ארבע מאות חורפים...
עכשיו כשבבואתה משתקפת בחלונות הגבוהים של הקתדרלה, מימדים ועוצמה שבן אנוש לעולם לא יוכל להסביר. צירוף שברי זכוכיות נדיר שהשמש צובעת בם ומאירה את החלל הענק הזה גם כשבחוץ חשוך. עיניה הכבויות נעוצות בפיאטה, בפסל הסמוך ולרגע נידמה שזו היא בעצמה שמיכאלנג'לו עיצב את בנה המת בזרועותיה. שיש קר ולבן החליף את האדום הבוער בכל אחת משיערותיה. צמרמורת אחזה בה כשהבינה שכמה שהאבן נוקשה, היא כולה חלשה ותשושה. תוגה שחורה שמחקה ממנה כל פיסה של חיים, פרי רחמה שנגזל עוד בטרם טעם טעמה של שמחה, שנטל עימו כל רסיס של אנרגיה, כל טיפה של עוצמה שהותיר אותה עירומה.
צעדים מהדהדים בחלל הגדול הולמים בראשה כמו קול פטישים, עומד מולה צעיר ומרשים, פרח כמורה שכאילו ריחף מעליה כל אותה השעה, הקשיב וראה. לבושה שק של אבל, חליפה של מוות חונקת, הרוסה מרוסקת...
"באתי אלייך כמו שהבטחתי וגם אם חלפו מאה שנים, שלושה קמטים מוכרים על הפנים יגרמו לי לנצח לזכור. או שהמוות אותך יעקור או שתהיי משוייכת. שלי." המדונה מולה בלובן בתולי כמו אישרה לה בעיניים, מלאת שאלות, שנייה לפני שאפשרה לו לשלוט... חייה עוברים למולה, תוך דקה, כמו ציפור במעופה יולדת מניקה כואבת ושרופה...
עטוף בגלימה שהפכה אותו לסוג של קדוש, שונה מכל בן אנוש שפגשה עד היום. מקיצה מחלום מסיוט בלהות... "את מוכרחה להבין שעוד מהכוכב הרחוק ביותר בגלקסיה הייתה לי ברורה הבחירה. ידעתי שזו את, זיהיתי את הקמטים החרוטים לך במצח. בסבלנות רבה המתנתי לרגע המתאים בו אעטוף אותך לנצח. תוכלי לחשוב. לא אמנע ממך אף פעם לעזוב, אך ברגע שתפסעי אל מחוץ לשערי הכנסייה לא תזכרי דבר מכל מה שהיה, תהפכי לשיש קר ומת, לעולם לא תדעי מה נכון באמת... אך אם רק תוקדש נשמתך לשלי, יתבהרו התשובות לכל מה שתשאלי ותהיי בטוחה, יעוטרו הקמטים בשלווה נסוכה. תתמסרי באמון, היזכרי בזימון שאף פעם לא היה לך ברור. סוג של שחרור שיגרום לך תמיד להישאר, רוגע וכוח מעולם אחר, כזה שלא הכרת עדיין, מיסתורין שהיה סמוי מן העין ויחד עם זאת, מבעבע בעורקים. שורשים עמוקים שתמיד יאתרו אותך עבורי. ביטחון שימחק כל עבר אכזרי. היצמדי אליי, אדומה, לנצח נצחים. אפלס בשבילך את כל הדרכים הנכונות ביותר. אין מצב שאוותר. מצאתי אותך שוב, אחרי כל כך הרבה חורפים. החזיקי חזק, יפה שלי, אנחנו עפים!"... |
