"טוב אני הבנתי להתראות", עלה על הרכב והמשיך לכוון העבודה. עלה על הרכב ונסע לכוון העבודה. פתח את השער הכחול עם מכשיר הסלולארי, כולם הסתכלו עליו "מה קרה הצמחתי קרניים". "אמרו לנו שאתה בבית חולים ושלא תבוא הרבה זמן." "מי אמר לכם, אני פה". "מישהו התקשר הוא לא הזדהה". "עבדו עליכם זה בטח תעלול של דודו". דודו מעלה פרצוף של צדיק על פניו. "בדרך כלל אני מניאק גדול, אבל עם בתי חולים אני לא מתעסק, רגיש מדי". מנהל הסניף יוצא מחדרו משקיף על הרחבה, "מה קורה חברה, היום תעבירו את זמנכם ברחבה לעלות לרכבים, רבוטה, רבוטה , המזרחי אמר ברוסית." העמיסו את הציוד על הרכב ויצאו לעבודה "דודו מה התוכנית החברתית להיום?," שאל אלון. "נתחיל מפצאל תשע יש תקלת כלור, כבר נמאס לי ממערכת של הכלור הזאת, כול יום תקלה, אחרי שנסיים יש לנו סיבוב הופעות רגיל כל הקידוחים". "אתה לא מאמין מה קרה לי בדרך". "עוד פעם אתה מתחיל עם התירוצים, שוב פעם איחרת בבוקר, מה קרה?," שאל דודו. "עצרו אותי במחסום בירידות לבקעה, לא שוטרים ולא צבא, הם היו ללא מדים כנראה שב"כ ושחררו אותי מייד." "אלון סיפור כזה עוד לא שמעתי, כול הכבוד התירוצים שלך משתפרים מיום ליום". " דודו מתי אתה מקבל את הדיפלומה". "איזה דיפלומה", שאל דודו. "דיפלומה של מניאק". "אלון, תעזוב את שטויות, תתרכז בנסיעה עוד מעט ניפול לוואדי." הם התחילו בטיפוס המפותל לכוון הקידוח , תהומות עמוקים, כביש צר ללא מעקה בטיחות, אלון נהג במהירות נהנה מכול סיבוב. לפתע בלם בעצירת חירום ונסע במהירות לאחור, "מה קרה", דודו נבהל. "אלון מה קרה." "שמו לנו מטען, תתקשר לצבא". "תראה לי איפה אני לא רואה כלום." "אתה רואה את הסלע הבהיר, הוא לא היה פה לפני יומיים". "אז מה, למה אתה חושב שזה מטען." "תשים לב שאר הסלעים לחים מהטל, הסלע הלבן יבש, זה לא סלע, חוץ מזה תסתכל טוב ותראה את התיל ממעיד שפרוס לרוחב הכביש." "אלון יש לך עיניים של נשר, אני מתקשר לצבא, היום כבר יהיה מעניין, בוא נתרחק קצת ונכין קפה, נוציא נרגילה, היום יום כיף". דודו מתקשר לצבא. "הם מיד באים, לפי הניסיון אנחנו נספיק לשתות לפחות שתי כוסות קפה וכמה ראשים בנרגילה." הוציאו כיסאות ונרגילה, אלון הכין קפה, "איזה יום סבבה אלון," אמר דודו, "לא חם לא קר ואין עבודה". ישבו ובהו בנוף. לאחר ארבעים דקות הגיע גי'פ סיור של הצבא. "מה קורה חברה." "שום דבר מיוחד מטען, בואו תשתו קפה." "מטען, אמרו החיילים, סבבה, סוף, סוף יהיה לנו מנוחה, שתיים סוכר בבקשה". הגיפים ממשיכים לזרום, מ"פ , מ"חט. כולם ממתינים לגשש ולחבלנים, השעות זורמות הקפה נגמר הגשש הגיע, כולם מוחאים לו כפים, יורד מהגי"פ מסתכל סביב, "חברה תתרחקו מהר אחורה מטומטמים אתם יושבים על מטען נוסף". כולם נסוגים בבהלה. "אנחנו זוג מטומטמים", אמר דודו," יושבים שלוש שעות על מטען ושותים קפה". "מה קרה הקפה לא היה טעים", אמר אלון וחיוך על פניו. "אלון יום אחד אתה תוריד אותי ביגון שאולה, אנחנו יושבים על פצצה ואתה צוחק". "דודו, דודו, הסיבה היחידה שאני צוחק, אנחנו בחיים, לא?, אנחנו נסבול עוד הרבה שנים עד המנוחה". "לפחות לגבי הסבל אתה צודק, הגשש מגיע אלינו, בלי שטויות." "שלום חברה, אתם גילתם את המטען." דודו מסמן עם האצבע, "זה הוא לא אני" ומעלה ארשת פנים של צדיק. "תראו המטען הראשון מקצועי, צריך עיין מיומנת למצוא אותו, אבל השני מליגה אחרת, הרבה מחשבה ועורמה השקיעו במלכודת, הם שיערו שתגלו את הראשון ותיסוגו לאחור מחוץ לסכנה, שם הם הטמינו את השני, מטען רסס, הוא הופעל אבל לא התפוצץ, באופן עקרוני אתם מתים המנגנון הופעל, אבל שרשת הפיצוץ נותקה, יד אלוהים. אתם צריכים לראות את המערכת, אומנות, הפעלה מגנטית וקולית, חיבור אלחוטי בין שני המטענים זה לא עבודה של מחבלים ואפילו לא של הצבא, רק ליחידות ביון יש מנגנונים כאלה, גיי'מס בונד. הכינו לכם מארב, מישהו חתך את צינור הוואקום במתקן, הם ידעו שתבואו לתקן, מישהו רוצה מאוד לחסל אתכם, אני הולך, כל המקרה עובר לידי השועלים, שב"כ, להתראות". איש שב"כ הגיע אליהם. "חברה תלכו הביתה, תיזהרו בדרך, אנחנו ניצור קשר." אלון ודודו מסתכלים אחד על השני, נדהמים זה נגמר, בלי תחקיר, "בוא נלך, אמר דודו לאלון. "יש פה משהו חשוד, אבל אני שם פס, העיקר שהולכים הביתה." אלון מגיע הביתה, עולה על המדרגות בקלילות מדלג שתי מדרגות בכול צעד, חזרתי לכושר אני אפילו לא מתנשף, "שלום אבא בא". "אהובי שבת אלי", אמרה לו אשתו ונישקה אותו על שפתיו "איך עבר היום". "ממש מעולה קצת מטעני חבלה, שב'כ, חבלנים, יום נורמאלי לחלוטין". נתנה לו מכה על ישבנו בחיוך, "יש לך חוש הומור משונה". "אני יודע , אני מוזר קצת". נכנס למקלח מתנמנם מתחת למים החמים, משהו מוזר מתרחש סביבי, אני מרגיש שאני נמצא בתוך סרט, מה יש לי ביד, למה אני מחזיק את כף היד סגורה, פותח את היד באימה האבן בידו מקבל סחרחורת, היא הייתה בכיס של המכנסים איך היא הגיע לידי, מוזר כאילו