כותרות TheMarker >
    ';

    פילוסופוס אנליסיס

    פילוסופיה שימושית, ספרות ושירה עם נגיעות אקטואליות.

    תחבק אותי נעבעך 5

    0 תגובות   יום שני, 8/10/12, 14:21

    הם הלכו לחדר האוכל, בדרך שאל אותה צ`יקו האם גמרה את העבודה בבריכה כי הוא צריך ידיים בשטיפה. חני אמרה שעדיין לא סיימה את המלאכה והיא תמשיך אותה בשעות המנוחה. אולם היא תשמח לנדב את האורחת לשטיפה, כי הכול קרה בגללה.

    צ`יקו הנהן בראשו וחיוך קל משך את שפתיו לצדדים. 

    סחלבי שנבהלה, תפסה בידה של חני. את יודעת שאני לא שוטפת כוס בבית, איך אני אשטוף פה את כול הכלים.

    חני השיבה - כאן בקיבוץ הכול שפיט ואין להפלות בין אורחת לבת קיבוץ. את תתרגלי לעשות כלים, ותוך כמה שעות תהפכי להיות מומחית בגירוד בצלחות. 

    על הבופה הן בחרו את הארוחה, האמת שהרבה לא עמד לבחירה וסחלבי לקחה מה שחני בחרה. לאחר הלכה אחרי חני בכיוון אחד השולחנות שאכלס רק נשים חסודות. טרם הגיעו לשולחן נפלה מהמגש של סחלבי חתיכת עוף קטנה כנראה מרוב התרגשות או סתם כך, מתוך מחשבה שתהפוך עוד מעט ל-מ.צ. מנקה צלחות. כך נתקלה ידה בידו של מוטקה הגיבור. אמרו עליו הרבה  דברים אבל על דבר אחד לא יכלו לחלוק. מוטקה הציל את חבריו בלבנון כאשר היו במארב. הוא קבל על זה את עיטור העוז שהביא אותו למזכירות כלאחר יד. בכל מקרה הוא תקע מבט עמוק בסחלבי, עיניו החומות התמקמו על המחשוף שהגיע לה עד הפופיק.

    בפניו דלקה אש עתיקה שהבעיר פרומתאוס לראשונה. מוטקה קבל את עיטור העוז כששירת  בצנחנים בגדוד 202 בלבנון בואך צידון. זה היה בתקופה שישראל חשה את עוצם ידה של הבריונות, נוסח ארגוני החבלה במלוא היקפה. מוטקה וחבריו שכבו לצד הדרך במארב מתוכנן, כי הייתה ידיעה שמחבלים עומדים להגיע בטנדר טיוטה מהרי השוף לנהר הזהרני ושם לבצע פיגוע בחיילים שחנו בסמוך לנהר. אולם המחבלים ידעו כי הצבא יעשה להם אמבוש בדרך ואין מקום טוב יותר מהיציאה מהרי השוף, בציר התחנה המטאורולוגית היורד לכיוון הזהרני. לכן החנו את הטויוטה בצד הדרך והלכו את היתרה ברגל. הם עשו איגוף על החיילים ששכבו במארב. עדיין לא יצרו מגע אלא עשו דאבל מארב. מוטקה היה מפקד הכיתה ששכבה במארב, לפתע הרגיש שביטנו מתהפכת כמו מערבל בטון.  הוא יצא משושנת המארב, והלך למצוא מקום לעשות שמה את צרכיו. בתוך מבנה נטוש  התפרק ממטענו וקם על רגליו מאושר פי כמה. עת שם פעמיו לחבריו, שת ליבו לכך שממש לפניו שוכב עוד מארב של שלושה אנשים, המכוונים אר.פי.ג`י לכיוון חייליו. מיד הבין את העניין ירד אף הוא על העפר וקיצר טווח, בזהירות פתח את הנצרה ושלח את השלושה להתענג על 72 בתולות שחיכו להם עירומות.

    אחר-כך הקים את הכיתה בשקט מופתי, לסרוק את השטח מפני מחבלים נוספים. הם עמדו בשורה ובנוהל רד חפה מאורגן חיסלו את השאר שהסתתרו מאחורי תלולית עפר. 

    לא רק שהציל את חבריו וחרף תוך כדי כך את נפשו. פעל מוטקה כמפקד וחייל כאשר לא איבד את עשתונותיו, והרג יחד עם חייליו את שארית האויב. הבא להורגך, השכם להורגו. – כך אמר הרמטכ"ל כאשר נתן לו את העיטור.

    מוטקה ציטט את פאטון - הסוד הוא לא להקריב עצמך למען המדינה.

    אמר לרמטכ"ל שהרים גבה, אלא לגרום לבן-זונה מהצד השני לעשות את זה. 

    כולם צחקו, והרמטכ"ל נפרד ממוטקה בלחיצת יד. 

    סחלבי הרגישה את היד של מוטקה שכרע על בירכיו לעזור לה. ככה מתחת לשולחן כרע כמו במארב.

    נעים מאוד - קוראים לי מוטקה.

    נעים אף יותר - השיבה היא במתיקות ארסית. סחלבי.

    ואוו, איזה ריח... אני אוהב סחלבים.

    ואני אוהבת גברים שלא מפחדים מנשים, ונשים שלא אוהבות גברים.

    בלילה ההוא לקח מוטקה את סחלבי לטיול על הג`יפ של הקיבוץ. סחלבי עמדה מול הרוח ואחזה בשמשת הרכב, כמו הגנרל פאטון בקרב על הבליטה. הם ירדו לנחל בקרבת מקום, כי אותו אפיק כרגיל ישב על כפר ערבי סורי בשם פיק. ששמו נגזר מישוב יהודי עתיק שנקרא אפק. איך יודעים שהיו יהודים, לפי שרידים של בית כנסת עתיק. רוצה לומר, שבכל מקום שישבו ערבים עד ארבעים ושמונה, ישבו יהודים אלפי שנה לפניהם באותו מקום. מוטקה הסביר קצת לסחלבי על המקום שהשקיף על הכנרת. קצת נתן בה תורת לחימה ואסטרטגיה. שעניינה את סחלבי כמו השלג דאשתקד. הם ירדו לכנרת ליד עין גב וסחלבי התפשטה ונכנסה למים. אחריה זינק מוטקה אף הוא למים, הרים את סחלבי על הידיים וזרק אותה למים. סחלבי נעלמה מן העין ואז הופיעה וזינקה על החזה של מוטקה. הוא הרים אותה על הכתפיים והלך כמו ישו אבל בתוך המים. היא טיפסה על הכתפיים שלו וזינקה למים, כמו ממקפצה. שניהם הרגישו ילדים קטנים ואבודים מתחת לכיפת השמים של הגליל. מוטקה הלך להביא סיגריות מן הג`יפ וסחלבי מצאה פינה לישב שם בשקט מופתי. ככה ישבו ועישנו להנאתם וגלגלו טבעות לכיוון דמשק.

