זקופת גוו, כשמבטיו של אייל עוקבים אחריה כמו נץ אחר טרפו. היא נכנסה הביתה בנונשלנטיות ושפתה קומקום. הכינה לעצמה קפה שחור עם טיפת חלב. ירחמיאל התגנב וישב מולה. נו, לאה. מה קורה ? השתרר עליה. עשית עסקה עם אייל או שסתם השחתת את זמנך על האומלל הזה. לאה חייכה, חיוך עוקצני שטמן בחובו נבואה גשמית. עדיין כלום, יקירי. – ענתה אותו בחביבות סרקסטית. ידעתי. – אמר ירחמיאל. לא יצא ממנו כלום. אייל נרקיס, מנכ"ל ומייסד היי-טיק קיבורד. מקלדת אצבעוני. גיחך ירחמיאל. כמה פתטי.
עשר אצבעות לי יש לאה שקלה את צעדיה בקפידה. אייל נרקיס רצה לקבל את הטוב ביותר. אם היא רוצה לרכוש אותו אזי יהיה עליה להוכיח שהיא הטובה בשוק. יצירת תדמית לחברה זה בעצמם למתג את החברה. מאנונימיות לחברה מפורסמת, שמשקיעים יעמדו בתור להשקיע בה. אין מדובר כאן על גימיק, מכיוון שגימיק יש לו נטייה להטעות, ואת הטעות הזו אפשר לגלות מהר, ולמשוך את האוד העשן מן האש. צריך הוכחות חותכות למוצר, ובכך להעצים את יתרונותיו. תחילה שרטטה את המקלדת שהייתה ספינת הדגל של החברה. המקלדת הזו לא הייתה מקלדת סטנדרטית. היא התלבשה על האצבעות כמו אצבעוני, ולמקליד בה היה מרחב חופשי לעבוד בו. אמנם יש לאדם עשר אצבעות ואותיות באנגלית או בעברית רבות יותר. אבל הייתה אפשרות לשנות סדרה של אותיות על ידי לחיצה כפולה באצבעות. כמו כן במקרה של החלפת שפה. המקלדת הייתה מתאימה לקלדניות מהירות, לטכנאי מחשב ובכלל לכל מי שמבלה מול המסך הרבה שעות. היא הבינה את הפוטנציאל הטמון בהמצאה הזו, הרבה מעבר לבעלי מקצוע ואנליסטים. אייל נרקיס הצליח להטמיע בה את יתרונות החברה, רק חבל שהוא השתפן ברגע האחרון. כיוון שלמיתוג צריך תמיד פן של אמונה, והמרכיב הזה היה בלאה. היא הרגישה התמזגות עם הרעיון. אייל נתן לה בהיכרות הראשון מקלדת לדוגמא, היא הוציאה אותה. המקלדת הייתה פיצפונית ונכנסה בקלות למארז פלסטיק דמוי קופסת משקפיים. המקלדת הייתה אלחוטית, היה בה מרכיב שהתחבר אל המחשב דרך USB והוא בעצם היה המשדר. כמו כן היו עשרה אצבעונים מותאמים אנטומית לאצבעות של אדם ממוצע. הם יכלו להתרחב או להצטמצם בהתאם לגודל האצבע. בכדי לקבע את האצבעונים ליד הייתה רצועה שנכרכה סביב שורש היד, וכך הייתה המקלדת יציבה. לאה חיברה את המקלדת למחשב הנייד שלה. תחילה חיברה את המשדר, אחר-כך את האצבעונים ליד, וכרכה מסביב את הרצועה. המחשב זיהה מיד את ההתקן והתקין אותו במנהל ההתקנים אוטומטית. לאה התחילה להקיש עם האצבעות. על מעבד התמלילים הופיעו סדרת האותיות הראשונה, לחיצה כפולה עם הבוהן והיא עברה לסדרה השנייה של האותיות. לחיצה כפולה עם הזרת החליפה שפה. למקלדת הייתה מצורף דף הוראות מאיר עיניים שהיה אפשר ממנו ללמוד את עבודתה של המקלדת. במהלך היום ישבה לאה ותרגלה, עד שהפכה להיות בר-סמכא בעניין. שלב ההיכרות עם המקלדת עבר בהצלחה. עתה היה צריך לפלח את השוק עבור קי-בורד הייטק. לאה פתחה דפי זהב ועברה על רשימת בעלי המקצועות. המקלדת התאימה להרבה עסקים, עובדי מדינה, עורכי דין וקלדניות של בית-משפט. זאת אומרת שפלח השוק שאליו הייתה מיועדת המקלדת היה נרחב ביותר. היא חיברה מסמך ורשמה שם במדויק את ממצאיה. אחר-כך בקשה מסמדר שתשיג את אייל במשרדי החברה שלו. אייל לא היה מופתע מהפנייה של לאה, אבל טען שהוא כבר בא במשא ומתן עיקש עם חברת פרסום גדולה. תבטל אותם. – בקשה לאה. זה לא פשוט, טען אייל. אי אפשר לבוא ולבטל סתם כך. תגיד להם שיש לך סיבה טובה. אני לא יכול.- ענה אייל. בוא נעשה דבר אחר – נעשה פיילוט, נחתוך את העסקה לשתיים, כמו תפוח עץ. חלק אחד ניקח אנחנו והנותר תיתן להם. חצי תפוח להם וחצי לנו, ואיפה שינגסו יותר, יהיה זה הקמפיין המצליח. כך יקל עליך לבחור בטוב ביותר. אייל שתק, ביטחון כזה הוא לא ראה הרבה זמן. את בטוחה בעצמך, ממש שואגת. אני יודעת על מה אני מדברת, שתדע לך שהתחלתי להקליד במקלדת שלך, ואפילו סמדר כבר מומחית בעניין. אייל נדהם. את רוצה נוק-אאוט לא פחות, לאה. מי ששואף לפחות מגיע לכלום, מי ששואף להרבה מקבל את החלק שלו. בשביל כבוד צריך לעבוד. - הטעימה לאה. תפתיעי אותי עוד. – בקש אייל. הוא ידע שהיא מסתירה עוד קלפים. פניתי להנהלת בתי המשפט, והם מוכנים לראות הדגמה, מה זה מוכנים, מתים לראות. – אמרה לאה. תישארי רגע על הקו, אני רוצה לדבר עם לימון-נענע מותגים בע"מ. הוא בקש ממזכירתו שתקשר בינו לבין ג`ק מנהל הקמפיין המיועד. ג`ק היה זחוח. – תראה אייל, לא העלנו עדיין את הקמפיין שלך לדיון. אתה יודע איפה המקלדת ששלחתי לך ? ירה אייל. אני יודע, אולי פה במגירה או אצל המזכירה. אולי מחר אשאל את אחת הפקידות. – אמר כלאחר יד. אני מבין. – הפליט אייל. אתה לא התעוררת לקמפיין שלי, אתה לא יודע איפה מוצר הדגל שלי. נראה לי שזה בכלל לא מעניין אותך, ג`ק... אל תכעס אייל, אנחנו משרד ענק. זה לוקח זמן כל הדברים הללו. – הסביר ג`ק. ועוד איך אני מבין, ג`ק. – לגלג אייל. טוב, תודה. נדבר. – סיים אייל את השיחה. לאה. את עוד על הקו ? שאל. אבל לאה כבר לא הייתה על הקו, היא הייתה בדרכה אליו.