היא נקשרה לגופי. אני חייב להפסיק לקבל בהשלמה את כל מה שקורה לי, חייב לחקור מה פשר הסיפור. אגלוש באינטרנט, אנסה למצוא משהו על האבן, אחז בידו במחשב הנייד חיפש במשך שעות אבנים, מיסטיקה, אגדות עמים אחרים, מהופנט גלש במשך שעות, הוא מצא ציור קיר עתיק שנמצא במדבר, לפי אגדות בדואיות הציור הוא של המלך שלמה, אוחז בידו באבן היקום. דומה לאבן שלי אמר בליבו, חבל שהצבעים לא שרדו, המשיך לקרוא האבן מצאה את שלמה , העניקה כוחות ותבונה מעבר לכול דמיון, שלמה שחש במותו המתקרב, קבר את האבן במדבר עד אשר יגיע מחליפו, מצוין שלא ניתן למצוא את האבן, היא בוחרת את נושא האבן. אני מחליף את שלמה גיחך בליבו, עוד לא ראיתי כמות של בול שייט מימיי. "אלון, אלון, אלון, אתה בסדר". "כן, מה קרה אני בסך הכול גולש באינטרנט בשקט." "אלון מותק אתה גולש", אמרה אשתו, "המחשב בכלל לא דולק, אתה בוהה שעות במחשב כבוי. חשבתי שנרדמת, בוא מיטה אני מחכה לך". "אני בא , סגר את המחשב הנייד ורץ למיטה." הרבה זמן לא הרגשתי כל כך משוחרר, ללא דאגות חשב בליבו, קרה לי משהו נהפכתי לצעיר בעשרים שנה, מסתכל על אשתו, נרדמה וחיוך על פניה, אני אוהב אותה כל כך, אני מקווה שכול מה שקורה סביבי לא יזיק למשפחה שלנו, נרדם לתוך שינה חסרת חלומות. ההתראה במכשיר הסלולארי החלה לעבוד, שלח את ידו למכשיר הפסיק את המנגינה, קם אפוף למטבח הכין לעצמו כוס קפה, אמר בליבו אני מקווה שהיום יהיה לי יום נורמאלי, אני מרגיש כאילו אני מסתובב בקרוסלה, אין רגע דל. נשק לאשתו הישנה וליטף את לחייה, להתראות אמר ויצא מהבית, עלה על הרכב והתחיל בנסיעה לכוון הבקעה, השמש עוד לא זרחה, אהב לקום לפני כולם הכבישים הריקים, השוטרים עדי לא התעוררו, הוא יכול להשתולל כמה שרצה, אני צריך להפסיק עם ההרגל המגונה, אבל לא היום ולחץ על דוושת הדלק עד לרצפה, צומת תפוח הטלפון הסלולארי מצלצל, מספר חסוי, אני שונא לענות למספרים חסויים חשב בליבו, האט את הרכב וענה, "הלו". "זה אלון." "כן, מי זה." "אנחנו מאחוריך תכנס בבקשה, לחניה בכיכר תפוח, אנחנו רוצים לדבר איתך." הסתכל במראה לאחור, שני רכבים נסעו מאחוריו, "מי זה אנחנו שאל." "תעצור נדבר, זה לא לטלפון". "טוב אני עוצר", החנה את הרכב ליד החיילים במחסום והמתין ברכב. "אלון בוקר טוב אנחנו רוצים שתצטרף אלינו לנסיעה." "מי אתם, שב"כ, מוסד, זה בקשר למטען ." "לא, אנחנו יחידה שלא קיימת מדווחים ישירות לראש הממשלה." "אני צריך להגיע לעבודה , הבוס שלי התחרפן". "אל תדאג העניין סודר, הוא קיבל הוראה מגבוה, אתה משוחרר מהעבודה ולאשתך אמרנו שאתה מגויס לשבוע מילואים, מצב חרום, הכול מסודר." העלו אותו לרכב , אין חלונות. "חברה לאין נוסעים?". "מצטערים אנחנו לא יכולים לומר לך, סודי." סודי בתחת שלי, אמר בליבו אני רואה מעבר לקירות האטומים של הרכב בדיוק איפה אנחנו. "אתה אדם מוזר", פנה אליו אחד המאבטחים. "למה אתה דיברת עם אשתי?" , ענה לו אלון בחיוך. "לא," ענה לו בחיוך, "בדרך כלל מי שאנחנו אוספים רועד מפחד, אתה רגוע ומחייך. למה?." "אני רואה עמוק בתוך נפשך, אין לך טיפה רוע בגופך, אתה מלא באידיאליים, מקריב מעצמך. חוץ מזה למה אתה חושב שאתה יכול לפגוע בי, אתמול ישבתי על פצצה שלוש שעות ולא קרה לי כלום, משהו משגיח עלי, שומר אותי מכול פגע. דרך אגב אתם יודעים מי ניסה לחסל אותי." "אנחנו לא בטוחים, זה נראה לנו עבודה של הרוסים, הם חוששים". הם ירדו מהכביש הראשי נכנסו לשביל חקלאי, לאחר כמה קילומטרים הרכב נעצר ממול מחסן חקלאי דלת המחסן נפתחה, הרכבים נכנסו לתוך המחסן, הורידו את הכיסוי מעיניו, זה לא נראה כמו מחסן מבפנים, יותר כמו טרמינל קטן, הכול לבן ובוהק, הכניסו אותו לתא קטן עם קולבים ומגירות. נא להתפשט וללבוש את הבגדים התלויים, תשאיר הכול בתוך המגירות, שום דבר לא בא אתך מה עם האבן חשב בליבו ומשש את כיסו, האבן לא הייתה בכיסו, התפשט והבחין ברגלו השמאלית כתם חדש, צורתו כצורת האבן, התלבש ויצא מהתא, לעלות לרכבים ממשיכים בדרך. הרצפה החלה לשקוע, זאת מעלית, הם הגיעו למנהרה חמישים מטר מתחת לאדמה, שני מסלולים רחבים לכוון מערב, הרכבים המשיכו בנסיעה מהירה, הוא חישב במוחו את מיקומם לאחר העצירה, אנחנו קילומטר וחצי מעבר לקו המים של חוף הים התיכון. "יש לכם הרבה כסף, כביש פרטי מעניין מי מימן את כול העסק". "דבר היחידי שלא חסר לנו זה כסף, ענה לו אחד המאבטחים ." בוא איתי מחכים לך בחדר תדרוכים". הם הוליכו אותו לחדר קטן, שני כסאות ושולחן, "שב פה עמי תיכף מגיע", הוא ישב ותופף על השולחן עמי נכנס בידו שתי כוסות קפה וסיגריות, "אני לא מכיר אותך, אבל אוהב אותך, הבאת קפה". עמי התיישב וחיוך על פניו, "אני התעקשתי שיקצו חדר אחד למעשנים, קח סיגריה, בבקשה. שלום אלון קוראים לי עמי , אני מפקד היחידה, אנחנו מעט אנשים ולמעשה לא קיימים בכלל. אנחנו עוסקים במשימות מיוחדות, מדווחים רק לראש הממשלה בלבד, אנחנו עוקבים אחריך כבר כמה ימים, עקבנו