    חני דברה עליך המון. – אמר בדממה. על חברה ירושלמית שאפילו אם לא תראה אותה שנים תהיה חקוקה בליבה תמיד. 

    חני היא אהבת חיי מהילדות, למדנו יחד בגימנסיה העברית.

    היא מדהימה האישה הזו, רוצה לאכול משהו ?

    שלא תחשוב על זה מוטקה.

    בא לי לתפוס פה פינה ולישון על החזה שלך.

    מוטקה הלך לג`יפ, הביא איתו שמכה צבאית ושק שינה בצבע זית.

    רק תבחרי את הפינה והיא שלך. ארבע כיווני אוויר, מיזוג מלא, שמים עטורי כוכבים, מי צריך יותר מזה.

    סחלבי חייכה, והעולם חייך אליה בחזרה.

    הגוזל שדה מחברו

    הגוזל שדה מחברו, ונטלוה מסיקין. אם מכת מדינה היא, אומר לו הרי שלך לפניך. אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר. הגוזל ומאכיל / בבא קמא ע`.

    הגוזל שדה מחברו, היינו לקח שדה חברו דרך גזילה שלא ברשות בעל הקרקע המתקרא חברו. מה בא להגיד לנו הפסוק הזה, ללמדנו שלא הכול שחור לבן אלא יש תנאים. הגוזל מחברו לא רק שגזל אלא הסתבך עם חוקי הגמרא. מי הם אותם מסיקין? מפרשים שאותם מסיקין הם אנסין. היינו אותם מסיקין אנסו את אותו גזלן לתת להם את השדה שהוא גזל. נפקא מיניה שאותו גזלן נשאר קרח מכאן ומכאן. גם נשאר ללא גזלתו וגם נקרא גזלן שחייב בדין. אבל אז באה הגמרא ובודקת את המקרה לגופו...

    רגע, כבוד הרב. מה לא ברור פה? אם אדם גונב מחברו אזי מתחייב באותה גניבה, וחובה עליו להחזיר את הגזילה. למה צריך לסבך את המופשט במקום לפשט את המסובך.

    תלמיד חכם אתה רייב אייל. תלמיד חכם. תראה, אם היו הדברים בעולמנו כל כך פשוטים הרי היה סר מהם הטעם.

    דבריך דברי טעם כבוד הרב. – אמר אייל.

    קודם כול תקרא לי לייזר, ואני מרשה לך לקרוא לי כמו כולם – לייזר גזר, אליעזר מושך בגזר. אני לא רב אלא הדיוט קטון, בור ועם הארץ.

    אתה מגזים לייזר, אין ספק שתלמיד חכם אתה.

    זה לא אני זו הגמרא. אני בבחינת תינוק, אם תרצה טבולה ראסה. הבא באורה של השמש הגדולה, מה אתה חושב שאפלטון המציא את המערה.

    רייב אייל. נמשיך או שלכבודו עוד שאלות , מלא כרימון כבודו.

    כן...בוא נעשה ככה. נתייחס למקרה וננתח אותו על פי תבונתנו אנו ואז נשווה בין הפירוש שלנו לגמרא. נתחיל בכותרת –

    הגוזל שדה מחברו, ונטלוה מסיקין. מה דינו?

    רייב אייל, רבי עקיבא היה דורש תלי תילים של הלכות על קוצו של יוד ואתה חכם לא פחות. נו..תגיד אתה מה דעתך.

    אייל מתח את אבריו כנשר. אם אדם גוזל את שדה חברו, חובתו להחזיר לו את השדה או שדה אחר או כסף שווה ערך לשדה.

    לייזר דפק על השולחן...בראבו...כל הכבוד אייל. כל כך פשוט. אבל אתה דן ברותחין לפני שנזהרת בצוננים.

    צודק לייזר. חרצתי גורל לפני שבדקתי את העובדות.

    צייר לך את בית המשפט, הדן בכל התיקים קלה כבחמורה, דין אחד. שחור לבן. כמה זמן היה לוקח לו לגמור את כול התיקים? חודש, חודשיים ? גנב ישלם את הגזילה, אנס ישלח למאסר 20 שנה. תינוק יופרד מאימו האסורה רק בגלל שהיא עומדת להסגרה. פשוט כבודו...פשוט.

    ימשיך כבודו, דבריך לא יסולאו בפז. ואתה קורא לעצמך הדיוט.

    הגוזל שדה מחברו ונטלוה מסיקין. כבר פרשנו שמסיקין הם אנסים. היינו אנסו את אותו גזלן לתת להם את השדה. אם מכת מדינה היא, אומר לו הרי שלך לפניך.

    מה הכוונה רבי?

    אם אותם מסיקין באו בשירות המדינה, אין אותו גזלן מחויב כלפי הנגזל.

    התנגדות, מה זאת אומרת? הגזלן חייב לשלם את הגזילה כי הוא גזל.

    כן...הוא חייב אבל בהסתייגות. הקרקע כבר לא אצלו אלא אצל פקידי המדינה, כוח השלטון. לכן הדין כאן שונה מסתם גניבה.

    אתה רוצה להגיד, שאם תופסים גנב אז הוא יכול להשתמש בטיעון שגזלו לו את גזלתו?

    לא פשוט...רייב אייל. לא פשוט. הטענה שלנו במקרה דנן שמדובר על מכת מדינה, אבל זה לא התסריט היחידי. ממשיכה הגמרא ואומרת-

    אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר.