מן הארון סחלבי ברנזון יצאה מן הארון עוד בימי התיכון. היא למדה בגימנסיה העברית והייתה תלמידה טובה. אבל הראש שלה היה שקוע בדברים אחרים. היא ניהלה יומן ובו רשמה את כל מה שעבר לה בראש. זה כלל חלומות מאווים, וכל אשר חפצה לעשות. היו לה מחזרים, נערים מהתיכון שרצו את קרבתה. חלקם בגלל ייחוסה המשפחתי, ואחרים בגלל שהייתה אסרטיבית ובעלת יוזמה, מובילה חברתית. אצלה נערכו כל המסיבות הכי נחשבות ואפילו הופיעה באיזה צהובון עם הוריה בפתח תיאטרון ירושלים. קראו לה סחלבי על שם פרח הסחלב. ההורים שלה היו ירוקים וציונים, אהבו לטייל ולפוש בצפון, בקיבוצים של הגליל העליון. סחלבי רשמה ביומנה – זלמן ידידי, אינני יודעת את נפשי. רודפים אחריי כל הגברברים של הגימנסיה, ואנוכי כרוכה אחרי חנה. הידועה יותר כחני בוזגלו. בוזגלו ? בכנות גמורה אני חושבת שזו משיכה מינית, אתה יודע, אני מסתכלת עליה לא כעל חברה אלא כבת-זוג. את מרמזת שאינך נמשכת לגברים, את לסבית ? תראה זלמן, אני יודעת שלא נסתר ממך שיצאתי עם כמה גברים עד עתה. איזה נעבעך אני, כמעט שכחתי. כי הייתי עסוק בחני כל כך. נו, אז מה קרה? אתה בטח שואל - מה לי במחוזותיה של חני מרוקנית? לא, אני תוהה מדוע החלטת לחדול מלהיות סטרייטית ? לחני נגיע אחר כך. אז זהו, שפתאום התחלתי לדחות כל מיני חיזורים של בנים, יציאה לבילויים וכדומה... בחברה אין לי בעיה אבל במאצ'-אפ יש גם יש לי בעיה. אתה מבין, באינטימיות...באחד על אחד. נו באמת, גם אני ראיתי כמה משחקים של מכבי. ספרי לי על חני בוזגלו. אז ככה, אביה הפך עולמות כדי שיקבלו אותה ברחביה. מן אובססיה של אדם, פועל ייצור שהאמין בהשכלה. אולי בגלל שהוא לא ידע מה היא השכלה. אבל הוא התעקש, תמיד היה אומר – מה שלא קיבלתי מהוריי, אני רוצה לתת לילדיי. מן משפט סתום, שטמטומו מעיד על דוברו, יותר מאשר על צדקתו. כשהייתי בבית שלהם פעם אחת, הייתה לי הרגשה שאני בכוכב אחר. היו שם הרבה ילדים, חני הייתה הכי גדולה. הם גרו במוסררה, ממש מול חומות העיר העתיקה. בבית אבן ישן כזה, עם דלתות ברזל, ומרצפות מאבן. פעם חני איבדה עגיל ולמזלה הרע הוא נפל במרווח של הריצוף. לקח לה שעה שלמה כדי להוציא את העגיל. ככה עם סכין היא ישבה על הרצפה וחפרה ברווח שבין הבלטות. סופו של דבר הצליחה להוציא את העגיל. היא הייתה מאושרת כאילו גילתה את אמריקה. אבל היה הרבה חום בבית של חני, כבר בתחילה הציעו לי, לשתות ואפילו הגישו לי פיתה עם חביתה וחומוס. בתוספת הרבה חריף. לא יכולתי לנשום בגלל החריף, שהיה עשוי משאטה. שתיתי הרבה מים, אכלתי לחם שחור. נשפתי ושאפתי וכלום לא עזר. הלשון שלי שרפה עד למחרת היום. חני בכלל התפלאה שהאוכל היה חריף. היא טענה שהיא אוכלת שאטה ממש, ישר מהגינה כאילו כלום. אם לא די בזה כל האחים הקטנים שלה התנפלו עלי, ושאלו אותי – איפה אני גרה. אם יש לי אחים בכלל, והאם גם הם צובעים לי את המחברות. אבל צלחתי את הביקור בשלום, בגלל התחת של חני. דבר כזה לא רואים כל יום. חני הייתה נערה יפה, כזו שברירית עם בטן קעורה. שדיים חצופות צימחה לה, שיערה השחור היה גולש לו במדרון על כתפה. העיניים שברו אותי לגמרי, גדולות כאלה וירוקות כמו עלים אחרי הגשם הראשון. נהרתי אחרי כמו זומבי. רציתי רק לגעת בה, אבל חני לא הייתה בדיוק בקטע הזה. נראה לי שהיא התעניינה במיקי, שלמד בריאלי. אבל זלמן היקר, אני מצהירה בזאת שחני בוזגלו תהיה שלי, ולא מיקי ולא ברקיקי ישבור אותי. אז להתראות. ככה בנחישות