כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כותב בקפה, רשומון

    יומן. לא בלוג...
    ובו רשומות. לא פוסטים...

    ארכיון

    0

    ירייה קרה

    30 תגובות   יום שבת, 6/10/12, 08:01

    וסילי גרגורביץ זייצב (1915-1991), צלף בצבא הרוסי אשר במלחמת העולם השנייה הצטיין בקרב על סטלינגרד. על מעלליו נכתבו ספרים רבים ואף נעשה סרט, "אויב בשער". ביצועי הצליפה של זייצב נלמדים עד עצם היום הזה בכול התמחויות הצליפה האזרחית והצבאית, בכול העולם.

              

    "צניעות וענווה טובות לנשמה,

    אך המוות והחידלון..., רעות לגוף."

    (אלמוני)

    ~  ~  ~  ~  ~  ~  ~  ~ 

     

    ירייה קרה*

      

      

    נובמבר, 1942. לא, הוא העדיף להיות במקום אחר, אף על פי שהיה מוכן לתת את חייו הצעירים, כאן ועכשיו, למענה של הרודינה, המולדת. אך הוא התגעגע לאפרים הירוקים וליערות העצומים מעל הכפר אלינו, אי-שם בדרום האוראל. שם היה מסתובב, עוד בנערותו, עם פאפא גרגור שהיה מורה לו, בשקט, את עקבותיהם של האיילים באביב ואת אלו של הקריבו בחורף. ובחורף שניהם מהלכים היו על מצע השלג הפלומתי, משתוחחים בין השיחים הנמוכים, מקשיבים לקולות היער ולקריאותיהם של חיות הבר הנפלאות ההן שהוא צד. רובה המוסין נתון היה בנרתיק עור והיה נשלף ממנו בתנועה רכה רק לאחר שהוא איתר את טרפו.

     

    "אתה הורג רק את מה שאתה אוכל!", היה משנן לו פאפא גרגור, ואז היה ממשיך: "ותן תודה לטרפך, וניה, כי הוא מקיים אותך!". ואסילי היה מהנהן בראשו. הוא למד היטב.

     

    הוא למד להפוך לסביבה מבלי שהיה צריך להסוות עצמו. צעדיו היו חרישיים, עקב בצד אגודל. אבריו היו מכונסים ונשימתו קלה. הוא למד את כיוון הרוח, כדי שריחו לא יגיע לאפו של הטרף, וגם כדי שהשפעתה של הרוח על מעופו של הקליע תהא נהירה לו. לא הייתה שום תנוחה זרה לו, בבואו לכוון את המוסין. במרחק מתאים מטרפו, קפא על מקומו. הוא שלף את המוסין מנרתיק העור בתנועה חלקה, איטית וארוכה. הוא הוציא מכיס מעילו פיסת בד וכרך אותה סביב גזע העץ, מאחריו הסתתר, קשר אותה והותיר בה עין. את קנה המוסין השחיל דרך העין וסובב את נשקו מספר פעמים עד שקשר הבד התהדק ולכד את הקנה והצמידו אל הגזע, מבלי שתהיה לו אפשרות תזוזה ולו הקטנה ביותר. הוא אחז בתפוח הבריח והעבירו לאחור, הניח קליע בבית הבליעה והחליק חזרה את הבריח אל מקומו, לאט ובהשקט. או אז הצמיד את הקת אל שקע כתפו ואת לחיו השעין אל שקע הקת, מעמיד את עינו מאחרי הכוונת, זוקף את לוח השנתות, אומד את המרחק ומחליק את מורה-השנתות אל מקומו.

     

    פאפא גרגור, אחריו. מקשיב לנער. והוא..., הוא מסדר את נשימתו ומביט אל מטרתו, מנסה לאמוד את צעדיה, מנחש את כיוון הליכתה כדי לכוון את מקום המפגש בין כדור המוסין למוח הקטן של החיה הגדולה. שם הפגיעה קטלנית במיוחד, ומהירה וממיתה כהרף-עין.

     

    "יריה אחת, הרג אחד...", היו שפתיו של פאפא גרגור נעות מבלי להשמיע קול. לנשום, לנשום..., להעשיר את הריאות בחמצן ואז..., לעצור את הנשימה. לעצור. להציב בדייקנות את ניצב הכוונת הקידמית עם השנתה של זאת האחורית. לחשוב על ההדק. להתחבר אליו. להתאוות אליו. לרצות בו. ואז..., הוא סחט אותו בעדינות אין-קץ.