אחרי ההתפתחויות, אתה מודע מה קורה לך." "בערך, אבל לא מבין למה ולמה דווקא אני, לכול הרוחות .?" אנחנו לא יודעים בדיוק למה אתה, אבל יש לנו מושג כללי, פתח את המגירה בשולחן והוציא אוגדן עב כרס והניח אותו בחבטה על השולחן, "הנה זה אתה , מהיום שנולדת עד היום, יש פה אפילו הערות של הגננת שלך". "אלישבע?", שאל אלון. עמי דפדף בדפים הראשונים, "כן. אלישבע. הם עדכנו אותנו מה קורה והתחלנו לעקוב אחריך". "מי זה הם?," שאל אלון. "הם זה הם" והרים את מבטו למעלה, "אבל תעזוב אותם עכשיו, אתה רוצה לדעת מה קורה?". "כן מאוד", ענה אלון. הניח את התיק בצד, "התנ"ך הוא המקור היחידי שיש בידנו, לפי הספרים החיצונים ואגדות עתיקות לפחות שני אנשים לפניך נבחרו על ידי האבן, משה ושלמה". "אתה רוצה להגיד לי שאני באותה ליגה עם משה ושלמה המלך, אני אלון, כנראה שתית משהו חריף לפני שהגעתי." "אני אמשיך למרות המחאות שלך, האבן בוחרת את נושא האבן, אתה לא יכול למצוא אותה במקרה לעולם היא לא תתממש בידי אדם שאפתן ורודף כבוד, יש בה הרבה כוח משחית ובידיים לא נכונות היא יכולה להביא הרבה הרס לעולם, חקרנו למרות שיכולת להיות אדם מפורסם, תמיד העדפת להיות אדם פשוט, כסף וכבוד ממך והלאה, מינו אותך למנהל ולא רצית את התפקיד, יכולת להתעשר וויתרת, השאיפות שלך זה לחיות בשקט, לאהוב וללכת לים לדוג, כנראה האבן בחרה בך אותך הכוח לא ישחית". "בסדר, אבל מה המטרה?". "אני לא יודע בהמשך אתה תיפגש איתם, הם יסבירו לך הכול." "אתה יודע מתחיל להימאס עלי, הם, אותם, על מה אתה מדבר, חייזרים". "כן, אלון חייזרים , יצורים לא מעולם הזה ואפילו יכול להיות, לא מהיקום הזה, מדהים נכון". "מדהים מאוד, אבל בוא נתקדם, מה בתוכנית החברתית." עמי הדליק עוד סיגריה, אנחנו נתחיל מעניינים ארציים, איראן, לווין ריגול חג מעלינו עוד כמה שעות אני צריך שתתחבר אליו ותגרום לו להתרסק בקורדינאטות שאתן לך, אתה צריך מחשב ורשת. בוא איתי לחדר המחשב, הושיב את אלון לפני מסוף קטן, אלון התחיל לגלוש ברשת, עיניו נפתחו לרווחה. "עמי מה זה המחשב הזה, אתם כמה דורות קדימה בזמן, אני רגיל למחשבים רגילים של כן ולא, אצלכם יש גם אולי בתוך המערכת, מדהים." "אאה...זה שום דבר, קיבלו קצת עזרה מחברים." אלון הצביע לשמים. "כן, אלון החברים מלמעלה". "טוב, אני בתוך השרתים האיראנים, עמי אתם ממזרים, אתה לא אומר לי את כל האמת, הייתה לכם שליטה על הלוויין, אני מזהה רכיבים ישראלים בתוך המערכות שלו, אני צריך שתהיה כנה איתי". עמי העלה ארשת פנים של קדוש מעונה, "אנחנו עזרנו קצת לאיראנים בפיתוח, דרך חברות קש החדרנו בעזרת רכיבים מתוחכמים יכולת לשליטה בלווין ובנתונים הנשלחים אליהם. אבל החמורים גרמו לתקלה הלוויין לא מתפקד, הם נתנו לו הוראה להתרסק באיראן, אנחנו לא רוצים שהם יתחילו לבדוק את המערכת ויגלו את ההשתלה, שעשינו להם תרגיל. עכשיו בקשר לגלות לך את כל האמת, בחנו אותך בפעם האחרונה, מרגע זה תקבל את כל הנתונים". "טוב, הלוויין יתרסק בשעה 2300 G.M.T במיקום שנתת לי, עמי יש לך מצב רוח טוב", שאל אלון. "מצוין, למה אתה שואל. אלון התקרב אליו, "אתה רוצה לעשות תעלולים לאיראנים, אנחנו כבר ברשת שלהם. נבקר בכורים שלהם נעשה בלגן." "אני צריך לבקש אישור, תן לי דקה", הלך לפתח קטן ועגול בקיר, כתב כמה מילים על דף נייר והכניס את הפתק לקפסולה קטנה והכניס אותה לפתח העגול בקיר, לאחר שתי דקות הקפסולה חזרה "יש אישור, בוא נשחק." "מה זה היה.?" "אין לנו תקשורת חיצונית, אנחנו משתמשים בצינורות וואקום". " עד שאתה השגת אישור, אני סיירתי בכורים שלהם, שום צרה לא תבוא לנו מהם, חוץ מאחד, הוא מנותק מרשת החשמל ותקשורת, קצת בעיה לחדור אליו, אבל הם התרשלו, הם שכחו לנתק כבל תקשורת אחד לאחר סיום הבניה, הם עושים דברים רעים בכור הזה, צריך לטפל בו." "מה אתה מציע?". "חדרתי לתוכניות הבניה הם נמצאים מאתיים מטר מתחת לאדמה בתוך הר, בדקתי את תוכניות שלהם למקרה חירום, יש להם חומרי נפץ בכל המנהרות לאטום את ההר במקרה דליפה גרעינית. הם חצבו מנהרות אנכיות להחדיר בטון מלמעלה, כדי לאטום את הכור, אפילו בנו מפעל בטון למקרה חירום מעל פני האדמה, אני אשבש את החיישנים שלהם, הם יפנו את האתר ויפעלו לפי נוהלי החירום, הם ישמידו את האתר בעצמם, מצחיק מאוד". "זה יעבוד שאל עמי ומבט משועשע על פניו". "לא רק יעבוד אנחנו נוכל לעקוב מכאן אחרי נוהלי החירום אני מתחיל את התהליך, אני מחדיר למחשבים שלהם שליבת הכור נמסה, תרחיש אפוקליפטי, אין אפשרות לתקן את המצב". עקבו במשך שעות אחרי התהליך, הפעם האיראנים עשו את העבודה כמו שצריך. "אלון בוא נלך לאכול, היום יפתחו הרבה בקבוקי שמפנייה, כרגיל אנחנו נחבאים בצללים אבל בוא תראה מה יש במקרר שלנו, אתה תקבל הפתעה נעימה". "אתה ידע מה אני אוהב לאכול." "כמובן, אל תשכח אצל מי נמצא התיק שלך." הוליך אותו למטבחון קטן, שלף מהמקרר גוש גבינה הולנדית, "בדקתי בתיק שלך, ראיתי איך תפסו