חתרה סחלבי תחת אושיות חני, לגלות צניעותה. התוכנית של סחלבי הייתה פשוטה. בשבת ההורים שלה תכננו לנפוש בצפון. זה יהיה הזמן הנכון להכות בברזל בעודו חם, וכבר אצה לה ליומנה וכתבה – זלמן היקר, ראה את הדברים מסתתרים מעצמם. היית מאמין, ההורים שלי הולכים לנפוש בשבת והבית ברחוב טלביה יהיה רק שלי. אמנם גם ככה אין כמעט איש בבית, אבל עתה כשהחופש מוחלט, הגיע הזמן שאהבתי לחני תפרוש כנף. עדכון בקרוב, יומני הקטון, ואז התחילה לשיר – זלמן יש לו מכנסיים, מגיעות עד הברכיים. אם יפלו המכנסיים אז יראו לו את אז..למן יש... כדאי מאוד שתיזהרי, סלחבי. את הולכת בגדולות אחרי התשוקה, תאוות הבשרים, שלא יפלו לך המכנסיים. זלמן תודה, אני אזהר. ביום שישי המיועד, צררה חני את צרורה וחישבה לצאת לביתה של סחלבי. לא היה קשה לשכנע אותה, כי חני רצתה קצת חופש מכל הצפיפות בבית שלה. לא הייתה לה מחברת אחת בלי סימני ריבה או שוקולד.גרוע מזה, אחותה הקטנה צבעה חלק מן המחברות שלה בצבעים עזים, כאילו לא היה די בסימני הממרחים על המחברת. האחים שלה היו פותחים לה את התיק המרופט, ומפזרים את העפרונות על הרצפה, הם שיחקו בהם דוקים. חלקם היו נופלים במרווחי הבלטות. חלקם היו נשברים. כך שההזמנה של סחלבי הייתה במקום. לא פעם חשבה חני נכבדות במיקי. הוא היה נוהר אחריה כמו הסמבטיון. אבל חני חששה שהוא רוצה רק דבר אחד, להשכיב אותה. לכן שחקה איתו, למרות שבתוכה פנטזה עליו. אם רוצים גבר, אסור לתת לו עד החתונה...זאת הייתה הקארמה שלה. הוכחות לכך לא חסרו. החברה שלה שהייתה קצת גדולה ממנה, מירי ועקנין. התאהבה פעם באיזה קיבוצניק כשהייתה בשליחות. האהבה פרחה והיא נתנה לו. אבל זו הייתה טעות קשה, כי יוחאי נעלם. זה היה השם שלו. אז נשבעה מירי ועקנין, שהיא לא רוצה קשר איתו ושיקבר בקבר השחור של היטלר. היא נפגעה עד לעמקי נשמתה. חני לא רצתה לחזור על אותה טעות, לכן תמיד שיננה את הקארמה שלה – אם רוצים גבר, אסור לתת לו עד החתונה. היה לזה גם חרוז המשך – אם נותנים הוא יברח כמו גנב, ואם לא הוא יחכה מתחת לחופה. המשפטים הללו עברו כמה גלגולים, וכל אחד במשפחתה האדיר והוסיף עוד תובנה. אבל הרעיון נשאר זהה בכולם, ואת זה חני הפנימה עמוק בתוך תהום ליבה. סוכם עם סחלבי שחני תזמין מונית ששכרה ישולם ברגע שתגיע ליעדה. האחים של חני צרו על המונית, וכמעט שהנהג אמר נואש. אבל אז במטה קסם, חני גערה בהם והם עמדו כנד נוזלים, מימין ומשמאל למונית. כשהתחילה המונית לזוז, רצו אחריה אחיה ונופפו לה לשלום. לאחר כעשר דקות הגיעה לסמטה צרה טובלת בירק עז. סחלבי חיכתה במדרגות שהובילו לפתח הבית. זה היה בניין אבן ערבי שהשאירו הערבים במנוסתם במלחמת העצמאות. חני שאלה את סחלבי – כמה שכנים יש לכם? סחלבי עיקמה את הפנים. – אין לנו שכנים, כל הבית שלנו. זה ענק, מדהים, והכול שלכם. – התפעלה חני. הן נכנסו פנימה לפטיו המוביל לחדרי הבית. הפטיו היה רחב ידיים עם גג זכוכית, שעליו גדלו מיני צמחים שונים. לפני שחני תגיד עוד משהו שיביך אותה, הפנתה אותה סחלבי לחדר שלה, שהיה מרוהט בטוב טעם, ופנה לתוך חרושת יער, עם צמרות ברושים. חני כמעט התעלפה, היא הניחה את התיק על הרצפה וזינקה למיטה. הייתה זו מיטת מים גדולה, והיא הרגישה עליה כאוניה בלב ים. סחלבי לא רצתה לעורר את חשדה כבר מלכתחילה, לכן שאלה אותה, אם תרצה לנוח. אבל חני הייתה יותר רעבה מאשר עייפה. אז סחלבי הזמינה פיצה כדי להשקיט את רעבונה של אהובתה – חני בוזגלו.