    אם יורשה לי רבי, עוד שאלה – אותו נגזל יכול לפנות למדינה שהפקיעה את השדה שלו ולבקש סעד.

    על פי כל דין. רייב אייל. השדה המופקע שייך לבעליו.

    טוב, מקובל עלי- תמשיך רב לייזר.

    אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר...תפרש רייב אייל.

    מה שאני מבין הוא, שאם לא מדובר על מכת מדינה אלא על גזילה חייב להעמיד לו שדה אחר.

    כל הכבוד רייב אייל.

    אולי נתחיל את הקידוש לייזר כבר מאוחר – אמרה שורל`ה ביילה שנכנסה לחדר.

    צודקת רעייתי, אבל אנו כאן שלא בהבלי העולם הזה אלא שותים מרוחו של האדם. מה לך אישה? את רעבה?

    מה רעבה? בטח רעבה...בואו לשולחן הוא ערוך ומסודר.

    עוד לא רעייתי, יושב לפני איש אשכולות נבון וחכם וכל רגע איתו שווה זהב. אין דעתי נוחה עתה לאכול, אלא אם החברותא שלי רעב מאוד.   

    אני מתמוגגת לראות אתכם ככה, אבל יש לי רעיון תמשיכו אחר-כך אם הארוחה לא תפיל אתכם לקרשים.

    לייזר הזמין את האורח לשיר שלום עליכם, ולאה הרגישה שהיא כבר הייתה שם בסרט הזה. אז פצח אייל בשיר והקירות בכו מהתרגשות. לייזר האדים מרוב עונג והילדים נעצו מבט ביוסל`ה רוזנבלט החדש. לאחר הגיע זמן קידוש ולייזר הרעים בקולו עד כי כוס היין שאחז בידו עלתה על גדותיה וטיפות של יין אדום זלגו על אצבעותיו. לאחר הקידוש כשהכוס צריכה לעבור מיד ליד לפי סדר המסובים.

    לחשה שורל`ה באוזנה של לאה, שתניח לפני אייל כוס פלסטיק עם מעט יין, שחלילה לא יגע בגביע הקידוש.

    לאה אמרה לשורל`ה שעוד רגע היא קמה והולכת עם אייל, וזו תהיה הפעם האחרונה שהיא באה אליה לביקור ליל שבת.

    אבל זה נסך...לאל`ה. זה נסך...

    אייל לא גוי אלא יהודי ברמ"ח אבריו שאבותיו נרדפו על ידי הנאצים בגלל יהדותם, ועזבו את ארצם ואת מולדתם לארץ אחרת. גם אם היה גוי, אז מה?

    אבל את יודעת את החוקים. – לחשה שורל`ה.

    לאה קמה ממקומה, אבל אז חש לייזר במהומה והבין על מה שורל`ה נזדעקה. הוא הגיש את כוס הקידוש לאייל ומזג עוד יין, שתה רביעית רייב אייל. כך ציווה.

    אייל שלא הבין דבר מכול המהומה שהתרחשה, נטל את הכוס ושתה מנה יפה של יין אדום.

    כשלאה ראתה את זה, שכך זעמה והיא נתנה בשורל`ה מבט תוכחה. מזל שיש את לייזר גייזר הענק, אליעזר מושך בגזר.- חשבה לתוכה..

    ברכת הנהנים

    אחרי הארוחה השתרע לייזר על הספה ושוחח עם אייל. לאה ישבה בפינת האוכל וריכלה באישור הבד"ץ עם שורל`ה ביילה. לייב אריה הבין שהגיעה שעתו, הוא פנה ללאה –

    דודה יקרה שלי, קודם כול אני מצטער שקראתי לך פריצ`ה. כי את באמת לא כזאת.

    לאה ליטפה את ראשו ואמרה לו שהיא סולחת, ועדיף שיקרא לה לאה ולא דודה כי היא מרגישה מבוגרת עם עניין הדודה.

    לייב אריה התבונן בה, מנסה לדלות מפניה תנאים של חיבה.

    את יודעת לאה, שסבא בכה אצל הרב הירש הוא מתגעגע.

    סליחה, אמרה לאה. אני לא קרעתי קריעה, זה הוא שעשה את זה. אם יש לו טענות שיפנה אותן לעצמו.

    אבל את יודעת, תמיד צריך למצוא פשרה.

    אולי שיתפור את הקריעה, ואז נוכל לדבר כמו בני אדם. שיבין שאני בהשקפתי שונה ממנו ויקבל אותי כמו שאני. אז יהיה יותר קל להתקרב.

    אבל את יודעת שהוא קשה, הוא לא יוותר בקלות. דווקא ממך אני מצפה לצעד ראשון.

    מה אתה מצפה שאני אגלח את השיער ואלבש שביס, ואז הוא יהיה מוכן לדבר אולי למחול.

    שורל`ה הסתכלה בבנה וישבה בשקט, היא רצתה לראות את אריה מתמודד לבדו מול דודתו.

    תראי לאה, את כבר עשית כמה צעדים לקראתו. הנה את לבושה באופן צנוע.

    זה רק בגלל שהייתי צריכה לעבור בכיכר השבת, לייב אריה. ולא רציתי להסתכן בקריאות גנאי במקרה הטוב. או בזריקת אבן בראשי במקרה הרע.

    לא משנה כרגע הסיבה, מה שחשוב זה מבחן התוצאה.

    טוב מסכימה, אני לבושה עתה צנוע.

    וגם..נטלת ידיים וברכת על הלחם ועל המים. שאת זה הוא מאוד ישמח לשמוע.

    שוב, ברומא התנהג כרומאי.

    אני רוצה להגיד לו שהוא טועה, כי את באה לקראתו ועושה צעדים בוני אמון. אז לפחות שיעשה גם הוא צעד קטן לאנושות.

    בסדר- אמרה לאה. תגיד לו מה שאתה חושב. אולי לנכד שלו יהיה לו אוזן קשבת, לנו הוא התייחס כמו האח הגדול. כל הזמן נבר, חקר ובלש. כדי לדעת איזה ספרים אני קוראת. איים לקרוע כל דבר שנראה לו חשוד ומדיף ריח של חילוניות.