אותך מעביר במכס שלושה גושים של גבינה". "מה אפילו זה מופיע בתיק?," שאל אלון, תוך כדי לעיסת הגבינה, "אני לא יכול לעמוד בפנייה." "רוצה קצת יין." "לא תודה רק מים, אם אפשר." "עמי, מה עכשיו?". "היום ננוח, מחר נעבור לאגף אחר, הרבה יותר מעניין, כל פעם שאני נכנס לשם אני מקבל צמרמורת, כמה אנחנו זעירים חיים בתוך בועה קטנה, מתעלמים מכל היקום שחג מסביבנו". "עמי אני מרגיש חשש בקול שלך, אל תדאג אם היה רוע בסיפור הייתי מרגיש, אל תשכח אנחנו לא לבד, יש כוח ששומר עלינו, הרבה יותר חזק מהחברים שלך למעלה". "תודה על דברי ההרגעה, אבל הסקרנות הורגת אותי, אנשים רגילים היו משתגעים רק מהמחשבה". "כאשר אני אוכל את הגבינה, אין לי מחשבות, הטעמים על לשוני מנתקים לי את המוח, נהדרת." "אלון אני הולך לישון, אני כבר לא צעיר, כל ההתרגשות הזאת התישה אותי." " גם אני עייף היכן אני מניח את ראשי?, רוצה לשקוע לשינה חסרת חלומות, פשוט להירדם ולא לחשוב על כלום." הוא הוליך אותו לחדר קטן, הניח את ראשו על הכרית ושקע עמוק לשינה מתוקה נטולת מחשבות. "אלון, אלון תתעורר כבר אחר הצהרים הבאתי לך כוס קפה". "תודה, אמר מתוך חלום, הרבה זמן לא ישנתי כל כך הרבה, כנראה שההתרגשות הכריעה אותי." "טוב שנחת צפוי לנו יום עמוס, נאכל משהו ונתחיל לעבוד." הם הלכו יחד למטבחון הקטן, מעולם לא אהב לאכול בבוקר ותמיד הסתפק בכוס קפה, עמי אכל בתאבון כאילו הייתה זאת הארוחה האחרונה שלו, הוא קינח את הארוחה במשקה יוגורט והכריז, "אני שבע". אלון. בוא נלך לאגף המדע הבדיוני." הוא הוליך אותו במבוך מנהרות, חלפו על פני משאבות אדירות ותחנת כוח המופעלת על ידי טורבינת גז וממירי חום אדירים. "עמי, זה נראה כמו אזור תעשיה קטן." "אנחנו בנינו את כל המכלול, לפי מפרט מדיוק שקיבלנו ,זה לקח לנו שנתיים לסיים את הפרויקט. הגענו ." הוא אמר ובלחיצת כפתור פתח דלת אדירה, משב רוח פרץ מתוך האולם ופרע את שערם הם נכנסו לתוך אולם כחלחל, מימיו לא ראה חומר כגון זה שממנו צופו הקירות, אלון נגע בקיר בידו והיא שקעה בתוכו, הגוונים של קיר השתנו בלחיצה מצבע כחלחל ללבן, הוא ליטף את הקיר בעדינות וצייר עיגול, הקיר הגיב ללטיפות בשינוי גוונים מהמהם, "יפה. ?" שאל עמי, "קיבלנו את החומר מהם." הוא ניגש לפינת החדר ולחץ על נקודה בלתי נראית בקיר, שמונה קוביות כחולות התחילו לרדת לכוון הרצפה, "אלו ליבות המחשב לא קיבלנו הוראות הרכבה, חיברנו אותם בעזרת הידע שלנו, אבל לא הצלחנו להפעיל בעוצמה מלאה, משהו לא בסדר, כאשר הפעלנו גרמנו לנפילת מתח ארצית בחברת חשמל לא הבינו מה קרה, למזלנו. כאשר שאלנו את חברנו למעלה מה הם הוראות הרכבה. התשובה הייתה, נושא האבן ידע להפעיל את המערכת, אז בכבוד אלון לעבודה". אלון התקרב לקוביות, האבן בכיסו התחממה, פיו נפער בתדהמה, "עמי זה לא מחשב, זה ממש יצור חי, יש מזל שלא הצלחתם להפעיל אותו, הייתם גורמים לאסון בקנה מידה ארצי, צריך לחבר את מערכת הקירור קודם, כמות החום שתיפלט תהייה עצומה ויכולה לשרוף את האתר, מזל שאנחנו מתחת למים. תקרא לאנשים הטכניים שלך ונתחיל מחיבור מערכת הקירור." עמי קרא לקבוצה של מהנדסים, אלון הסביר להם כיצד לחבר את המערכת הקירור, זה לקח כחצי יום לבסוף בחן את המערכת, "עכשיו הכול מחובר כמו שצריך, נעבור לסידור הקוביות בסדר הנכון." הוא בחן את מערך ליבות המחשב, לחץ בנקודה מסוימת באחת הקוביות, הם שינו את מיקומם לבד ונערכו במערך חדש. "עמי איפה אתה אני צריך אותך, חסרים לי עוד שני חלקים. מין במה קטנה ומקור מתח, תחנת הכוח הקטנה שלך יכולה לספק חשמל לעיר שלמה, אבל אנחנו צריכים כמות דמיונית של ג"יגה קילו וואטים, בעצם כל יכולת היצור של חברת חשמל לא תספיק לדגדג את המערכת", עמי גירד בראשו , "קיבלנו עוד שני חלקים, אני כבר דואג שיביאו אותם לפה, בוא נלך לאכול משהו, מרוב התרגשות לא אכלנו היום". "גם אני רעב" , אמר אלון. הם הלכו כולם לאכול באולם גדול, המהנדסים סקרנים הציפו את אלון בשאלות, הוא היה נבוך לא היה רגיל להיות במרכז העניינים, "אתם צריכים להבין, אין לי הכשרה טכנית נרחבת, אני בסך הכול טכנאי אלקטרוניקה, אבל האבן הזרימה לו כמות אדירה של מידע, המהנדסים ויתרו על האוכל והקלידו בטירוף את הנתונים שהעביר להם. "חברה, חברה, אמר עמי, תנו לו לאכול אנחנו נערוך ישיבות מסודרות להעברת מידע". "אני צריך להגיע לכם משהו חשוב," אמר אלון, "עמי תקשיב גם אתה. נאמר לי שאסור לכם לשמור את המידע לעצמכם, אתם חייבים להפיץ אותו באינטרנט לכול המין האנושי, זה תנאי ברזל לקבלת המידע." פניו של עמי נעצבו. אלון הסתכל עליו, "עמי אני לא קובע את החוקים, אין מה לעשות." אחד המהנדסים, בחור צעיר לא יוכל להתאפק, "אלון אני סקרן, מה נראה לך מה המטרה של המערכת". אלון גירד בראשו, "נראה לי שאנחנו בונים מין שער ליקום, ראית את הסדרה "השער", משהו דומה." דממה נפלה על האולם. "אתה מבין מה המשמעות, אנחנו הולכים לשנות את המין האנושי." "כן," אמר