כבודה של בת מלך פנימה הייתי אז נערה בת שבע עשרה בשלהי בית-ספר התיכון. למדתי עם סחלבי באותה כיתה. סחלבי הייתה מסתכלת עלי באופן שלא הותיר בי ספק לגבי כוונותיה. בגלל היותי רציונאלית וקרה יחסית, לא חשבתי נכבדות בענייני גברים, ובטח לא באפשרות שאבשיל ליחסי מין עם נשים. אבל סחלבי שהייתה מיוחמת רוב השנה, באה תמיד עם רעיונות ליציאה ולבילוי. היו לה סיפורים מדהימים על יחסים בין נשים, והיא תיבלה אותם גם ביחסי גברים ונשים, כדי שלא אחשוד בנטיות שלה. התיאורים שלה גרמו לי לסטיית תקן חמורה. למרות שכלפי חוץ הפגנתי אדישות, ואפילו נתתי בה מוסר על הליברליות שבה נהגה בהקשר ליחסים שלוחי הרסן. בסתר התגנבה בי תחושה שהיא מנצלת את הנשים והגברים לתועלתה, זו הייתה התמכרות ממש. כיוון שבדבריה לא הבחנתי באהבה, או ברגש כל שהוא הבא להעיד על עיסתו. היא כנראה חשבה עליהם רק במונחים של משיכה מינית גופה, היינו תשוקה. ותו לא. אבל ביני לבין עצמי התחלתי לפשוט ולדרוש בנושא. מזה בדיוק חששתי, כי הסתבר לי שגם אני בפוטנציה להיסחף לתוך מערבולת סוערת של יחסי מין, וזה בהחלט לא הייתה התוכנית שלי. חשיפה כזו עלולה הייתה לפגוע בציפור הנפש שלי, ולחשוב על זה שאגל צניעותי באבחה אחת, נראה לי הזוי מיסודו. מובן הדבר שהייתי דוחה את ההצעות של סחלבי כי היו לה תוכניות להפוך אותי לשותפתה במיטה. היות והבנתי ממנה באותו יום שהזמינה אותי לביתה בטלביה, שאין הבדל בין גבר לאישה, העיקר זה העונג שגורמים אחת לשנייה. הייתי בהלם, הפתיחות שלה הייתה ראויה להערצה. מאידך גיסה זו הייתה גוזמה. משום כך, לא היה איכפת לי אם זה מהנה כדברי המופקרת. באותו יום אצלה נעלתי את הדלת בלילה, מחשש שאהיה לה טרף קל. למען האמת העירות באותו יום שישי תקפה אותי בגלים. לא יכולתי לישון כי הרהרתי בתשוקתה אלי. היא לא היססה לספר לי על יחסי מין שהיו לה עם גברים ונשים, ואפילו הזכירה לי כמה נערות שהכרתי, בנוסף לכמה נערים שצרו עליה כאילו הייתה חומה בצורה. אבל הפתיחות הזו שלה גרמה לי להעריך אותה. אצלנו בבית היה הכול בבחינת סוד כמוס, שלא לדבר על יחסי מין שהיו אסורים במחשבה ובדיבור. ההסתרה חלה אפילו על דברים לא משמעותיים, כמו בגדים, או איזו כותונת, אפילו תכשיטים. היו בבחינת סוד כמוס למרות שענדו אותם בפרהסיה. אסור לגלות, לא לדבר. אבי לדוגמא היה שומר בסוד כמה הוא מרוויח במפעל הנורות שבו עבד. כשהיו שואלים אותו הוא היה משיב - תנחשו. אלה שניחשו לא קבלו ממנו אישוש לניחושם. תארו לכם, לנחש ולא לקבל תשובה, אם זה חם או קר. אפילו בלוטו מגלים אם המהמר הצליח לנחש, אבל אצלנו בבית היו דברים סתומים יותר מאשר גלויים. לעומתי סחלבי ידעה את כל הפרטים על הוריה. למשל, כמה הרוויח אבא שלה. זאת ועוד, הייתה להם בבית מגרה בארון המטבח ששם היו מניחים כסף, מניחים. לא מסתירים. מי שהיה זקוק לכסף היה יכול לקחת משם בלי חשבון. אם היה הכסף אוזל, אז מניחים כסף נוסף. אצלי בבית הייתי צריכה לבקש כסף שבוע מראש, אז אבי היה הולך למזכירות ומבקש מקדמה. אם היה מזל הייתי מקבלת כסף, ואם לא היו מאשרים לו את המקדמה, לא הייתי מקבלת כסף. פעם הצעתי לאבא שלי שיניח כסף בארון המטבח, וזה יגרום לו פחות כאב ראש. אבי התבונן בי ושאל, מאיפה הרעיון הזה. אז סיפרתי לו על סחלבי. הוא צחק ואמר שרק לשופטים מותר לשים כסף במגרה, כי אף אחד לא יעז לגנוב מהם. אבא היה מתקרב אלי ולוחש לי- כאשר אני אהיה לשר ושופט, אני מבטיח לך שתהיה לנו מגרה כזו, אפילו עם סכום כפול מזה של משפחת ברנזון. כמה חיכיתי שאבא שלי יהיה שופט, אבל כל זה לא קרה, ונשארנו במצב הקודם, בתחינת המקדמה. מכאן אני חושבת שסחלבי למדה לספר הכול, את כל הפרטים הקטנים של משפחתה בלי להתחשבן. מה שגרם לה להיות חופשית יותר בתשוקות שלה, לא פלא שטמנה לי מלכודת והזמינה אותי לביתה באותו יום שישי. אז השליכה את הקלפים על השולחן, ואמרה את מה שהיא חושבת עלי. ישבנו במיטה והיא סיפרה לי שהיא רוצה אותי כבר זמן רב. הסמקתי ובקשתי הסברים, מה זה רוצה אותי. היא הציעה שנתפשט ונכנס לנו עירומות מתחת למיטה. אז היא תראה לי למה היא מתכוונת. אבל אני כבר הבנתי והתחלתי לחשוש שהיא עוד תאנוס אותי, אבל איך אישה יכולה לאנוס אישה? טכנית אין לה כלים לכך, כך חשבתי. אבל אז היא הוציאה ויברטור מסיליקון, והתחמשה בו כהרף עין. הלב שלי דפק כמו מכונת ירייה. סחלבי – אמרתי, מה זה, פורים היום. סחלבי צחקה ואמרה שזה מקובל ביחסים לסביים. יש עזרים שמחפים על היעדרו של איבר המין הגברי. הייתי המומה, סחלבי שהרגישה בחששי, נצמדה אלי וחיבקה אותי חזק. הייתי זקוקה לחיבוק, אבל החיבוק שלה התחיל להתפשט אצלי כמו מחלה. כי הידיים שלה החלו לפשפש בכל מיני מקומות שהשתיקה יפה להם. לכן הצעתי לה בנימוס שנפסיק, ואני אחשוב על זה. לא רציתי לדחות אותה לגמרי, כי חששתי ממנה. ככה הצלחתי לשכנע אותה לוותר, ואולי בעתיד המצב ישתנה. לא שכחתי לנעול את הדלת כשהיא הלכה. היות והבנתי שיש לה בהחלט כלי לאנוס אותי. אבל בלילה על משכבי חשתי דבר מה מוזר, מן גל חום שהתפשט בכל גופי, ליאות כזו מתוקה. אזי פיסקתי את ידי לצדדים והרגשתי כמו ציפור שיר. הביקור הזה אצל סחלבי גרם לשינוי במחזור חיי. הרגשתי שספגתי זעזוע, וכי מעתה הדברים כבר לא יהיו כמו שהיו. זו הייתה חוויה מעניינת אם כי הבטחתי לעצמי לא לחזור על זה יותר. זה משחק מסוכן שעלול להביא אותי לאיבוד הבתולים. כבר נאמר, שכבודה של בת-מלך פנימה.