    אי אפשר להאשים אדם שזו דרכו.

    נכון לייב אריה. הרי עכשיו נתת את התשובה בעצמך.

    אי אפשר לתת לו קצת קרדיט בגלל שהוא האבא שלך?

    רוצה לומר, שאת תעשי עוד צעד.

    ומה אתה מציע שאעשה?

    אולי תפתיעי אותו, תלכי אליו.

    הוא לא יפתח את הדלת, אתה יודע בדיוק מה הוא עשה לסבתא. צעק בבית שאני מתפקרת, קוראת סופרים חילוניים. הילדה הזו. כך אמר. תמיט אסון על כולנו. מה הוא חושב לעצמו? שאם הוא הביא אותי לעולם אז הוא יצר כפיל. אדם יש לו רצונות, מאוויים, חלומות. אדם שאין לו חלומות, אזי אין לו מציאות. אילו היה יודע שאני נפגשת עם סבתא, גם אותה הוא היה זורק מהבית. לא מזמן שתינו קפה, וראינו אדם חרדי דומה לסבא. נו טוב, כל החרדים דומים. סבתא ניתרה ממקומה ורצה להתחבא בשירותים. היא מדברת איתו לפעמים, אומרת לו –

    לייב אריה, מחל על כבודך. תפגוש את לאה.

    ומה הוא אומר?

    הוא לא אומר, הוא צועק. איך אני יכול מינדל`ה לפגוש את הסוררת הזו. בציפור הנפש שלי היא פגעה, מאחורי גבי כולם צוחקים עלי. קבלתי ציון נכשל איתה אם לא היה לייזר גייזר כבר מזמן הייתי ללעג וקלס בפני כול.

    את יודעת מה, תני לי לדבר איתו ונראה לאן נגיע.

    חמודי, אתה לא תגיע לכלום איתו, הוא קשה כמו אבן. אל תתרגש מהדמעות שלו, הוא לא בוכה בשבילי הוא בוכה בשבילו.

    לשון רכה תשבור גרם, לאה. ככה נאמר.

    צודק אתה לייב אריה, נחמה לי שיש לכם שמות דומים.

    את לא אוהבת אותו?

    איך אפשר לא לאהוב אותו, אבל אי אפשר איתו. הוא עריץ פיאודלי.

    לאט לך לאה- אמרה שורל`ה.

    תראו מי שמדברת, שורקי היה קורא לך. למה את לא סבלת ממנו?

    איך הוא התנפל עליך כי לבשת חצאית מילימטר יותר קצרה מהוראת הרבנים. לא אשכח את המבט המבוהל שלך, כמו איילה שזאב טורף רודף אחריה. מאז הלכת עם חצאיות עד הרצפה שהוא חלילה לא יתרגז.

    מה זה היה ככה, גם עליך הוא כעס? שאל אריה.

    כן- אמרה שורל`ה. גם עלי הוא כעס.

    זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה? התעניין אריה.

    לא- השיבה שורל`ה. פעם שכחתי לברך ברכת הנהנים בגלל שהיה לי מבחן, אז הוא כעס.

    מה הוא אמר?

    הוא נכנס לחדר שלנו והכריח אותי לצאת לשולחן ולברך. גם אמר שאני...

    מה אני?

    ספרי לו שורקי, מה הוא אמר עלינו- התערבה לאה.

    הוא אמר שאני לא אתחתן כי זה מעכב את המזל. גם לאה לא ניצלה מלשונו, וגם עליה הוא העריף מילים של חיבה.

    ממש חיבה. – אמרה לאה.

    נראה לי שהמצב מסובך, אני מבטיח לך לאה שאני אנסה לדבר איתו רק שלא יבכה.

    בטהובן

    זלמן, יומני המזדקן והמצהיב. שיערותיך העלו שיבה ואין לי צורך בך יותר.

    את מעליבה, סחלבי.

    אז תיעלב יומן מתוק שלי. בכל מקרה קניתי יומן חדש אקרא לו בטהובן. אכתוב בו פנינים של מנגינות.

    תעשי מה שאת רוצה, סחלבי.

    היה שלום...זלמן האהוב.

    אמרה וסגרה את היומן, דחפה אותו לתיק שלא יתערב עכשיו בכתיבתה ביומנה החדש.

    בטהובן היקר, מוטקה שינה לי את החיים, אתה מבין הוא מלח הארץ. לא..לא..במובן של מלוח אלא במובן הטהור של השורד האחרון. עכשיו אני חושבת שהתאהבתי בו. הכול היה שפיר אם הייתי סטרייט אבל אני נמשכת גם לחני. פה מתחילה בעיה, שאני צריכה לבדוק. האם זה הוגן כלפי מוטקה שאוהב גם את חני. זלמן היה אומר – בטח.

    כדי לא להישמע נתעבת באמת, אתה שומע. יש לי בבית שתי בנות מקסימות שאני נוטה לשכוח, בעל שהוא עזר כנגדי, ממש נגדי. ואפילו שאפי הכלב שבטח מתחיל לפתח מניירות של חרדה. אני הייתי המרכז בבית, ועכשיו מוטקה מציע לי לעזוב הכול ולחיות תחת כיפת השמים איתו. אתה מבין בטהובן לאיזה ברוך נקלעתי. אם מוטקה יגלה את פרצופי האמיתי אני אבודה. אם הוא יחשוד בי קלות אני בבעיה. אתה שומע, הוא בטח לא יקבל את העובדה שאני רודפת אחרי חני או ורדה ואפילו חלמתי על לאה. אתה שומע, חלמתי על שלאה שאנו בסירה, אני יושבת מולה והיא חותרת. כנראה בגן-עדן כי שנינו היינו עירומות ולא התבוששנו.

    נו...בטהובן תענה כבר, עוץ עצה הרי אתה יותר חכם מזלמן. מה עלי לעשות?

    רואה בך מורה דרך לחיים. בטהובן יקירי, אהובי ומחמדי. לודוויג, אם אני גסת רוח אליך אז סליחה. ענה לי יועצי, לודוויג היקר... 