      

    רעם. ריח אבק שריפה. השלג הרך שהיה על הענפים הצעירים שמעליו, נפרד מהם..., מכסה את ראשו, כמו מקשט אותו בפתיתים קטנים ולבנים.

     

    הם היו מתקרבים אל המקום בו עמדה החיה. עתה היא שכבה על השלג וארבעת רגליה היו מכונסות תחת גופה הגדול, משל נפלה ולא ידעה כי מתה היא. בעיניה הגדולות והמתות, הקרועות לרווחה - פליאה עצומה. הוא כרע לידה והניח את ידו על צווארה, חש בחום גופה בעוד זה הולך ואוזל ממנה, כמו חייה. הוא הודה לה על כסות פרוותה שתהא לו, על מאכל בשרה, על השומן שייאגר לטובת פיטומה של העששית שלאורה יעיין שוב ושוב, כהרגלו, בשיריהם של דרז'אבין ופושקין, לרמונטוב ואחמטובה – ליהנות מהם כאילו קראם לראשונה..., על כול אלה הוא הודה לאותה החיה.

      

    "זה היה מוות טוב, וניה...", מלמל פאפא גרגור. ולא היו במילותיו אלו של הזקן משום גאווה על שתלמידו היטיב לצוד, על שהיטיב לירות..., ולקלוע.

      

    אך בנובמבר זה, הוא היה בוולוגרד. זאת העיר אשר "שמש העמים" הורה על שינוי שמה, לשמו..., כמו ביטל את קיומה של הוולגה שזרמה בה (אשר על שמה, נקראה...).

      

    הקולונל הזקן ממפקדתו של צ'וייקוב זיהה על נקלה את כישרון הציד של וסילי וצייד אותו ברובה מוסין חדש, כזה עם מחסנית ובה 5 כדורים וכוונת טלסקופ, כדי שייטיב לצוד את האויב בשער, הגרמנים ימ"ש.

      

    וסילי עשה חיל, הוא צד את הבושים בעשרותיהם. הקולונל הזקן היה מביט בו בחמלה רבה ופעם אמר לו: "מכור אתה למוות...". וסילי חשב על כך, רבות. ובאחד הלילות הוא חלם על עיניו המתות של האייל שאותו צד עם פאפא גרגור. בבוקר הוא זכר את החלום ואז ידע שטרף האדם לא ידיר את שנתו..., אדרבא, יואיל נא ה"בוש" התורן לבוא ולהתכבד במנת עופרת מקנה המוסין החדש שלו..., ודינו של ה"בוש" לא יהא טוב מזה של הצרפתי, בבורודינו...

      

    "דָּחַקְתִי בַּתּוֹתָח הַקֶּלַע,
    כִּבּוּד לַיְּדִיד – הַפְלֵא וָפֶלֶא!
    הַקְשֵׁב, מוּסְיוּ, אֵלַי:
    מַה יֵּשׁ לְהִתְחַכֵּם כָּאן?  הָבָה
    וְאֶל הַקְּרָב יָשָׁר נִקְרָבָה,
    הֵן לַמּוֹלֶדֶת זוּ אֶאֱהָבָה
    עַד תֹּם אֶמְסֹר חַיַּי"!
    (מתוך: בורודינו, לרמונטוב)

    "וניה..., שמור על נשמתך ועל גופך..., מספרים לנו שהבושים מביאים את המיור קוניג, לצוד אותך...", הזהיר אותו הקולונל הזקן שלו. וכשיצא לדרכו הוסיף הזקן, שכבר ראה דבר או שניים בימי חלדו, ומלמל בשקט: "...בעיקר שמור על נשמתך...".

     

    כיבוד אכין לו, לבוש..., ודאי לחש לעצמו וסילי. וימים ספורים לאחר מכן זיהה את קוניג ליד פסי הרכבת. במקום בו הוא שכב וארב לטרפו האנושי, גופו נדרך. וסילי ידע שהזדמנות מעין זאת, לא תשוב.