כרם ענבים זלמן היקר, יומני וחברי. באתי אל הכרם רעבה, ויצאתי רעבה. במקום לאכול אשכול ענבים מתוק שבעתי מרורים, פרי באושים. פתחתי בפניה את ביתי, ואת סגור ליבי. אבל דבר לא עזר, יצאתי רעבה כלעומת שבאתי. יכולתי להבין את חני. את המלכודת אני טמנתי, הפתיינות באכילת התפוח הייתה על דעתי. הייתי הנחש בגן-עדן. אולי לא השתדלתי מספיק, לכן היא נבהלה ולא הסכימה לשתף פעולה. אבל בינינו זלמן היקר, ככה בהיחבא מתגנבת אלי ידיעה שאולי לא בחרתי נכונה. אם ידעת מראש על הבחירה, אז למה שלחת ידיך אל הנערה? אז זהו, סמכתי על כך שאוכל לפתות אותה, חיי מין הם פיתוי. יכול להיות שאת צודקת, אבל התוצאה לא מעידה לטובתך. לא מדויק, הורדתי את הגשם הראשון, זלמן מתקתקי. עכשיו המים מחלחלים לתוכה. היית צריכה ללכת לאט יותר. מה אתה מציע, אחיתופל. אם כבר את חושקת בה, הרי צריך תחילה לטפל בהתנגדויות שלה. אה...אתה צודק. מה עוד שזיהיתי כבר בהתחלה שהיא מסויגת. מה זה מסויגת, היא נתנה לך בראש. את לא חושבת סחלי? רק לך אני מרשה לקרוא לי סחלי. תראה, היא נתנה לי הרצאה על כך שאני פתוחה מדי. מדברת על כל הדברים בלי בושה, והיא כזו סגורה ומסתירה, כאילו מתביישת בעצמה. הרעיון הזה להזדיין בוויברטור, אם יורשה לי לומר – היה מטומטם. אני בטוחה שהיא לא נבהלה, אם כי נדהמה. אבל זה היה שיעור ביחסים בין נשים. שתדע לה, שיש לנו כלים ותחליפים. הכי הצחיק אותי כשהיא אמרה – מה זה, פורים... נו מה ציפית ? שאלה טובה, זה בא לי אינסטינקטיבית. לא חשבתי. אינסטינקט בסיסי ? משהו כזה, זלמן. אתה לא היית נוהג כמוני? אם את שואלת אותי, אז לא. נו, חכם גדול מה היית עושה ? אולי הייתי בודק אם יש מים בבריכה, לפני שאני קופץ ראש. בתחבולות תעשה לך מלחמה, זלמון. אתה זהיר מדי, ככה אי אפשר להצליח. קודם כל, אל תשני לי את השם, אני שונא את זה. סליחה שכחתי, אתה צודק זלמן. תתנצלי... אני מתנצלת , זלמן יש לו מכנסיים... הזהרתי אותך אז, שלא יפלו לך המכנסיים. אבל את בטוחה בעצמך. יש לי ביטחון עצמי, אני רוצה אותה ואני אקבל אותה... בטח ביטחון עצמי, חכמה בלילה. אבא שופט, אימא עורכת דין פלילית, וחני כזו קטנה. אבא פועל ייצור ואימא מנקה חדרי מדרגות. חשבת שתאכלי אותה בלי מלח, כאילו שאני לא יודע. אבל היא עשתה לך בית-ספר. אתה מתחיל להרגיז זלמן, אם לא תסתום, אני אסגור את המחברת. וזה גם נובע מביטחון עצמי, את מנסה להבהיל אותי ? סליחה, זלמן. לא התכוונתי. חמת מזג את, אלופה בדיבורים, משתררת עלי. שמת לב בכלל שהיא סגרה את הדלת בלילה. בטח, אצלה במוסררה יש מלא עבריינים. היא לא הייתה במוסררה, היא התארחה בטלביה. היא פשוט פחדה שתאנסי אותה. אתה מגזים, דחפתי מעט. לא יותר. את הדלת היא סגרה מתוך הרגל. אני מציע שתרדי ממנה סחלי, המרוקנית הזו תעשה לך פדיחות. אני בטוחה שהיא נהנתה, ואם לא היה לה ארכיטיפים מן העבר אזי הייתי רוקעת בה את העילוי שבהנאה. אולי את צודקת סחלי, אני באמת לא יודע...את מתחילה לערער אותי. ככה אני אוהבת אותך, זלמן...עכשיו סתום, העיניים שלי נעצמות.