    רגע...רגע..איפה זלמן, זה אמנם בטהובן אבל הוא לא עונה. היא הוציאה מהתיק את זלמן, ליטפה את דפיו המצהיבים.

    זלמן אהובי משכבר הימים כתבה על לוח ליבו.

    מה קרה ליומן החדש?

    הוא לא עונה, זלמן אני אבודה.

    בטח לא עונה, הוא חרש. בטהובן היה בערוב ימיו חרש. את הסימפוניה התשיעית כתב שהוא חרש לגמרי.

    זלמן, איך לא חשבתי על זה...כמה נחמד שהזכרת לי. סליחה שדיברתי אליך בגסות רוח, בטח נפגעת ממני.

    לא נפגעתי, אני רגיל לזה משכבר הימים. אבל אני שמח שאת מודה בזה.

    אז מה אני אעשה זלמן? אני בבעיה. מוטקה הציע לי את מרבד השמים לנו למשכן, והיאך אשיב את פניו ריקם? עוץ עצה אחיתופל.

    תראי סחלבי, אין לי הרבה דפים לכן כדאי שתהיה מרוכזת ולא מפונקת.

    אבל אפשר רק לדבר, בלי לכתוב.

    אז זהו שאי אפשר, אני יומן לא מיקרופון. את חייבת לכתוב ואז אני יכול לענות.

    אתה נוקם בי תרסימאכוס. על זה שהעלבתי אותך ונפלתי על החרש הזה בטהובן. שמזכיר לי את ירחמיאל שעושה את עצמו ישן, כשאני מדברת אליו. עכשיו אין לי עם מי לדבר.

    זלמן תענה כבר...מה התנאים שלך.

    היישום לא חוקי, ולכן ייסגר.

    מה זה??? צרחה סחלבי.

    זלמן אתה שם? כתבה בזהירות, שוקלת שורות.

    כן...אמר זלמן בלחש.

    למה אתה לוחש כמו מניאק?

    כי כתבת מאוד חלש, אז אני לוחש.

    אני בדפרסיה, נפלתי באהבה עם חני ומוטקה, ואין לי מושג את מי אני הולכת לאבד קודם.

    לכי לפסיכולוג שלך כמו בתוכנית הזו בטיפול.

    עזוב עכשיו פסיכולוג.

    דווקא היה נחמד הפסיכולוג שלך מרחוב מרכוס. כן...גברת פעמונים. היה אומר. מה זה פעמונים?

    ואת היית אומרת לו, תשאל את ירחמיאל.

    מי זה ירחמיאל? הוא היה שואל, כמו מכונה.

    אז היה נותן לך את הטלפון הפרטי שלו למקרה חירום, אבל כשהיית מתקשרת אליו, אשתו הייתה אומרת שפרופסור הרשטיק ישן עכשיו ואין מפריע.

    פעם ממש התעצבנת ואמרת לה – כוס אומק...

    מה זה כוס אומק? שאלה.

    את היית עונה – פוסי.

    אז היא הייתה אומרת – נו טוף, באמת פוסי זה החתול של השכנה שלי,

    שבא לבקר לפעמים אבל הוא כבר זקן.

    בטח זקן. היית אומרת כמו הפוסי שלך שנהיה זקן, כוס אומק...

    עכשיו אני לפחות מבינה- כך הייתה אומרת. שכוס אומק זה פוסי. תודה גברת פעמונים על השיעור, מחר פרופסור הרשטיק ידבר איתך ויסדר משהו בשבילך.

    איך אתה יודע את כל זה, אתה ממש חטטן זלמן.

    הייתי בתיק שלך, ואיך שיצאת ממנו עוד לפני שהתנעת את האוטו כתבת בי.

    עכשיו מה אתה חורג מן העיקר, מה אני עושה....עם אהוביי?

    אולי, תגידי את האמת לשם שינוי. מה דעתך?

    שלילי, אני לא אעמוד בזה. שמוטקה ילך או חני תלך.

    את ממש אגוצנטרית, פרויד היה אומר על זה משהו, שהעולם הוא קרוסלה בשבילך.

    גאון הפרויד הזה, איך הוא יודע?

    וותרי על אחד מן השניים.

    אז אשרוף אותך, זלמן.

    זה קיצוני מדי, כדאי לך לשמור אותי. חוץ מזה, את לא חושבת נכון. זה מה שאמר לך פרופסור הרשטיק.

    למה?

    כי את מכניסה את עצמך למבוי סתום, ורוצה לצאת משם בכוח במקום לחזור לנקודת ההתחלה, ומשם להתחיל מחדש.

    אתה צודק, זלמן.

    קחי זמן קצת לחשוב.

    באימא שלך זלמן, למי יש זמן.

    את מתחילה עוד פעם להתפזר. אני לא אענה לך שתלכי לבטהובן.

    אתה צודק, בן נעוות המרדות. אתה תופס אותי בביצים.

    אני מקווה שזו מטאפורה, סחלבי.