     

    הוא שכב על ביטנו והביט בטרפו מבעד לעדשת הטלסקופ. דומה וכול עולמו הצטמצם לכדי התמונה אותה ראה. טרפו היה כה קרוב אליו, מבעד לעדשה, עד כי נדמה היה לו שיכול הוא לגעת בו. ידו השמאלית מיקדה את התמונה וזאת ריצדה לה וזזה מפאת נשימותיו התכופות. הירגע!, אמר לעצמו. הוא עצם את עיניו ונשם עמוקות, מנסה להחזיר את הלמות הלב ואת קצב נשימותיו אל הקצב האיטי, אל הקצב בו לא יפריעו לו לסחוט את ההדק. הוא הניע מעט את כתפיו ושיחרר את שרירי צווארו, ופלט אט אט את האוויר מריאותיו. ואז פקח שוב את עיניו ונשם מלוא ריאותיו, עינו הימנית הביטה דרך העדשה: כן, טרפו עדיין שם, ממתין למנת העופרת..., חי, ועדיין..., לא ידע שמת הוא כבר...  

      

    אצבעו, שנחה עד אותו הרגע על שמורת ההדק, החליקה ממקומה ונגעה קלות בהדק עצמו. הוא היה קר, ההדק. ממתין. וסילי המתין עוד רגעים ספורים עד שהתמונה בעדשה תתייצב. כן, הסבלנות..., הסבלנות היא מתת-אל..., כן, זה האל שהבולשביקים כה אוו להכחיד. אולם בין האמונה באל ובין האמונה במוסין, בחר וסילי (ברגע זה...) בבחירה המובנת מאליה. בנשימה עצורה, הוא סחט את ההדק...

      

    המוסין רעם והרעיד וטלטל את גופו של וסילי, מבעד לעדשה יכול היה להבחין, ולו לרגע קצר ומהיר מהרף-עין, בענן ורדרד שיצא מגופו החי-מת של טרפו, המיור קוניג...

     

    רוחות המתים הבושים לא הטרידו אותו. הם, עוד בחייהם, לא היו אמורים לבוא להטריד אותו ואת חבריו לנשק, הם לא היו אמורים לבוא אל הרודינה שלו, מתחילה...  

      

    "כן, בשבילנו היא רק בוץ על הערדליים,

    בשבילנו היא חרוק שיניים, כן.

    ואנו בוחשים, משים אותו עפר,

    שלא עורבב בו רשף זר."

    (מתוך: אדמת מולדת, אחמטובה)

     

     

    ~  ~  ~  ~  ~  ~  ~

      

     

    ירייה קרה* - כך בעגת הצלפים, נקראת הירייה הראשונה, בה קנה הנשק עדיין קר. גם המרכיב האנושי, עדיין..., קר. ושני אלו משפיעים רבות על תוצאותיה של אותה ירייה, ראשונה...

    דרג את התוכן:

      תגובות (30)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/10/12 21:48:
      להעשיר את הריאות בחמצן ואז... להוציא אותו ממישהו אחר. הפוסט שלך "זרק" אותי לסיפורים ששמעתי ממקור ראשון (למשל כאן: http://www.ninim.co.il/סיפורו-של-סבא) על חיים בהרי אוראל ועל חיילים בצבא האדום ומלחמתם בימ"ש. נוטה להסכים עם המגיבים באשר להתמקדות בתרומת האמריקנים על חשבון הרוסים. מעניין ומקורי. תודה!
        9/10/12 08:37:
      מרתק ומעשיר כרגיל....תודה שהשקעת בנו!
        8/10/12 22:04:
      פוסט שנקרא בנשימה עצורה......יש לך את הכישרון הזה, להעביר לנו את הסיפור..........תודה!
        8/10/12 20:18:
      באיזשהו מקום הזכיר לי את סרג'נט יורק.
        7/10/12 18:27:
      בועז יקר, אתה אלוף. כתיבתך יפה ונוגעת
        7/10/12 17:16:
      סיפור ההרג ונשמת ההורג נארגים לכדי ההבנה שהמת הוא היורה על טרפו.
        7/10/12 14:32:
      ירירה קרה, כותב רגיש וחם. כתיבתך מרתקת.
        7/10/12 06:52:
      שוב פגעת בול..עם הכתיבה שלך. " המקצוע" הזה כמה מצמרר שהוא חלק מהחיים...
        7/10/12 06:34:
      מדהים יקירי....יכולת הצגת המילים הנכונות שלך מפעימה כל פעם מחדש...אהבתי מאד :)
        6/10/12 22:44:
      ממש כך מקצוע הצלף זהה לציד חיות בינם לבין עצמם או בין אדם לטרפו. .והתפיסה הרווחת שהרוסי קר מזג ואכזרי ואילו האמריקאי נחשב לגיבור הוגן והומני. ואתה אלוף בלספר לתאר ולפאר אז תודה שמשתף איתך זו חוויה לשמה
        6/10/12 19:46:
      וואו ... אין כמוך בועז, מתי ספר?
        6/10/12 18:51:
      עברתי קורס צלפים אחרי מלחמת יום הכיפורים, למזלי לא הזדמנתי להוכיח את בקיאותי בקטילת חיים כה אכזרית. אני יודע כי כל צלפי הצבאות בעולם נתונים כל חייהם במצב פסיכוטי מחריד. אני מכיר את וידויו של צלף-לוחם, ארטור בלברג המשורר שכתב : "האש בעלה ליבי ונשמתי,כה אכזרית ומדאיבה, איך אחייה אחרי שרצחתי, כל יום, כל שעה, אני מת, היום זה יומי האחרון..."
        6/10/12 18:44:

       ואניה הו ואניה אחי היקר,
      הו קח אותי למלחמה -
      אתה תהיה שם קומיסר אדום
      ואני  אהיה אחות רחמניה

        6/10/12 17:27:
      אלו עוד הימים שבהם רודינה הייתה רודינה, הא, בועז?
        6/10/12 14:14:

      ירייה אחת וראיה אחרת. שלך,

      כמו תמיד. מבט נוסף, כי אין. לגמרי! אין,

        6/10/12 13:35:
      בועז - רק אתה....יודע ככה :) תודה שבת מחבקת וטובה
        6/10/12 13:23:
      יפה שבת שלום חג שמח
        6/10/12 12:38:
      סתירה פנימית משו, צלף עם נשמה (נראה לי...)
        6/10/12 12:16:
      חג שמח בועז! כתיבה מהנה כתמיד
        6/10/12 11:05:
      היריעה קרה [מסך] - הכתיבה חמה [חמצן מועשר]...
        6/10/12 10:36:
      תודה על שיתופך הנפלא חג שמח אשוב לככב צחיתוש
        6/10/12 10:03:

      האם ירי הצלף, מן המחבוא, מן המערב, נחות או עדיף על פני הירי הציני של המערב, [הפרוע]?

       

      לא יודע, יש לכאן ולכאן, אולם אם מנהיגי אמריקה וברית המועצות היו מודעים לה, יתכן שהיו חוסכים מלחמה מיותר של חמישים שנה.

       

        6/10/12 09:48:
      הלוואי וידעתי לקרוא כמוך. ראיתי את הסרט... כאן כמו שם מרתק. יפה שאתה כזה איש :)
        6/10/12 09:03:
      בנתיים כוכב בהמשך התגובה חג שמח יקירי
      הפוסט הזה גרם לי לחשוב על ההבדל בין גברים לנשים, ומה שעושה להם את זה. כתוב נהדר.
        6/10/12 08:41:
      תודה על השיתוף...מרתק....
        6/10/12 08:40:

      האמונה באל בלי להשאיר בידיו את הגורל .

       

      מעניין , תודה  :)

        6/10/12 08:18:
      גם אני חובב ירי מכיר את הכיוון האיטי , את עצירת הנשימה והמתנה להתייצבות הנשק. הרגשה מופלאה זאת להריח את האבש"ש על הבוקר, מרחיב את הנחיריים , מריץ את האנדרנלין המון אגדות וסיפורי גבורה היו על הצבא האדום במלחמתו בכובש הנאצי. אבל במקומותנו נהוג לספר בעיקר על האמריקאים ,כי זאת האופנה.
        6/10/12 08:16:

      שתהיה זו ירייה קרה או ירייה חמה,

      התוצאה בשני המקרים, לרוב, רעה.

      רעה מאד.

        6/10/12 08:10:
      בועז ידידי, כתיבה מעולה. נקרא בנשימה עצורה- רק שקוניג לא יצליח במשימה שלו. ואין כמו שירה פטריוטית רוסית.

      פרופיל

      ~בועז22~
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשומות שרשמתי