אין ייאוש בעולם אפילו אם מונחת חרב על צווארו לא ימנע עצמו מן הרחמים...מסכת ברכות. הגם שהתקווה לא נצפית באופק, ואין מילים בהן להתנחם. הידיים אשר קוששו תבן ממאנות להחזיק אוויר. אין מאזין שייטה אוזן, ויקשיב לכאב המזדחל. לא חמלה שתטיב לכת, ותרפא את הפצע המדמם. הבדידות כולא את הנפש, כציפור בכלוב, והדבש אשר מהכוורת אינו מתוק כתמול שלשום. הרגע לא נח למרגלות השעות, אלא הולך רכיל מסביב למחוגי השעון. היכן שהדעת נתונה, הוא המקום הכי נמוך בעולם. החלש הוא השליט של החזק, ואין פרץ או צווחה. הרע נועץ מלתעות בטוב, שכבר עטה על פניו ארשת של סתם. ואין החצב מבשר את בוא הסתיו, ולא נדידת הציפורים את החורף הקרב ובא. כל הדברים בעולם מסתובבים בגלגל ענק, וחוזרים על עצמם כבסרט נע. אין חדש תחת השמש, הכול שפיט וקר. הטעם שהיה לשם דבר, הפך לתפל ועקר. האהבה איבדה כל ערך, אם בכלל היה כזה בעולם. תחתיה צמחו בתולות של לענה, כאילו לרשת את מקומה. היפה ניגף בפני המכוער, שעל גבו גבשושיות זימה, וארס התפשט מפיו כנחש. נוטף על דרכים עקלקלות כמי שיכר. עת הבריחה סללה דרך, על גב האמת הטהורה. השקר הגס תפס עמדה, ולקח שכר לחינם. כי מה יש לו לעשות בחייו, מלבד לחיות על חשבון הזולת. אין צווחה, לא התקוממות גדולה, והכדור עדיין במקומו ניצב. אבל זה בדיוק הזמן לשלוף את החרב הכי גדולה, לעקור את כל העשבים השוטים. להתייצב ולומר במצח נחושה – אין ייאוש בעולם. התנועה הייתה כבדה בדרך למלחה. מכוניות צפרו ודגלים שחור-צהוב התנוססו מתוך החלונות. ממש גן-חיות . – חשבה לעצמה. בטרם תשיב רוחה מחבורת החוליגנים הצהובה, באה מולה חבורה גדולה של לובשי אדום. דגלים אדומים, פנים צבועות באדום לבן. כמו הפגאנים רגע לפני העלאת קורבן אדם. שלא יפצחו בריקוד התרנגול או הנחש, ויפזרו על הכביש אפר של לוויתן. אולי כדאי לתבל את הריקוד עם כמה נשים עירומות. אם לא יוסיף הדבר ודאי שלא יזיק. לחבורת הפראים הזו שזחלה כמו נחש ענק עד לאצטדיון טדי. מאחד החלונות הוציא איזה פראי את ידו, והחל להניע אותה בצורה מאיימת כלפיה. היא לא הבינה מה הוא רוצה ממנה, אבל שת ליבה לכך שלבשה חולצה אדומה, והמכונית שלה, רחמנא ליצלן, סיאט אביזה אדומה. זה בטח בשביל הצהובים, כמו סדין לפר. היא החליטה לחמוק מאותה מכונית בא ישב פרא האדם, לפני שינעץ בליבה חץ מורעל. עלתה על מדרכות, התעקלה בכביש כפיתון עד שהגיע לגן-הטכנולוגי. אולם דא עקה, חניה לא מצאה. ניסתה למצוא את הדרך לחניה תת-קרקעית, אבל גם אותה חסמה מכונית גדולה. היא החליטה לחנות את המכונית והיא מה, חסמה איזו מכונית קטנה, ורצה לתוך הבניין בה שוכן המשרד של אייל נרקיס. היא לא עלתה במעלית, לא היה לה זמן לכך. אלא רצה במדרגות החירום של הבניין עד לקומה השנייה. לא עניין אותה עיצוב המשרד, לא עלה התאנה ולא הזית הרענן. היה שקט מקפיא במשרד, אבל את אייל ראתה רכון על ניירות מספר. הוא חייך אליה, וכאילו קפאו שד, תלה בה מבט. חיכיתי לך – אמר. ידעתי שתבואי, לאה. הוא לא למד שמוסיפים את השם של בן השיח, זה מוסיף פסון לפסאדה שמנסים לבנות. היות ואת הפסאדה שלו הוא כבר בנה. שלום אייל. – אמרה. אי אפשר להגיד לך לא. – אמר, וחיוך התפשט על פניו המקסימים. חיוך שכולו טוב. לעולם אל תאמר לא. – הטעימה חמודות. לאה לבשה ג`ינס צמוד, וחולצה אדומה שהכפתור העליון היה פתוח. הוא צחק – יחשבו ככה שאת אוהדת הפועל. היא צחקה – אני יודעת, כמעט ירו בי חץ מורעל. איזה פרא-אדם שנופף באגרופו מולי. היא לגמה מהקפה שהניח מולה, אבל שתקה. אייל שלק שלוק מהתה שהכין לעצמו. הרשמת אותי, לאה. החוזה ברשותך? – ירתה צלצל לכיוונו. את לא מבזבזת זמן, ישר יורה. – ניסה לחמוק מן הצלצל כמו ליוויתן. When you want to shoot, shoot. Don`t talk...