    דוגמנית בהפרעה

    לפעמים קורה שהחלום מתערבב עם המציאות, והיד נשבעת מתחת לירך. על החדר יורד שקט רך כפתיתי השלג כאשתקד. בעוד רוח חולמנית פוגעת בגרמי התריס, באה והולכת בצלילים של חליל. שורקת בין שפתי הבתים, נשברת על הגגות האדומים. הלבנה מאירה את היקום במלואה, כה יקר הדרה ולובן תפארתה כגלימת המלך. הלב כמהה לאהבה, מוכן להשתכן בנאהב שאת שנתו נם. התשוקה אף היא גוברת, מושא אהבתה לה אש יוקדת. השפתיים אומרות שירה והלשון זמרה. רק אהבה יש כאן לעייפה, ואין בילתה. המחשבות רפות לעת עתה, כגחלים לוחשות בדממה. אין צורך להזות ולחשוב על יום האתמול. ההווה הוא יציר הכול, ממולל בידו את מחלפות הזמן. האהיל בפינה משרה את האווירה, ואורו אדמדם כמו רימון ארגמן. עוד נגיעה גוררת עוד נגיעה ונשיקה מצטרפת לזר סיגליות. אין כאן מקום לספקות, הגם שבעולמנו הן חלק מהבאות. כי מי תמים ויאמין, ייתן כול רכושו למען האהבה. כמה שתהיה נהדרת בזריחתה ואורה את היקום יאיר, תהיה שקיעתה מפלתה של התמימות בהתהוותה. לכן נזהר בה אדם, שלא יגע בלהבות המיתמרות. כי אפילו מהסנה שמר לו משה מרחק נגיעה. אבל הפתיינות גדולה, ומושכת בקוטביות שלה את האוהב והנאהב. האדם הראשון אכל מן הפרי האסור, בגלל אישה שמצלעו נבראה, והאישה לקחה תפוח אדום מנחש פתיין.  ידע האדם כי ויתר על עולם בוראו כדי לברוא עולם משל עצמו. ידע את אשתו ואת כול העולם כולו. הידע שצבר במשך השנים, מפרומתאוס מחזיק הלפיד ועד אינשטיין מפצח האטום. גרמו לו להבין שהידע שלו, מוביל אותו לאובדן של עצמו. כי ככול שהאדם יודע ומשתמש בידע, הופך להיות העולם מסוכן יותר בשבילו. לא בהכרח צריך להשתמש בכל ידע, כי יש הבדל בין הידיעה לבין הפועל. לפעמים הפועל הטהור הוא הריבון, הבא להעיד לא רק על עצמו אלא על כול היקום כולו. גם אם הפועל לא יוצא אל הכוח, עדיין יש בו מהות טהורה שרבים שואפים להתבשם מזוהרה. מה שמוכיח בעליל שאפשר בנוסחאות לתאר תופעות, אבל אין הכרח לבנות תופעות מאותן נוסחאות. שרכים נסתרים על הקיר מטפסים, כמו אהבה שמטפסת בתוך קנה הנשימה, עד שלפעמים חשים שקשה קצת לנשום מרוב התרגשות, והידיים רועדות מקוצר נשימה, הפה מתייבש כמו באר במדבר. אין מילים לומר ברגעים כאלה. כי מה שנגיד יהיה מיותר נוכח טלפיה של האהבה. חזקה היא מהשמש, חשוכה מן האופל. מאירה כמו הלבנה את הלילה החשוך, היא היחידה הגורמת לכל בן אנוש להרגיש חמלה. היא הסולם שעליו טיפסו מלאכים לשמים ולירח. היא צמת השרכים העולה כלפי מעלה, היא הכול כאשר היא קיימת. אבל החלל שהיא יוצרת אחרי שהיא הולכת הוא הוואקום, שלתוך ליבתו קורסים המאוהבים. כאילו נפלו מהשמים, אחרי שמשכו להם את הסולם מתחת לרגלים. עוד רגע יחשוב האדם לפני מעשיו, אם ייתן דעתו על הטוב ועל הרע, ובתבונתו ישכיל להימנע. אזי לא יעלה לשמים רק בכדי ליפול לקרקע. אבל איך ידע האדם להבחין, בין טוב ורע. אם דעתו משתבשת כאשר האהבה מתעלקת בתוך הגרון, חונקת ומייבשת.

    השכים משנתו כמו מתוך צוף כוורות, ידיו שעונות על חזהו מעולפות. צלילים רכים היו לו חברים, איתם התעורר לחיים. בראשו עדיין תיקתק החלום, אולי מציאות שהתחזתה להזיה. רוחו נוחה עליו, מיושב בדעתו חזר מטיסת לילה רחוקה. מתח את ידיו להרגיש בה, באישה שאיתה רקם חלומות. אבל ריח הקפה הבהיר לו נחרצות, כי מלבד הכר שהיה למרשותיה לא ימצא דבר. הוא אסף את הכרית לחיקו והריח את ליבה לתוך הריאות. היה בה ריח של אהובתו, של מחמל נפשו, שהעסיקה רק אתמול את מוחו. ריח בושם מיוחד בא בנחיריו.  מזכיר את האישה עם השיער הבלונדיני שהעניקה לו אהבה. את עיניו הוא פתח לרווחה וראה את נטשה מחייכת כמלכה. הוא חייך חזרה ליפה בנשים, כי אין כמוה אלופה בעינוגים. היא קראה לו מונטפי והוא קרא לה, מון-שרי. כאילו שני זמירים מתבוססים בנקטר תשוקתם. את ידו הוא מושיט אליה, כדי לגרור אותה לתיבת הפולחן, והיא בענווה יתירה של דמעה שרחצה, מסכימה לו לגבר שגילה צניעותה. והוא מושך אותה אליו לתוך המיטה החמה שזה עתה לחיים נעורה. ומרביץ בה את תורת הנשיקה. היא מתענגת על הגבר שלה, ומתמסרת לו בהנאה. כי מי יאהב אותה כמוהו בערגה. מתקפלת בבית החזה כמו ציפור בכף היד, נושקת את היד המאכילה אותה לחם. מלמדת אותה קרב, ונותנת לראשה כתר. היא כבר רוצה ללחוש לאוזנו מאוהבת, אבל מרגישה לפתע שזה לא הרגע. כי עדיין יש עוד שדות לזרוע, ותבואות לקצור ואין זה הרגע אשר תבוא בשערו. הוא מאמצה אל לוח ליבו בחוזקה, כאילו מבקש לשבור בה את הרעב. או להטמין אותה בתוכו שיהיו לאחד. כי מה טעם להפריד בניהם עכשיו.