אלון, "אבל אתה לא צריך להתרגש מכל העסק, רק דברים טובים יקרו לנו האבן הבטיחה לי שאין טיפה של רוע בכל הסיפור, עצם קיומה מבוסס על טוב וחמלה". הם סיימו לאכול וחזרו לאולם הכחול, במרכז החדר עמלו שני צוותים לפירוק ארגזי העץ גדולים שתי קוביות כחולות חולצו מארגזים, האחת בגודל של שתי מטר קוב והשנייה באותם ממדים של רוחב ואורך, אך גובהה היה חצי מטר בלבד, אלון ניגש לקובייה הגדולה ,"זה מקור הכוח, עמי אתה יודע מה יש לנו פה?, אתה לא תאמין, קובייה זאת יכולה לספק לכדור הארץ את כל צרכי האנרגיה לאלף שנים, מין כור אטומי, אבל לא בדיוק, אין קרינה, אנרגיה נקייה, אני לא מבין את ההסבר, מופעלת על ידי הכוח החלש, היתוך קר, מישהו פה מבין במה מדובר". המהנדסים משכו את כתפיהם,"שמענו על הכוח החלש, נצטרך להביא מדען שעוסק בפיסיקה תיאורטית." "אני מקבל אזהרה, אסור לחשוף את העולם לטכנולוגיה הזאת ללא הכנה, עצם הפרסום יגרום להתמוטטות כלכלת העולם, יש להכין את העולם לאט לתגלית כדי לא לגרום לכאוס. החפץ השני הוא השער, בואו נחבר את הכול אני מת מסקרנות." חיברו את כל המערך, משאבות המים החלו לנהום, כמויות אדירות של מי ים נשאבו לקרר את המערכות, האולם שינה את צבעו לכחול עז ובוהק והם יכלו להרגיש את החשמל הסטטי באוויר. הקובייה הקטנה החלה לשנות את צורתה, נוצר בה שקע בצורת מושב. "אני חושב שהם רוצים שאשב", אמר אלון."עמי מה אתה אומר?." "הגענו עד לכאן בוא נברר מה הם רוצים, אבל בזהירות אם אתה רואה שמשהו לא בסדר תתנתק." הוא התיישב בחשש, הקובייה עטפה את גופו ברכות, הוא הזיז את ידו בעדינות החומר הפך לרך ונעים הרגיש שמוחו מנותק מהסביבה, לפתע שמע צלילים בתוך מוחו, הם מדברים איתי בטלפתיה במשך חצי שעה שוחח איתם, הקובייה נפתחה, הוא יצא מתוכה ברגלים כושלות, הם מיהרו לתמוך בו שלא ייפול. "אלון אתה בסדר?", שאל עמי בחשש. "אני בסדר פשוט העומס על מוחי היה גדול מידי איבדתי קצת מהשליטה המוטורית שלי, אני אתאושש עוד רגע, תנו לי כוס קפה, בבקשה." הוא התיישב על כסא וניסה לארגן את מחשבותיו, "עמי הם מדברים איתי בטלפתיה ישירות למוחי זה כל כך מוזר, אתה רק צריך לחשוב והמסר מועבר, הרבה יותר קל מדיבור." "אלון מה הם רוצים מאיתנו?." "הם רוצים עזרה הם נכחדים, רוצים שאשגר את עצמי אליהם, אלפי שנים הם מחכים לנושא האבן." דווקא אני מכל אנשים בעולם, הוא הרהר בליבו, מה אני צריך את כל הסיפור הזה, כל חיי ניסיתי לחמוק האור הזרקורים וללכת לעבוד כמה שפחות, לחיות בחיק המשפחה ובסך הכל ללכת פעם בשבוע לדוג בים, בקשות גדולות, מי יודע אם אחזור חזרה, אפילו אם אחזור האם אהיה אותו אדם?". "אלון, מה קרה אתה נראה מהורהר." "עמי מה אני אומר לך, הם הסבירו לי את תהליך השיגור, הם יפרקו אותי לחלקיקים קטנים וישגרו אותי לצד השני וירכיבו אותי מחדש, האם זה לא גורם לבין אדם להיות מהורהר?, תתאר לעצמך שכמה חלקים שלי ילכו לאיבוד בחלל, רק המחשבה הזאת גורמת לי חרדה, למרות שהם הבטיחו לי שהתהליך לא מסוכן. אין להם חוש הומור, שאלתי אותם אם יש להם ביטוח, הם ענו לי שהם לא מבינים את השאלה." "אלון אם אתה חושש, אתה לא חייב לאף אחד כלום, אל תצא למסע, אני לא רוצה לסכן אותך." "זה לא נתון לשיקול דעתי, נבחרתי לתפקיד על ידי כוחות אדירים, הם אמרו לי שעתיד המין האנושי תלוי בי, אתה חושב שאוכל לחמוק ממצפוני?, אני חייב ללכת, אבל לא היום, אני חייב לנוח מחר יום חדש נבצע את השילוח, בוא נלך לישון נחדש את המצברים". הלכו לכיון חדרי השינה, "עמי אני רוצה לדבר איתך לבד, בוא תכנס אלי לחדר".התיישבו ליד השולחן הקטן, "אלון מה מציק לך." "לא נעים לי לדבר על דברים חומריים, אבל מה יקרה למשפחה שלי אם לא אחזור, מי ידאג למשפחה שלי ?." "אל תדאג אלון, יש לי תקציבים לא מוגבלים, חס וחלילה אם יקרא לך משהו, המשפחה שלך לא תדע מחסור, אנו לא עובדים תחת שום בקרה תקציבית, אף אחד לא יודע שאנחנו קיימים." "עמי, אני צריך כמה דפים ומעטפה לרשום כמה דברים לאשתי ולילדים, במקרה שלא אחזור, תמסור את המכתב לאשתי ועוד דבר קטן, תביא לי ספר תנ"ך." "ספר תנ"ך,? המצב כל כך קשה, אתה רוצה להתפלל." "אני בכלל לא, קיבלתי מסר מהאבן, לקחת איתי ספר תנך, לא יודע למה, אני לא שואל שאלות, רק מבצע." "אין בעיה אביא לך, לילה טוב, תישן טוב מחר צפויה לך הרפתקה גדולה." "לילה טוב עמי." הניח את ראשו על הכרית ונרדם מיד, שקע לשינה חסרת חלומות. "בוקר טוב אלון, השמש כבר זרחה ,הבאתי לך קפה." "עמי אתה מתחיל להיות כמו אימא שלי, אבל פולנייה". "מה לעשות התפקיד מחייב, הבאתי לך ספר תנ"ך, מהדורה קומפקטית, היכן המכתב שהכנת, ברור לך שהוא צריך לעבור צנזורה." "אין בעיה, אני מבין, מתי מתחילים." "עוד מעט השמיים יכולים לחכות, קודם כל קפה וסיגריות, לאן יש לנו למהר." ישבו ופטפטו כמו זוג זקנות פולניות, סיפרו אחד לשני עלילות דייג, תחביב משותף לשניהם דפיקה בדלת, "יבוא" , אמר עמי וחיוך רחב על פניו. מהנדס