אזוי וועס השליח התעכב קמעה על השלט בפתח המשרד. ברנזון-פעמונים-קרליץ פרסום ויחסי ציבור בע"מ. הוא נכנס פנימה ובקש את לאה. לאה הייתה בפגישה עסקית, מחוץ למשרד. מיכאלה המזכירה לקחה את המעטפה שהגיש לה השליח, חתמה את שמה על הטופס של השליח כדי שהאחרון ילך לדרכו. המעטפה הייתה דקה, מיכאלה מהרה לפתוח אותה והייתה שם המחאה ע"ס מיליון וחצי שקל. מיכאלה חייכה מתחת לשפתה היא ידעה שלזאת חיכתה לאה. בלי אומר ודברים הניחה את המעטפה על שולחנה של הבוסית שלה, וחזרה לעבודתה. לאה הייתה עכשיו מנכ"לית המשרד. סחלבי הדיחה את ירחמיאל, זו לא הייתה בעיה גדולה כי היא החזיקה 99 אחוז ממניות החברה, לירחמיאל היה אחוז אחד. קדמו לכך ויכוחים משפחתיים ששדה ההתרחשות שלהם היה בביתם של סחלבי וירחמיאל. עדיף שתשב בבית ותשמור על הילדות. – פסקה סחלבי. לשמור על הילדות.- נזדעק ירחמיאל. מי אני? אני מנכ"ל של חברת פרסום גדולה.- קבע נחרצות. רק שהחברה הזו היא שלי, ירח. – אמרה סחלבי. אני עושה מה שטוב לעסק. אני ידעתי שהאסופית הזו תבגוד בי, גם אתה ברוטוס. אספתי אותה מהרחוב, והיא עכשיו מחליפה אותי. כבר שכחת מה שאמרת עליה, סחלבי. לא שכחתי שום דבר, אם אשכח תשכח ימני. היא ליגה אחרת ירח, אתה נשחקת. איתה אני יכולה לעבוד, לבנות יעדים ולהשיג אותם. אתה לגלגת עליה בקשר לאייל, תראה איך שהיא רכשה אותו, ידי זהב יש לה. היא לא הייתה ממשיכה ללא אחוזים, בלי להיות שותפה, עם משכורת רעב. היא משחקת במגרש של הגדולים עכשיו. אני לא מוכן לוותר. – רתח ירחמיאל פעמונים. זה המשרד שאני ואת הקמנו. לא יתכן שתבוא לאה ותיקח את כל הקופה. אז מה אתה רוצה? לשבת במשרד ודג הזהב ישרת אותך. יעשה לך את כל העסקים ? תענה לי. אני הבוס, ולאה היא העובדת שלי. עברו הימים האלה ירח, היום צריך לתמרץ עובד טוב אחרת הוא עוזב ומקים משרד משלו. התחרות גודלת, המחירים צונחים. אני לא מחדשת לך. אין מקום לעוד משרד, אנחנו עובדים בכל הארץ ועכשיו בזכות לאה בכל העולם. המשרד עובד טוב, המחלקה הקריאטיבית גדולה וחזקה. אנחנו מסוגלים ללכת על פרויקטים ממש גדולים. יש באפשרותנו להציג מצגות חיות מול עיניו המשתאות של הלקוח. לא רק שאנחנו בונים את הלקוח, אנו יכולים לצפות את המכירות של העסק שלו. כי אנחנו מסוגלים לפלח בעבורו את השוק, למצוא סלוגן מתאים, טיזר שיזניק אותו לשחקים. יש לנו מח` בקרת איכות, שם אנו בודקים את המוצרים, אנחנו שותפים בבית העסק של הלקוח, כל העתיד לפנינו. ואני בטח מפריע, אה סחלבי. אני בעלך ובן-זוגך מפריע לעבודה. זה מה שאת אומרת.- שאל לקונית ירח. לא אמרתי שאתה מפריע, אבל בסיטואציה שנוצרה לאה צריכה להיות המנכ"לית. היא ממגנטת אנשים אליה, עסקים גדולים פונים אליה. אייל היה מזל וברכה, וגם בזכותו באים אחרים. מה את מצפה שאהיה ווילי לומן מזדקן, שחי בעבר. עכשיו זה הזמן שלי לשבת במשרד ולרקום עסקאות גדולות. אחרי עבודה קשה מאוד שהשקעתי בעסק. תפסיק לרחם על עצמך, ירח. יש לנו מספיק כסף לנכדים שלנו. אתה תמצא כבר מה לעשות. כן...אולי אני אמצא מקום אחר לגור בו. מה, אתה רוצה להתגרש ? שאלה סחלבי. ירחמיאל שתק, הוא לא רצה להתגרש רק ניסה לאיים על סחלבי, והוא ידע שעוד רגע היא תקפוץ על המציאה ואז הוא ימצא את עצמו, קרח מכל הכיוונים. מה לו כי ילין, חיי מלך לו. יושב בבתי קפה, מחזיק מאהבת , והכול בגלוי תחת כל עץ רענן. בתוכו ידע כי נשחק, נמאס לו מהלקוחות. לא פעם היה באמת מלגלג עליהם. אין לכם תקציב לפרסום, אתם מפחדים להשקיע. כך היה אומר. סחלבי הייתה יודעת על מעלליו, זה הגיע לחצר האחורית שלה. אבל בעת ההיא לא חפצה לריב עם ירח, למרות שלא פעם עלה בדעתה לסגור את המשרד. החשש העיקרי שלה היה שלא יעתיק את מגרש מעלליו לבית. או יקרא לקבלן הערבי הזה נאיף. ויתחיל לעלות את הבית באבק. כי נאיף ישר שובר קירות בלי לחשוב, אחר-כך היה אומר - וואללה, חבל ששברנו פה ושם. נאיף לא מדבר עם נשים, וכשסחלבי הייתה פונה אליו, הוא היה חולץ נעליים וכורע להתפלל.משום כך, נאלצה לא פעם לדבר עם נאיף דרך ירחמיאל. זה האחרון היה מקשיב קשב רב לאשתו ועושה הפוך, כאילו להכעיס. עד שנמאס לסחלבי, היא הייתה אורזת כמה מיטלטלין, ובורחת לבית בטלביה עם הילדות עד יעבור זעם. למען האמת ירח היה צריך זמן לעצמו. הפילגש שלו נטשה שקורא לעצמה עכשיו קרן, משום מה. התחילה להתלונן שהוא לא מקדיש לה מספיק זמן, ובכלל היא מרגישה זנוחה. ואולי בכלל הגיע הזמן שהוא יעבור אליה ויעזוב את הבית. כי מה הטעם לחיות עם לסבית, כל הסיפור כיסוי הזה על לנטשה על העצבים, סליחה קרן. ירח שהבין לליבה לחש לה באוזן כי הם זקוקים לסחלבי, מה שלא בטוח ההיפך. דווקא לסחלבי יהיה מתאים להיפרד. לכן עדיף כי ישקטו עתה על השמרים ולא יעררו מתים. כמובן שירח לא סיפר שסחלבי היא בעלת המאה, כמו שהוא לא סיפר לנאיף. ונטשה הבינה כי לא כדאי לעשות עכשיו בעיות, כי תיכף ומיד נזכרה שהוא משלם לה את שכר הדירה, הערבויות שלו. אם הוא ילך , הדירה תלך ויש לה סיכוי לגור ברחוב. לכן העדיפה לא לגלול את האבן מעל פי הבאר. היא לא ידעה דבר על לאה, ואם הייתה יודעת, אז מה!?