    היא מביאה קפה והוא מצית סיגר, יושבים על המיטה שיפה לה השתיקה. כי לא תמיד צריך לדבר, עדיף שהמבט יאמר את האמת. אוחזת בספל אבל מגניבה מבטים, בין הנישוקים הממצמצים. הוא מלטף את הירך החשופה שמבצבצת מכותונת הלילה הלבנה, כאילו מאיים לגלוש למרבדי הקסם של הנשיות. אבל הוא לא עולה, נהנה רק מן הליטוף, שניהם דעתם נוחה להשאיר את טעמה של האהבה. שיערה הזהוב סתור על פניה, שיער קשה שנופל על כתפיה. הוא פורע בו לפעמים כדי לנשק את המצח התמים, והיא מאפשרת לו לגעת. להתענג על בשרה, על רגליה השזופות והארוכות. ביטנה קעורה כמו דוגמנית בהפרעה. אבל אצלה זה טבעי ולא בא מכורח מקצועי. הוא מלטף את גווה, היא שותה קפה. אחר מושך מן הסיגר ענן כבד. היא מצחקקת ממגע ידיו, כאילו כלאה אותו בין ירכיה למאסר עולם. אילו היה כך הדבר, הרי לא הייתה דילמה לאסיר שאת אוזנו תרצע לעולם. לאחר הקפה הוא מגניב נשיקה לשפתיה, והיא מפסקת אותן בקמצנות, כי לא יתכן הדבר שתשוקתו עכשיו תגבר. רצוי להישאר עם המתיקות של הירח, מאשר לראות את הפגמים בשמש. אבל כוונותיו נאצלות, עת הוא נמתח ונשען על מסעד המיטה.

    היא דווקא זו שעכשיו מפתה, כי את גופו היא מלטפת עתה. עולה בקרחתו ומושכת צמתו, אבל הוא גבר בגברים יושב כמו פסל יווני. היא טובה לו האישה הזו, והוא יודע כמה קשה למצוא אישה שתטיב עימו. לא רק שקשה הדבר, אם יתבונן לעומק הסוגיה יתכן שימצא שהיא היחידה. יש בחיים רגעים של נחמה, שרק היחידה מסוגלת להעניק במתנה. היא צוחקת על הצמה שלו ומאיימת כי תגזור לו אותה בשנתו. כמו שדלילה גזרה את המחלפות של שמשון, שבהן היה כוחו. הוא מחייך אם כי לא מבטיח שבצמתו עוצמתו, לא מגלה את סודו. אבל היא יודעת את סודותיו, בדיוק כשם שהתעמקה בחולשותיו. זה האיש שאיתו היא רוצה לחיות, ובעגלתו היא רוצה לחרוש. הוא מחייך ורואה בה הגשמת המשאלות, כמו שפרויד אמר על החלומות. שלא תיטעו לחשוב, פעם ביובל פוגש כוכב בכוכבה, כי בשאר ימות השנה הם עוברים האחד ליד השנייה. היא מניחה לתריסים להיות מוגפים, על אף שמהחרכים מציצה קרן שמש עקשנית. אבל עתה היא רוצה להמשיך להתענג עם מונטפי אהובה. מצידו הוא רוצה לחבק את צווארה באהבה. כשני ברבורים הם עדיין במיטה, שטים בהנאה במים של הנהר. יודעים שהלב הוא משוט, הדוחף אותם יותר לאהוב. הוא לא מציע לילך, והיא לא מציעה לקום. כי הרגעים האלה של הבטלה לא יחזרו אליהם במהרה, זה פעם בעונה שלמה שמבשיל לו פרי התאווה. עוד קפה היא שואלת, הוא מהנהן בראשו הקרח. עוד נשיקה הוא מציע, והיא מוסרת את השפתיים להתלקח. היא קמה על רגליה הארוכות, והוא רואה רכבת אקספרס של חצות. רגע היא חוזרת ובידה הספל הרותח, רגע הוא רואה את ליבה מפמפם. היא חושבת שהיא מאוהבת, אם כי לפעמים נראה לה שהפרידה איתם תטיב.

    אבל זו דרכה של האהבה, תמיד זקוקה לפרספקטיבה. רק כך אפשר להבחין בגודל עוצמתה, כשאפשר להשוותה בתאי מדידה. הוא שותה את הקפה בנחת, ושואל מה איתך. היא עונה שהיא לא צמאה, וצחוקה לפתחה רובץ. כשהיו מתחילים איתה פעם כשעבדה בתחנת דלק, היו מציעים לה קפה. היא הייתה עונה אני לא צמאה, וסותמת את הפה שחמד אותה. כי כשעלתה לארץ הרבה ברירה לא הייתה, והיה צריך להביא מעט פרנסה. כי היא הייתה גרה עם ההורים במלון דיפלומט בארנונה, שאת דגל המלונאות החליף בדגל הלאום. הוא ידע את כול הסיפור, את המאורעות שבהם עברה. כך הוא קבל אותה מוכנה לחיים ובשלה. בתוכו אהב אותה אבל גבר צריך להיות קשוח, לפחות כמו המפרי בוגרט מקזבלנקה. איך אמר אז לאינגריד ברגמן כשנפרד מעליה - תמיד תהיה לנו פריז.

    שפת גוף

    ירח זמזם לעצמו שיר ענוג, עת החנה את מכוניתו בחניה. מסביב שרר שקט רך, ואווירה של נחמה השתרשה ברגבי אדמה שנתייבשה. בכניסה לבית רבץ שאפי ושיחק בכדור גומי ירוק. עדיין היו שקים של מלט וחול מסביב לבריכה, וגדמים של פרחים שאכל חמורו של חליל. בבית לא היה איש, כנראה הילדות במוסדות החינוך, ומרים יצאה לקניות. תחילה חשב לצלצל לסחלבי, אך כשראה את הקרע בקיר, והציץ למקווה הטהרה חזר בו מיידית. המקרר היה כמעט ריק מלבד גלידת וניל שעמדה בגאון במקפיא. הוא הוציא את הגלידה ישב בפינת השולחן, ואכל ישר מן הקופסא עם כפית. זו הייתה החירות שלה היה זכאי ללא עיניה הבוחנות של סחלבי. הוא המשיך לזמזם את השיר אלא אז הרגיש שמלווים אותו קולות של פטיש. הוא יצא החוצה וראה מהעבר השני של ההר, טרקטור קטרפילר קודח בצלע ההר. תחילה חשב שאולי מישהו בונה בשכונה, אבל הצד השני של צלע ההר מוביל לשטח האדמה שלו. תוך שנייה קלט שמשהו כאן מתוכנן, כאילו נגזר ממורשת קרב.  הוא רץ למקום שבו הטרקטור חפר, והתגשמות חששותיו הונחו כראיות לנגד עיניו. אם הוא לא טועה,  אז הטרקטור מכה בפטישון כדי להגיע מצלע ההר למקווה הטהרה. דבר אחד היה מפליא ומדאיג, חוץ מהטרקטור לא היה איש בסביבה. הוא סימן למפעיל שיכבה את המקדחה כי מילים לו להחלפה. הנהג לא שעה לנפנופיו, וירח היה צריך לטפס על הכלי ולדפוק בזכוכית. אז התעשת המפעיל וכיבה את הכלי.