צעיר הציץ מהדלת וארשת מבוהלת על פניו, "עמי הציוד מוכן, כולם מחכים." "אנחנו באים, יש לנו כמה עניינים לסגור" והמשיך לספר לאלון על עלילות הדייג האחרון. לפתע עמי השתתק, עטה על פניו ארשת עצובה. "עמי מה קרה לך פתאום אתה עצוב." "אלון לעולם לא דיברתי עם אף אחד על רגשותיי, נטל כבד רובץ על נפשי, עשיתי דברים נוראים, נטלתי חיים, גנבתי, רימיתי, הכול למען בטחון המדינה, האם תהיה לי מחילה בשמים, לעולם לא תהיה לי מנוחה, נפשי מעונה." אלון קם ממקומו והניח את שתי ידיו על ראשו של עמי, עצם את עינו וראה לתוך נפשו של עמי העביר אליו מסר, פניו של עמי נרגעו וחיוך עלה על פניו, "תודה אלון." "אל תודה לי, אני רק המקשר, תנוח עמי אין בגופך טיפת רוע, אתה עושה עבודת קודש שומר ישראל, לא ינום ולא יישן, אני מאחל לך שתמיד השלווה תשכון בנשמתך." "בכול זאת תודה, בוא נלך כולם מחכים לנו, ההצגה צריכה להתחיל". הלכו המסדרונות הארוכים, אנשי הצוות ליוו אותם במבטם, נכנסו לחדר הכחול, אלון התיישב בתוך הקובייה הכחולה, היא עטפה בעדינות את גופו, שלווה עטפה אותו ומלאה את ליבו חמימות חשכה, הבזקים של אורות, ריחוף ללא תנועה, מצא את עצמו בתוך קובייה אחרת, גוונים ורודים אני בצד השני, הרהר בליבו, סקר את גופו בקפידה, כל החלקים במקום, לא הלך לאיבוד כלום בדרך?. הקובייה נפתחה, מצא את עצמו באולם לבן, לא ראה הגדרה ברורה בין הרצפה לקירות. כמה מוזר חשב בליבו. "שלום, אלון נושא האבן", קולם הדהד במוחו, "אנחנו ניתן לך כמה דקות לנוח עד שגופך השברירי יירגע ונמשיך." הוא ישב ובהה בתקרה, ניסה להסדיר את נשימתו ואת דופק ליבו שפעם במהירות, "תירגע אלון,”אמר לעצמו, "אין לך על מה לדאוג, זה הפחד מהלא ידוע". "אלון אתה שומע אותנו." "שומע." "גופך עדין מדי, הוא לא ישרוד בעולמנו, אנחנו נעביר את ישותך לגוף אחר, גופך ישמר ללא פגע בסביבה מבוקרת, אין לך ממה לחשוש, אנחנו מציגים לפניך אפשריות לגוף אחר שיכיל אותך, נא לבחור", הציגו לפניו מבחר דמויות זהות, רק בגוונים אחרים, הם דומים לנו בצורה הכללית, רק בגוונים שונים, אין הבדל בין זכר ונקבה, מוזר. הוא בחר בגוף בצבע הים, עם משחקים בגווני הכחול שהזכירו לו את גווני הים בשונית טרופית "בחירה מצוינת, בזמן שגופך בשימור, האם אתה רוצה לשנות דברים בגופך, לתקן ,יש ביכולתנו לבצע." המחשבה הראשונה שעברה במוחו, "כול גבר היה רוצה עוד כמה סנטימטרים", לאחר המחשבה המטופשת החל לצחוק ללא שליטה. "לא הבנו את המסר האחרון ופרץ הרגשות שאחריו". "תעזבו סתם מחשבות חולפות", התאמץ להפסיק את הצחוק, "לא תודה לא רוצה שום שינוים." "אנחנו נתחיל את תהליך העברה, נא לשבת". לשבריר של שנייה חש ניתוק, פקח את עיניו והתבונן בעצמו, אני כל כך יפה, הוא צבט את רגליו ולא חש מאום, הרגשה כל כך מוזרה, הוא לא הרגיש מאומה, לא חום ולא קור, אני מרגיש כאילו אני בובה של סיליקון. הרגיש את העוצמה של גופו החדש, אני לא נושם, מוזר. הם חשו את מחשבותיו, "בגוף הזה אין צורך לנשום או לאכול, אין הפרשות, תטעינה האנרגיה מתבצעת על ידי קולטנים זעירים בעור. עוד כמה דקות לאחר שתתרגל לגופך החדש, נראה לך את עולמנו". הקירות נמוגו לתוך האדמה נוף מרהיב נפרש אל מול עיניו, מוחו לא יכול היה להכיל את כל הפרטים ערבוביה של צבעים מרהיבים, כאילו צייר מטורף התפרע אם אין סוף צבעים על בד אין סופי הוא קיבל תחושה שהעולם מצויר על ידי סלבדור דאלי, לא הייתה הגדרה מדויקת בין שמים וארץ. הכול זרם העצים המוזרים נעו עם הרוח הקלה, צבעם השתנה ללא הרף במקצבים הרמוניים מטריפים. עצם את עיניו כדי לייצב את עולמו. "אני לא רגיל לתנועה הנוף, קשה לי לספוג את זרם השינויים." "ברוך בואך נושא האבן, אני הנציג של עולמי, ארץ אנשי האור בשפתך, קשה לך להתרכז בנוף כי אתה נמצא בחלומו של אחר." "אני לא מבין, אני נמצא בתוך דמיון של יצור אחר." "נכון, הבט עליו הוא מצייר את חלומו בנוף." הרים את מבטו ראה אותו עומד ללא תנועה ידיו פרוסות לעבר הרוח, משנה את הנוף במחשבתו. "אני יכול לנסות", שאל אלון בהיסוס. "כמובן, חשוב על עולם לבן, תן לדמיונך לצייר את עולמך, זכור אין לך מגבלות, המגבלה היחידה היא עומק דמיונך." אלון פרס את ידיו אל הרוח, הנוף הפך ללבן מבהיק, צבע את העולם בכחול הים, מתוך הים צצו גבעות ירוקות זרועות בפרחי בר צבעוניים, נחל עם מים צלולים, הוא נטע את השמש בשמים בשליש הגובה לכוון הים, הוא עיטר את השמים בברבורי עננים לבנים ועדינים, שחרר את הרוח לנשוב בקלילות במפגש בין מים לאדמה צייר במחשבתו חוף מדהים, חול צהוב ועדין. חבורת ילדים השתוללו במים הרדודים, עליזים ופרועים חסרי דאגות, הרחק מכולם ברצועת חוף במבודדת דמיין את עצמו ואהובתו שרועים על החוף החמים ערומים חובקים אחד את השני בלפיתה אוהבת. כמה בני האור התקרבו אליהם, מבול של שאלות צצו במוחו. "אלון כך נראה עולמך, מוזר אבל יפה, הפשטות מעניקה ליצירתך עומק מדהים, אנו אוהבים את הכחול". "גם אני." ענה אלון ושקע בדמויות על החוף, אני מתגעגע לאהובתי, דמעות חנקו את גרונו, לגוף הארור הזה אין בלוטות דמע. "אלון, מה עושים בני האדם הקטנים, האם זה טכס דתי". לא, הם פשוט שמחים בלי כל סיבה, נפשם טהורה קוראים לזה תמימות של ילדות, עולמם עוד לא עוצב, הם לומדים את עולמם ומעצבים את האישיות שלהם, פשוט מוצאים שמחה בכל דבר. אין ילדים בעולמכם?." השתררה דממה ארוכה. "אין ילדים בעולמנו כבר מיליוני שנים", נאמרה לו התשובה בעצב רב. "אלון אני רואה אותך חובק נקבה אדם עירומה על שפת הים, מי היא?". אלון עצר את הפעילות במוחו מתוך מבוכה ושחרר, ממי אני מתבייש לכול הרוחות. "זאת אשתי היקרה אהובתי, ממשים את אהבתנו." "מה זאת אהבה"?. "גבר ואישה מרגישים רצון עז להיות ביחד, נפשית ופיסית, אני מתקן את עצמי, זה לא חייב להיות רק גבר ואישה יש מגוון של אהבה, יכול להיות אישה עם אישה ואפילו גבר עם גבר. אבל מה לעשות רק אהבה בין גבר לאישה יכולה להביא פירות." "איזה פירות.?" "ילדים פרי האהבה, דור המשך." "אנו מבינים, קראנו לך כדי שתעזור לנו, אנו נכחדים." "איך זה יכול להיות?, אין מוות בעולמכם, אתם חיים לנצח, אינכם צריכים לעבוד לעולם, ממש גן עדן." "אנחנו נעלמים מדור לדור, יותר ויותר נשמות בוחרות להיכנס למצב הקפאה לעד, הם איבדו את הרצון לחיות. היינו מיליארדי בני האור ברחבי הגלקסיה, היום אנחנו מונים פחות מאלף נפשות פעילות, רובם של הנפשות בוחרות לממש את עצמם למוצק, לא נעים כבר אלפי שנים." "אני מבין", האבן לא עוזרת לי חשב בליבו, כל הזמן אני מקבל מסר, תסתדר לבד תחזור לבראשית." "אנו מרגשים שאתה מבולבל, אני מציע לכנס את הנשמות הפעילות יחדיו וננסה למצוא פתרון." טוב מאוד חשב בלבו, זה ייתן לי זמן לארגן את המחשבות, מה זה לחזור לבראשית?, לכול הרוחות, מה האבן רומזת לי, אני חמור התנ"ך שהבאתי מכדור הארץ, ספר בראשית. עיין בספר בראשית בפרק הראשון, התובנה התחילה לחלחל לתוכו, זה כול כך ברור, הם שיבשו את הבריאה, אני צריך להנחות אותם לחזור אחורה, לעצב את עולמם כפי שהבורא התכוון. הוליכו אותו לאולם ענק, כאשר נכנס מוחו התערפל מבליל המחשבות האדיר שחדר למוחו. מארחו שחש את מצוקתו הדריך אותו כיצד לחסום את מחשבות הנוכחים, לכוון ערוץ בודד מול היצור שרוצה לדבר איתו. אלון פנה לנוכחים, "אני מחזיק בידי את ספר התנך, לפי האמונה הוא ניתן למשה, אחד מאבותינו על ידי אלוהים". "מה זה אלוהים שאלו?" "אלוהים הוא הבורא". "אנו מכירים את הבריאה ביקום זה וביקומים אחרים, לאחר שחקרנו הגענו למסקנה שאין יש מאיין, חייב להיות בורא, היקומים נולדו מנקודה ייחודית, הסיפור חוזר על עצמו בכול התרבויות שחקרנו." "יפה אז אנחנו נתקדם," אמר אלון, "הבורא צמצם את עצמו וברא את העולם, או עולמות יצר את התנאים להתפתחות המין האנושי, בכדור הארץ וגם ביקומים אחרים לפי המידע שבידכם. הוא ברא מגוון של יצורים ושיא הבריאה היה אדם וחווה, הוא ברא אתם בצלמו, בני האנוש הראשונים במקרה שלנו, באותו רגע הוא ברא את כול הנשמות בעולם, אדם וחווה חיו ללא מודעות עצמית, לא היו שונים משאר יצורי הבריאה, עד הרגע שטעמו מפרי הדעת, קשה היה להסביר לבני האדם מה קרה בדיוק האכילה מפרי הדעת היא בעצם מטפורה של פיתוח של מודעות עצמית. נפשם עלתה מדרגה, מרמה של חיות השדה לבני אדם חושבים, בעלי מודעות עצמית מבדילים בין טוב לרע, הם הפכו ליצורים חושבים ומתפתחים, הבורא הבין שנפש מתפתחת, בעלת מודעות אינה יכולה לחיות לנצח לצבור חוויות ותובנות ללא סוף, הנפש עלולה לשקוע לריקבון וזקנה, כמו עץ זקן נראה חסון ירוק מבחוץ בתוך גזעו רקוב וחלול, לכן בא המוות, הבורא קצב את שנות חייו של האדם. מהעפר באת ואל העפר תשוב, אבל המוות אינו הסוף הנשמה אינה נכחדת, היא עוברת לגוף אחר היא מתחדשת, נולדת בגוף צעיר, אינה מודעת לעברה, דף חדש וחלק, המוות הוא בעצם התחדשות." "האם הידע ותובנות של הנשמה הולכים לאיבוד עם המוות." נזרקה לעברו שאלה. "לא האדם משאיר מאחור את הידע שצבר לדורות שאחריו, אבל קורה לפעמים שהידע הולך לאיבוד. האדם נאלץ לעבוד למען מזונו, לא כדי להרע לו, כול נפש צריכה זמן מנוחה ממחשבות עמוקות לפעמים אתה צריך להתעסק עם דברים ארציים, ללא משמעות עמוקה לתת למוח לנוח". "מה עם חוקים ומוסר.?" "הבורא נתן את עשרת הדברות הבסיסיות המנחות את בין האדם ועוד תורה שבעל פה שעוברת מדור לדור. מה שקרה לכם אתם שיבשתם את הבריאה והנשמות שלכם צוברות תודעה במשך מיליוני שניים ללא הפסקה אתם משולים לעץ זקן, ירוק ומלבלב מבחוץ, בתוכו חלול ורקוב, איבדתם את האהבה, את הנעורים, את היצירה של חיים חדשים אפילו את היצרים, את אפשרות הבחירה בין טוב ורע, בעצם הורדתם את נפשכם לרמה נמוכה יותר. אתם חיים בגן עדן שהוא בעצם גיהינום." דממה השתררה, הוא חש שנשמתם התכנסה בתוך עצמם למחשבות. אני מקווה שלא דיברתי שטויות, "מומחה לענייני בריאה" , אני בסך הכול דייג מתוסכל חשב בליבו . "נושא האבן הבנו את הבעיה, אנו לא יודעים איך לפתור אותה." "זה פשוט תחזרו לאחור,תשנו את עולמך לעולם שמאפשר חיים פיזיים בשלב ראשון. האם שמרתם את הד.נ.א שלכם ושל היצורים שחיו בעולמכם?." "שמרנו את הכול." "בנו את גופכם המקורי מחדש ואת הנשמות המוקפאות החדירו לגופם החדש ישן התחילו את מעגל הבריאה מחדש, כפי שבורא התכוון, תקצבו את החיים ובנו מחדש את מנגנון התחדשות הנשמות הטבע יעשה את שלו לבד. האם אתם מסוגלים?" "מסוגלים ונעשה, תודה לך נושא האבן אנו רוצים להעניק לך תשורה". "לא תודה אני רק רוצה לחזור לילדי ואהובתי." הם התעקשו, "אנו ניתן לך את יכולת החלימה, ניתן לך אפשרות לנוע בזמן ללא תנועה בחלומות." "איך זה עובד"?, שאל. "המוח מפענח את המציאות כרצונו, אם יש לך את הכוחות לכוון את המחשבות, אתה שולט במציאות שלך." "מעניין מאוד, אתם לא הראשונים שאומרים לי, הכרתי בדואי זקן שאמר לי אותו דבר." "אנחנו מכירים אותו, אותך, אתה זוכר את האורות במדבר." "זוכר, תמיד חשבתי שהסיגריות המיוחדות של השייח שיבשו את דעתי." אלון שקע למחשבות, עלתה במוחו השאלה מטרידה, לשם מה הכול, מה משמעות הקיום. "אלון אנחנו חשים שאתה מוטרד." "כן, הרהרתי לשם מה הכול קיים, לא יתכן שבריאה וחיים נוצרו ללא מטרה עליונה." "אנחנו מעבדים את התשובה, הספר שנתת לנו פותח בפנינו תובנות חדשות." "אני הגעתי למסקנה לבד, אומנם היא לא מבוססת, אבל היא נראית לי הגיונית." "מהי המסקנה" שאלו בקצרה". "הבורא צמצם את עצמו למען הבריאה, מה שמניע את הכול זה החיים, פיצוי על הצטמצמות. אם אני מוריד את הקליפות החיצוניות מאדם ומבעלי חיים שאני מכיר, הכול סובב סביב ההתרבות ושמירת מאגר הגנים, כנראה יצירת חיים היא מטרת הכול, מערכת פיצוי, תעיינו בתנ"ך אחת ההוראות הראשונות , פרו ורבו ומלאו את הארץ. בכול יצור טבוע יצר הקיום וההתרבות הכול סובב סביב התופעה, אצלנו בכדור הארץ עמים שלא שמרו על קדושת החיים כערך עליון נכחדו, כל האימפריות הגדולות נעלמו, ערך החיים לא היה ערך עליון בעיניהם, אבל יש סתירה בדבריי, אנו ניזונים מחיות אחרות גוזלים חיים, אבל אחרי מחשבות הגעתי למסקנה שקיים מנגנון פיצוי החיות הנאכלות מתרבות בקצב מהיר, מין מנגנון פיצוי מושלם, לפי דעתי החיים עצמם הם עצם משמעות הקיום." "התובנה שלך נראית לנו הגיונית, אנו בודקים במאגרי המידע שלנו וביקומים אחרים, מעבדים. השתררה דממה למשך זמן ארוך, אלון שעשע את עצמו בשינוי הנוף במחשבתו, איבד את תחושת הזמן." "אלון המסקנה שלך נראית נכונה, אבל הבדיקה תיערך למשך זמן ארוך, אנחנו ניתן לך תשובה יותר מאוחר, הגיע הזמן שתחזור לעולמך המערך מוכן. אנחנו נחזיר אותך למציאות אחרת, לעולם אנשי עולמך לא יניחו לך לחיות בשלווה. אתה תזכור כל פרט במסע שלך לעולמנו. אבל האירועים ימחק מהתודעה האנושית, רק כך יניחו לך לחיות את חייך בשלווה." הם הוליכו אותו לקובייה, החזירו את ישותו לגופו המקורי פסע לעבר הקובית השיגור. אפילה נצחית משהו השתבש, נראה לו שהוא באפלה לנצח. "קאי, קאי תפסיק ללקק את פני, נודניק." "אוהב אותך, אוהב אותך קום, קום," פתח את עיניו בחשש, הכול מטושטש התמונה מתחילה להתייצב, אשתו עומד ליד המיטה מנגבת את פניו במטלית לחה ודמעות זולגות מעיניה, ממלמלת, "קום אהובי, קום." "למה את בוכה אהובתי." שאל אותה. צרחה בבהלה ונמלטה מהחדר בצעקות אימים, "רופא, רופא, הוא התעורר." מהומת אלוהים החלה, רופאים אחיות בודקים אותו בפאניקה. "מה קרה לכם השתגעתם עזבו אותי בשקט, אני רוצה את אשתי, שושנה אהובתי בואי אלי." "התגעגעתי אליך, התנפלה עליו בנשיקות, אהובי ידעתי שתחזור אלי לעולם לא איבדתי תקווה לא כמו הרופאים שמקיפים אותך, הסתכלה עליהם במבט מלא תוכחה". "את לא תאמיני היכן הייתי בעולמות אחרים, לא יאומן מה חוותי." "על מה אתה מדבר, אתה שוכב כבר חודשיים בטיפול נמרץ מחוסר הכרה, אתה לא זוכר כלום, הרופאים איבדו תקווה, הם אמרו לי שלא תתעורר יותר." "אני זוכר הכול כל חוויה שעברתי." "אלון לפני חודשיים עבדת עם דודו, אברהים וחוסם, ירדת לתחתית הבור לאסוף אבן ,סלע משפת הבור נפל על ראשך, מאז אתה כבר חודשיים מחוסר הכרה, אתה והתחביב המטופש שלך לאסוף אבנים, כמעט איבדת את חייך, אני הייתי מתה מעצב אם לא היית חוזר אלי", היא מיררה בבכי. "אני לא מאמין הכול קרה שהייתי מחוסר הכרה, לא יאומן, מוח האדם כה מוזר." לאחר כמה שעות המהומה דעכה, זרם של בני המשפחה נפסק, ביקש ללכת לישון , לנוח מעט נותר לבדו בחדר הביט בתקרה ניסה לאפס את מחשבותיו, לפתע הרגיש צריבה ברגל שמאל , שלח את ידו לגרד את המקום, הרגיש חמימות בידו, יורד לי דם, הביא את ידו קרוב אל פניו האבן התממשה שוב כף ידו, שקע שוב לתוך האפלה, שינה ללא חלומות. לקח לו שבועיים להתאושש, הוא חזר לעבודה תמיד אבן הייתה בכיסו. לעולם הוא לא סיפר לחבריו מה קרה לו, אפילו הוא בעצמו לא היה בטוח אם הכל לא התרחש במוחו, כאשר היה מחוסר הכרה. האבן בכיסו נתנה לו תחושה של אחיזה במציאות. |