אתונו של בלעם הפגישה בבית הקפה הייתה בית-ספר למינהל עסקים. לאה שבקושי סיימה תיכון ישבה שם עם אייל ועוד שני עוזרים, ושטחה בפניהם את תוכניתה העסקית. כולם ישבו מהופנטים ונעצו את עיניהם באסופית הקטנה שניצחה על התזמורת כמו ארטורו טוסקנני. מיכאלה המזכירה שלפה מהתיק מעין קלסר, שהיו בו דפים צבעונים עם כל מיני חיצים בצבעים שונים. לאה הכינה את התוכנית עם יאיר פרנקל, ולוברבאום משה שהיו כבר צוות במשרד, ועסקו יותר בניהול עסקים מאשר בפרסום. לאה הייתה בקיאה בכל סעיף וסעיף. על השולחן נחה מקלדת האצבעוני שלאה תקפה אותה מכל הכיוונים, כמו מצביא רב תושייה. סחלבי לא הכירה את המשרד, הוא שונה ללא הכר מאז שירח עזב אותו. לאה שכרה כלכלנים ואנשי שם. יחד איתם הסתערה על פרויקטים שהשד יודע מאיפה השיגה. אנשי העסקים היו נוהרים אחריה, אחר לאה, בעיניים עצומות. אייל היה בחור מקסים, איש אשכולות נעים הליכות וסבר. את לאה הוא העריך מאוד, ראה בה את המקפצה למגרש של הגדולים. למען האמת, סחלבי לא הבינה הרבה מהנדון, אבל החיוכים על פני הנוכחים הבהירו לה, שהעסקה שלאה רקחה זרמה כבר בעורקים של המשתתפים. לאה לבשה חליפה מחויטת שהחמיאה לגזרתה הדקה. ווסט כזה כוסי ויפה שהבליט את השדיים שלה שהיו שני אגסים, מור ולבונה. ירכיה נעו בחופשיות בחצאית השחורה שהייתה צמודה לגופה, אבל משוחררת דיה לתנועה חטופה ומהירה. הנעליים שלה היו איטלקיות, העקבים לא היו גבוהות מעבר למידה סבירה. אלא מהוקצעות ומצודדות, שתאמו לרגליה העדינות. הטעם שלה היה אלגנטי ומשובח, כמו סיגר קובני. כי מעבר לזה הדיף ניחוח של יוקרה. סחלבי ניסתה לעשות השוואה בין עבודתה של לאה ולבין דרך התנהלותו של ירחמיאל, אבל ויתרה מהר מאוד. היא גם עזבה את הפגישה בדמי ימיה היות ורצתה מעט לנוח, מה עוד שאתמול לא הייתה בבית, אלא בלתה עם ורדה כל הלילה. עוד לפני שהספיקה להחנות את המכונית בחנייה קפצה עליה נלי הבת שלה. אימא את לא תאמיני כמה כיף אנחנו עושות כבר מהבוקר, והכיף התגלה לה במלוא תפארתו. יבי הבת היותר קטנה רכבה על חמור שהוביל אותו חליל הבן של נאיף. החמור היה אפור שחור ומילא את חלל האוויר נעירות כאתונו של בלעם. איפה אבא ? היא שאלה את נלי. אבא בבית מתקן משהו. – ענתה הקטנה. סחלבי נשכה את השפתיים, היא ידעה בדיוק מה עושה ירח, אבל לא ידעה עד כמה הרחיק לכת. על הדשא בסמוך לבריכה היו מונחים שקים של מלט וחול. חמורו של חליל כבר התחיל לכרסם בדשא ואכל קצת פרחים לגיוון. אבל זה היה כאין וכאפס ממה שגילתה בבית. נאיף ועוד כמה בנאים הרסו את הקיר המזרחי של חדר האורחים, וחפרו בתוך צלע ההר. ירח הילך בבית כמו שיח סעודי. פניו העגולים היו זוהרים, הצמה הדקיקה שלו השתרכה אחורי הקרחת המזהיבה שלו, ועיניו הכחולות היו מוארות כשני פנסים. סיגר היה תקוע בפיו והוא כביכול פיקח על העבודה. ממטיר הוראות על העובדים. מה קרה, ירח. נזדעקה סחלבי. יש לומר, מה קורה. תיקן אותה. מצאתי בעירייה שיש לנו אפשרות הרחבה, לפי תב"ע {תוכנית בנין, עיר} יש לנו זכויות לשנות את התוכנית המקורית, ולהרחיב את הבית לתוך צלע ההר. לכן הזעקתי את נאיף, שהיה מאוד עסוק. אבל הסכים לבצע את העבודה. למה אנחנו צריכים את זה? – שאלה סחלבי, ובקולה נשמעה זעקה. ככה אתה משגיח על הילדות? מה זה פה, ספארי בקניה. הן רוכבות על חמור במקום לעשות שיעורים. סחלבי, אישתי היקרה. תהי רגועה, לכי לאכול משהו. נאיף הביא ענבים בלאדי וחתיכת כתף של כבש. בנוסף לחומוס שאשתו לטיפה עשתה. רעיון טוב, ניחמה סחלבי. היא לא עשתה הרבה, הלכה לחדר השינה ושקעה בתנומה ארוכה. ככה הייתה ישנה עד למחרת, אלא שחמורו של חליל התחיל לנעור בקולי קולות. היא ירדה למטה וראתה את נאיף וחבורתו שרועים על הרצפה ומנגבים חומוס, חסר היה החמור לתמונה קבוצתית. |