    למה אתה חופר פה? שאל תחילה.

    כי אמרו לי, הבוס שלי.

    אתה חופר בכיוון הבית שלי, אנא ממך התקשר לבוס ותפסיק לעבוד.

    שאפי התחיל לנבוח פתאום, כאילו ראה מחזות משלו. ירח הביט מסביב ותוך רגע עלו מן המורדות של רחוב החורש, גדודים של חרדים. כולם אדומי לחיים, ורושפים כמו קטרים. ירח הבין שהם הסתתרו כדי לא למשוך אש לכיוונם. שהחופר יכה בפטישו, יגיע לקו המים לפני שיתגלה, ואז השמים הם הגבול. אבל עתה שמזימתם נחשפה, פתחו מלתעות של ליוויתן. אילו לא היה עומד שאפי חוצץ, היה ירח נמרח על השמשה של הטרקטור.

    כולם במקהלה התחילו לצעוק, ולזעום כמו שור.

    שייגץ...טובל ושרץ בידו. בור ועם הארץ, צא מכאן. המקווה הזאת שלנו. שייגץ, שייגץ צא החוצה.

    ירח שכבר שמע את הקולות הללו, הייתה לו הרגשה של דז`ה וו.

    איפה סושה? שאל. אני רוצה לדבר איתו.

    אז מתוך ההמון, יצא הרב קצר הקומה, והתמתח מולו למלחמה.

    מה אתה עושים פה? זה שטח שלי בטאבו.

    כופר, ועם הארץ. אנו חופרים כדי להגיע למקווה, שהוא לא שלך ולא שלנו. זו ארכיאולוגיה לשמה.

    מה קרה, אתם חובבים ארכיאולוגיה. הרי כמעט הרגתם כל ארכיאולוג שחקר ליד הכותל או נתקל בעצמות יבשות בטיז אל נבי.

    לא באנו להרוס, אלא לבנות את ירושלים הקדושה. – זעם הרב שחש שירח רוצה לערב משטרה.

    כול החרדים התחילו לצעוק בגרון ניחר. -

    גוי וכופר, לא ניתן יד את המקווה לטמא...גוי, וכופר, לא ניתן יד את המקווה לטמא, ואז שרו את הפזמון בקול אחד. שייגץ...שייגץ...שייגץ...במרווחים של שלוש שניות. אפילו שאפי שצבר שעות טיסה מול הטלוויזיה, וראה כמה סרטי טבע מטנזניה, התבונן בתדהמה בהמון הרב.

    ירח לא ידע מה לעשות קודם, הרב מולו כבר ניצח על המקהלה כמו על הפילהרמונית. למזלו הגיעו שוטרים לחצוץ בינו לבין הניצים. אז הדליקו מבער החרדים, והתחילו לזרוק מכל הבא ליד על חבורת השוטרים. אבל השוטרים היו הפעם נחושים, כבר למדו לקח מחברם שנישבה כמו למך בידי החבורה וחולץ בשן ועין. הניידת התחילה להתמלא עצורים שישבו בצפיפות זה לזה, כמו סרדינים בקופסת שימורים. הקצין שעמד על השוטרים  וחילק את כוחותיו. התפנה עתה לברר מה בדיוק קרה. הרב שחש שהאירוע מתחיל לקבל מימדים של מעצר. פנה לקצין וכך אמר. –

    בבית של זה הגוי יש מקווה טהרה, לנו הוא ולכל עם ישראל.

    של מי הטרקטור? שאלה הקצין, מן גבר גבוה עם קרחת, רזה כמו שרוך.

    שלהם. – אמר ירח. יוזמה עצמית.

    ככה זה הרב? שאל הקצין.

    כן זה ככה...אדון, הקצין תהיה לנו ?

    אזי פנה הקצין למפעיל ובקש ממנו את הטרקטור לקפל, כמו כן הודיע לו שהוא במעצר, על השגת גבול וגרימת נזק לרכוש. המפעיל שכלתה אליו הרעה, התחנן על נפשו ובקש לשחררו. אבל הקצין הארוך לא התרגש כלל וסימן לשוטר שישליך אותו לניידת.

    לא ייתכן אמר הרב, שאתה תיתן לכופר את המקווה מתנה. מתח את ידיו לעבר חסידיו ואלה החלו להשתולל במקצב. השכנים שרובם היו בעבודה, לא שמעו את המהומה. אבל עוזרות הבית, ועקרות הבית המשועממות יצאו לצפות בהצגה. אז עלה אחד החסידים על הטרקטור והפעיל אותו, והפטיש שוב זעזע את צלע ההר. השוטרים נאלצו לעצור את החסיד, מה שליבה את המהומה. כשראה הקצין כי ידו נחלשה, בקש מהמוקד שישלח תגבורת, כי עוד רגע לא יהיה מקום בניידת. או אז, הבינו במשטרה כי הולך להיות חם ביום הזה, ושלחו תגבורת עם לוחמים מן המיטב, כדי לא לקחת סיכון מיותר. התפתח מאבק בין השורדים למשטרה, זו רדפה והם ברחו, עשו סיבוב וחזרו. פצעו שוטר ליד העין, שברו ידו של אחר, והאירוע הפך להיות מלחמה של ממש. לא הייתה ברירה ואפילו מסוק הוזמן לסערה. עט מעל כולם ועל הסביבה השקיף, לראות את האירוע המקיף. מי שמכיר את החרדים יודע, שהם נחושים. הכינו את עצמם מבעוד מועד למקרה שתבוא משטרה, ובטח במאה שערים מחכים מדליקי המשואות, ועוד מעט תעלה העיר בעשן. הקצין לא רצה להיות אחראי על המהומה, לכן ניסה להרגיע את הרוחות שלהטו כמדורה. הר

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      מולוקו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין